תפארת הקריאה בפרשת בשלח

 הרב דר' בר עמי הי"ו

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

 

פרק י"ג

י"ז: וְשָׁבוּ – ההטעמה ב'ש' מלעיל מלשון 'חזרו', ולא שבו שבי.

י"ט: אִתְּכֶם – ה'ת' בשוא נע ולא בשוא נח.

 

פרק י"ד

ב: וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ – שתי האותיות 'ו' בראש המילים, בשוא נע זמן עתיד.

ב: נִכְחוֹ – ה'כ' בשוא נח ולא בשוא נע. להשתדל להתאמץ להגות את ה'כ' וה'ח' במקומם.

ו: וַיֶּאְסֹר – ה'א' בשוא נח, ויש להגות אותה. ה'ס' רפויה.

י: וַיִּירְאוּ – ה'י' בחיריק מלא, הר' בשוא נע לשון פחד ויראה.

י"א: הֲמִבְּלִי – 'ה' השאלה. ה'ה' בחטף פתח וה'ב' בשוא נע ובדגש חזק.

יש המנקדים את ה'ה' בפתח ומתג תחת ה'ה'. נלע"ד: בפתח.

י"ב: עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם – ה'ב' בחולם חסר ולא בקמץ קטן.

לאלה שהוגים את הסגול כמעט כמו פתח, יש להפריד בין המילים ולהוציא בבירור את האות 'א' במילה 'את' שלא יישמע 'עֲבוֹדַת מצרים'.

י"ד: תַּחֲרִשׁוּן – מתג ב'ת', ההטעמה מלרע.

ט"ו: וְיִסָּעוּ – ה'ו' בשוא נע זמן עתיד, ההטעמה ב'ס'. ה'ס' בדגש חזק ומלעיל.

י"ז: הִנְנִי – ה'נ' הראשונה בשוא נע עפ"י כלל הדומות.

ויש סוברים ששוא הדומות הוא נח. נ"ל: נח.

 

 

י"ז: וְיָבֹאוּ – ה'ו' בשוא נע, ההטעמה ב'ב'. לשון עתיד מלעיל.

י"ט, כ, כ"א: וַיִסַּע… וַיָבֹא… וַיֵּט… – יש הקוראים את שלושת הפסוקים "וַיִּסַע, וַיָּבֹא, וַיֵּט" פסוקים יט, כ', כא, בקול רם ובאריכות ניגון. בגלל שרמוז בהם השם הגדול של ע"ב אותיות. (עיין בספרי 'ממלכת האותיות' עמ' 529, סוד שם ע"ב.) ויש להיפך, המנמיכים קולם בזמן קריאת שלושת הפסוקים הללו משום כבוד קדושתם. והבוחר יבחר. ('צלו"ל' פירוש: צ'דדים ל'כאן ו'צדדים ל'כאן – המסורת תקבע) במקום שאין מסורת, מומלץ להנמיך את הקול עפ"י הכלל: "כבוד א'להים הסתר דבר" (משלי כה, ב).

כ"ב: וּמִשְּׂמֹאלָם – ה'ש' שמאלית בדגש חזק ושוא נע, וכן להלן בפסוק כ"ט.

כ"ד: וַיָּהָם – ההטעמה ב'י' מלעיל, ה'ה' בקמץ קטן.

כ"ו: וְיָשֻׁבוּ – 'ו' בשוא נע, לשון עתיד ומלעיל.

ל: וַיּוֹשַׁע – רוב הדיעות שמתחילים לנגן את שירת הים מפסוק זה.

ל"א: וַיִּירְאוּ – ה'י' בחיריק מלא, ה'ר' בשוא נע לשון יראה פחד.

 

פרק ט"ו

ב: עָזִּי – ה'ע' בקמץ קטן.

ב: לִישׁוּעָה – הי' נחה ואינה נהגית, נקרא: לִשׁוּעָה".

ב: וַאֲרֹמְמֶנְהוּ – יש המנקדים את ה'מ' הראשונה בחטף פתח ויש בשוא נע.
בן-אשר: בשוא נע. להוגים בהיגוי התימני כמעט ולא נבחין בהבדל.

ה: בִּמְצֹלוֹת – ה'צ' בחולם חסר ולא בְּקֻבּוּץ (לא 'בִּמְצֻלוֹת').

ו: יְמִינְךָ – מתג ב'מ' . ה'נ' בשוא נע, כדין שוא הבא אחרי תנועה גדולה.

ו: נֶאְדָּרִי – ה'א' בשוא נח, כדין שוא הבא אחרי תנועה קטנה. מפיק 'א'. (להשתדל).

ז: תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ – להקפיד להגות את שתי האותיות 'ח', כ"א בנפרד.

ז: גְּאוֹנְךָ, חֲרֹנְךָ , ה'נ' בשתי מילים אלה בשוא נע.

י: כַּעוֹפֶרֶת – ה'כ' בפתח ולא בשוא נע.

י"א: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה' – ה'ב' בדגש חזק.

 

י"א: מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה'… ומיד נאמר 'מִי כָּמֹכָה נְאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ', בפעם הראשונה האות 'כ' רפויה, כדין אותיות 'בגד כפת' הסמוכות לאותיות אהו'י שמאחור. ואילו בפעם השניה למרות שהאות 'כ' סמוכה בדומה לפעם הראשונה למילה 'מי' היא דגושה… הכיצד?

הרד"ק מסביר כי בכוונה שָׂמוּ שם דגש במילה 'כָּמֹכָה' שלא יישמע כאילו אנחנו אומרים את השם 'מיכה' הרשע ליד שם ה' הסמוך לו מאחור. …ויישמע כאילו נאמר "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִים ה' מִיכָה מֹכָה…".

י"א: נֶאְדָּר – ה'א' בשוא נח ומפיק 'א'. (להשתדל).

י"ג: בְעָזְּךָ – ה'ע' בקמץ קטן ה'ז' דגושה ובשוא נע.

י"ג: עַם זוּ גָּאָלְתָּ – האות 'ג' במילה 'גאלת' מחלוקת בין בן אשר לבן נפתלי, האם היא דגושה או רפויה – בגלל היותה סמוכה מאחריה באחת מאותיות אהו"י. אנו הולכים כבן נפתלי שסובר דגושה היא. הקורא רשאי לקוראה כרצונו. צלו"ל. וכן מחלוקת ביניהם בעניין המילה 'בְעָזְּךָ' האם ה'ב' רפויה או דגושה. דעת בן אשר להרפות.

י"ד: יִרְגָּזוּן – ההטעמה ב'ז' מלרע דגש קל ב'ג'.

ט"ז: יִדְּמוּ – ה'ד' בדגש חזק ובשוא נע.

הקורא בשוא נח משנה משמעות מלשון דומם ללשון דמיון.

י"ז: מִקְּדָשׁ – ה'ק' בדגש חזק ובשוא נע, יש להגות אותה בהדגשה, ולא בשוא נח כמו במילה 'בית-המִקְדָּש" (הרבה טועים בהיגוי גם בתפילה, בשירת הים, ב'ויושע') . נקרא כאילו כתוב: "מִק-קְדָשׁ". ה'ד' רפויה. לאחר המילה 'מִקְּדָשׁ' יש להפסיק הפסקה קלה, כדי לא לחבר עם שם ה' הסמוך אליו. 'מִקְּדָשׁ | ה' '.

י"ח: לְעוֹלָם וָעֶד – ה'ו' בקמץ. רש"י והראב"ע סוברים שה'ו' בפתח.

כ"ב : וַיַסַּע – 'יַ' בפתח, ה'ס' בדגש חזק, ההטעמה ב'ס' מלרע.

כ"ג: קָרָא – המתג ב'ק' מלעיל.

 

פרק ט"ז

ז: תַלִּינוּ – ה'ת' בפתח וה'ל' בדגש חזק. אלה שאינם מבחינים בין קמץ לפתח, הקורא 'תָּלִינוּ', משנה משמעות מלשון תלונה ללשון לינת לילה או ללשון תלייה…"על ערבים בתוכה תָּלִינוּ כנורותינו".

י"ב: שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת – ה'נ' בדגש חזק.

י"ג שִׁכְבַת הַטַּל – יש הסוברים שהאות 'ט' בקמץ. נלע"ד בפתח.

ט"ז: בְּאָהֳלוֹ – ה'א' בקמץ גדול, ה'ה' בחטף קמץ, קמץ קטן.

יש סוברים ה'א' בקמץ קטן. נ"ל: בקמץ גדול.

י"ח: וַיָּמֹדּוּ – ה'ד' בדגש חזק משורש 'מדד'.

י"ח: הֶעְדִּיף – ה'ע' בשוא נח. וכן במילה 'הֶחְסִיר' ה'ח' בשוא נח.

כ: וַיָּרֻם – ההטעמה מלעיל ב'י' ולא ב'ר'.

כ: וַיִּבְאַשׁ – ה'א' בפתח למרות היות המילה באס"ף (א'תנחתא ס'וף פ'סוק).

כ"ג: הָעֹדֵף – ההטעמה היא ב'ד' מלרע, ויש הטעמה קלה גם ב'ה'.

כ"ד: לֹא הָיְתָה בּוֹ – ה'ב' בדגש חזק מדין דחיק.

כ"ט: אַל-יֵצֵא אִישׁ – המילה 'יֵצֵא' מלעיל.

ל"ג: וְהַנַּח – להדגיש את ה'נ' בדגש חזק מלשון לְהַנִּיחַ.

ל"ה: אֶת הַמָּן – ה'ה' בפתח וה'מ' בדגש חזק, הקורא 'הָמָן' בקמץ גדול ורפה, משנה משמעות מלשון 'מָן' עם 'ה' הידיעה ללשון הָמָן האגגי.

פרק י"ז

ה: הִכִּיתָ בּוֹ – דגש חזק ב'ב' מדין דחיק. ההטעמה באות 'כ' מלעיל.

ו: לְפָנֶיךָ שָּׁם – דגש חזק ב'ש'.

ו: וְהִכִּיתָ – מלעיל.

ח: וַיִּלָּחֶם – ההטעמה ב'ל' מלעיל.

י"א: יָנִיחַ – ה'י' בקמץ וה'נ' רפה.

הקורא יַנִּיחַ משנה משמעות. מלשון הנחה במקומו ללשון עזיבה.