
דברי תורה לשולחן שבת – פרשת ויחי
ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים (מז, כט)
אל נא תקברני במצרים, סופה להיות עפרה כנים ומרחשין תחת גופי, ושאין מתי חוצה לארץ חיים אלא בצער מחילות, ושלא יעשוני מצרים עבודה זרה (רש"י). טעם ראשון ואחרון שאמר יעקב הלא המה טעמים וסיבות לבלתי היקבר במצרים, אכן אין מניעה להיקבר בכל ארץ אחרת ולאו דוקא בארץ ישראל, ועל כן הוצרך יעקב לטעם האמצעי שהוא סיבה להיקבר דוקא בארץ ישראל שהוא המקום היחידי בו אין גלגול מחילות, ובטעם האמצעי לחוד לא סגי כי היו יכולין לקברו במצרים ולהעלות עצמותיו כשיעלו לארץ ישראל, ועל כן הוצרך לאידך טעמי, אכן דבר זה הקשה הרא"ם למאי הוצרך לטעם הראשון והאחרון הא בחד מינייהו סגי.
אכן נראה כי אי אפשר לזה בלא זה, ול"ש טעם הראשון אלא בהצטרף אליו טעם האחרון, וכן איפכא, כי על כל טעם בפני עצמו מקשה, על הטעם הראשון למה יחוש שירחשו כנים תחת גופו כיון שאין רימה ותולעה שולטת בצדיקים אחר מותם, ועל הטעם האחרון מקשה וכי מה טעם יעשוהו המצרים עבודה זרה אי משום שראו שפסק הרעב בבואו לשם א"כ היה להם לעשותו תיכף כשבא ומדלא עשאוהו ע"ז בחייו למה יעשוהו לאחר מותו, על כרחך הוי למד כי כוונת הטעמים המה יחדיו בבחינת ממה נפשך, וחשש יעקב אם אינו בדרגת הצדיקים הרי ירחשו הכנים תחת גופו, ואם צדיק הוא ולא ישלטו בו הרי האי גופא כשיראו המצרים שהכנים שולטים בכל מקום חוץ מיעקב דבר זה יגירום להם לעשותו עבודה זרה. ומחמת ב' הטעמים כאחד לא רצה להיקבר במצרים.(יעלת חן)
ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי (מז, כט)
ועיין במהרי"ל דיסקין שביאר הא דאמר לו בלשון אם נא מצאתי, דהיינו שלא אמר לו בלשון בקשה וציווי מפורש, והוא משום שלא רצה שיחול עליו דין מצות כיבוד אב, דאז לא הי' יכול לחול השבועה, ומשום דינא דמבואר בנדרים דנשבע לקיים את המצוה לא חל דמושבע ועומד הוא אם לאו לזרוזי. ובאמת יעוין בפנים יפות (לבעל ההפלאה) שהק' כן דלכאורה הרי התחייב מצד מצוה דכיבוד אב, ונקט דלפני מתן תורה כבר הי' מצוה זו מחיובי דב"נ, ממצוות השכליות דב"נ מחויב עלי', וא"כ איך חל השבועה. והוסיף דאין לומר דהכא הי' מהני מצד לזרוזי, דלכאורה איזה זירוז הי' עתה. והוכיח דע"כ הכא לא אהני משום לזרוזי, דא"כ למה הגמ' בנדרים הביאה לימודא דמהני בלזרוזי מן הכתובים דדוד המלך אמר נשבעתי ואקיימה וגו', ולכאורה למה לא הביא מן התורה שחל שבועתו של יוסף אף דקיום מצוה הי' כאן עיי"ש.
ואפשר לומר בפשיטות דלפני מתן תורה אף דנהגו לחומרא, מ"מ דין דמושבע ועומד אין כאן, דזה הי' רק בקבלת התורה דהי' שבועה לדורות לקיום התורה והי' יכול לחול השבועה, ואף דמדיני ב"נ נתחייבו עלי', מ"מ חיוב הוא ואינו בכלל מושבע ועומד, דזהו הפועל החיסרון שלא יכול לחול השבועה.
ונראה לתרץ ע"פ דברי הרשב"א ביבמות בעינן עשה דוחה ל"ת, (והובא ביאור דבריו בברכ"ש ביבמות), דקיום גוף העשה דכיבוד הוא בדוקא במהנאו, אבל בהא סתמא דמצווהו בעשיה הרי אין כאן קיום העשה, אלא דבעי לעשותו דעד כמה שלא עושה הרי דיש כאן ביטול העשה דכיבוד. ולפ"ז כתב הרשב"א דלענין הדחייה בעי קיום העשה, עיי"ש בדברי הברכ"ש. ולפ"ז הכא דאיירי לענין כיבוד דלאחר מיתה הרי ע"כ לא שייכא כלל בכלל כיבוד דמהנאו, אלא דהוא רק בכלל דין כיבוד דמצווהו, וע"כ אף דמחויב עלי', כי אם לא יקיים את הציויי הרי דמבטל עשה, מ"מ קיום דגוף העשה אין כאן. וא"כ הוי דומה לדינא דמובא בנדרים דשייך שבועה על לימוד תורה כל היום דאי בעי פטר נפשיה בקר"ש שחרית וערבית, ויעוי"ש בר"ן שביאר דגוף העשה הוי ק"ש שחרית וערבית, ולימוד תורה כל היום הוי חלק מהמצוה ולא גוף המצוה, (וכעין חצי שיעור). וע"כ שייך שבועה עלי', דהמושבע ועומד הוא רק על עיקר גוף המצוה, (יעוין בברכ"ש בסוף קידושין שביאר באריכות ענין זה עיי"ש). ולפ"ז כ"ש כאן דכל חיובו הוא רק מצד לא לבטל עשה ואין כאן קיום דהעשה, דשייך שיחול עלי' שבועה. וגרע ממצוה דרבנן דל"ש שבועה עלי', דהתם גוף קיום מצוה איכא מדרבנן וכמצוה דאורייתא הוא דמחויב עלי, אבל הכא אין כאן גוף קיום דמצוה.
עוד אפשר לתרץ דכיון דמבואר דרק ע"י השבועה נתן לו פרעה הרשות לקבור את יעקב בא"י, ובלא זה לא הי' יכול ללכת נגד ציווי המלך דפיקו"נ הוא, וממילא דלא נעמד חיוב דכיבוד אב בזה, ואדרבה נמצא דבאמת השבועה הוא דהוסיף כאן דרק ע"י יכל ללכת ופשוט.(רבי חיים שלמה ליבוביץ שליט"א)
ויאמר יעקב אל יוסף השבעה לי וישבע לו (מז, לא)
ובגמ' נדרים (ח, א) אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעים לקיים את המצוה שנאמר (תהלים קי"ט, ק"ו) נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקיך, והקשו בגמ' והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא, ותירצו דהא קמ"ל דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה, וכ' הר"ן דאיכא בכה"ג לא יחל דברו. והקשה בפנים יפות מה הוצרך למילף מדברי קבלה נילף מדברי תורה דיעקב השביע את יוסף אף דכבר היה מצווה מצד מצוות כבוד אב ואם, ותי' הפנים יפות דאיירי קודם מתן תורה, וא"כ אינו מושבע ועומד הוא ולכן חלה השבועה וליכא ראיה לנשבע באופן שכבר מושבע ועומד.
ולכאורה צ"ב דהרי האבות קיימו את כל התורה ומה בעי שבועה, וע"כ צ"ל דקיימו רק ז' מצוות בני נח וא"כ גם מצוות 'לא יחל' ליכא, וא"כ מה הועילה לכך שבועת יוסף.
ויש לתרץ, דהנה במשנה למלך (פ"י מהלכות מלכים ה"ב) הק' בשבועה שנשבעו אברהם ויצחק לאבימלך, ועשיו ליעקב, ואליעזר לאברהם, דהא לא הוו מז' מצוות בני נח ומה מהני שבועתם, ותי' האבנ"ז (יו"ד ש"ו, ט"ז) דכל החידוש שחידשה התורה בשבועה הוא דוקא בשבועה שנשבע על עצמו שלא יאכל ככר זה, אך כשנשבע לחבירו הוא אסור מסברא ואפילו קודם מתן תורה ואפילו לבני נח, ולכך מהני השבועה.(רבי נפתלי נוסבוים שליט"א)
ויאמר השבעה לי וישבע לו (מז, לא)
הנה לפנינו שאף שכבר ציווהו יעקב ליוסף שיקברנו עם אבותיו, והיה מצווה על כך מדין כיבוד אב מכל מקום הוסיף לחזק את הדבר בשבועה, ומכאן ייקשה אהא דאמר רב גידל אמר רב (חגיגה י, א) מנין שנשבעין לקיים את המצוות, והביא מקור מן הכתובים דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך, ולכאורה הרי מכאן מקור גמור מן התורה עצמה.
אכן כבר ביארה הגמ' (נדרים ח, א) דס"ד דרב גידל דליכא שבועה על מצוה כי הרי כבר מושבע ועומד מהר סיני לקיים את התורה וע"ז בעינן לחדש דשרי לאינש לזרוזי נפשיה, וא"כ תו ליכא הוכחה מיוסף, שהרי היה קודם הר סיני ומתן תורה, ואף שקיים כל התורה הרי לא היה מושבע ועומד ובזה ודאי שייך שבועה, ואכתי אין להוכיח דגם אחר שניתנה תורה שייך שבועה על מצוות ובעינן להוכיח מן הכתובים.(פנים יפות – תורתך שעשועי)
ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד בואי אליך מצרימה לי הם (מח, ה)
לשון הכתוב מורה כי עובדת היום לידתם בארץ מצרים קודם בוא יעקב לשם הרי זהו טעם וסיבה שיהיו שייכים אליו, ולכאורה הלא איפכא מסתברא כי אלו אשר נולדו לאחר בוא יעקב לשם וגדלו על ברכו שייכים איליו יותר מאלו אשר נולדו קודם בואו לשם.
אלא באה תורה ללמדנו יסוד חיוב חינוך המוטל מאב על בנו שחייב להדריכו בדרך ישרה ולהעמידו בקרן אורה עד כי אפילו יגלה בנו בין הנכרים ועובדי עבודה זרה ישאר באמונתו, ועבודת חינוך זו קשה ביותר, ואין דומה מי שמגדל בנו לתורה בחברת עובדי ה' למי שגידל בנו שיהיה דבוק בה' אף בין עובדי ע"ז.
והוא אשר אמר יעקב ליוסף, כי זכות זו שיכול היה יוסף להישאר בתומתו ואמונתו אף כי היה בין המצריים עובדי ע"ז נזקפת לזכות מה שחינכו יעקב, ועל כן בניו אשר נולדו וגדלו קודם בואו של יעקב כאשר היה מוקף רק בין המצריים שייכים ליעקב, וגידולם בזכות מה שחינך את אביהם, מה שאין כן אחר שכבר באו יעקב ובניו למצרים והביאו עמם רוח קדושתם לשם כעת כבר יכול יוסף בקל לגדלם, וכבר אין הם נזקפים לזכות החינוך שקיבל מאביו.(דרש משה)
ועתה שני בניך וכו' לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי (מח, ה)
לי הם, בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו (רש"י).
ואיך נתן יעקב חלק מן הנחלה אשר אמורים להיות לבניו אחריו והעבירם לבני בניו, והרי אמרו בגמ' (ב"ב קלג, ב) שלא יעביר אדם נחלה ואפילו לא ימעט מבן אחד וירבה לבן אחר ואפילו לא להעביר מבן שאינו ראוי אל בן הראוי, ואיך מיעט יעקב נחלת בניו.
ברם כל דין זה לא נאמר אלא במה שהוא מוחזק ולא במה שהוא ראוי, וכיון דיעקב נתן להם חלק בנחלת ארץ ישראל, ועדיין לא היה מוחזק בה וכהך מ"ד מבגמ' (ב"ג ק, א) דמה שאמר הקב"ה לאברהם להתהלך בה לא היה לשם מעשה חזקה בקרקע, ולעולם האבות דין בן נח להם ואינם קונים בחזקה, וכ"מ שאמר לו הקב"ה להתהלך בה הוא כדי שתהיה נוחה ליכבש לפני בניו, וכיון שהיו הקרקעות בתורת ראוי שפיר שרי להעבירם מבניו.(ויאמר עזרא)
אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ומולדתך וגו' על שם אחיהם יקראו בנחלתם (מח, ה-ו)
אמר רבא והא כתיב על שם אחיהם יקראו בנחלתם לנחלה הוקשו ולא לדבר אחר (הוריות ו, ב).
ומה טעם הגביל יעקב אבינו זכויותיהם להיות כשאר שבטים לנחלה בלבד ולא לשאר ענינים ומעלות השבטים, אלא יעקב יכול ליתן רק מה שבכוחו וזכות קנינו וכנחלה אשר לו, משא"כ שאר המעלות והענינים אשר הם אך מתת אלוקים לשבטים גופיהו ואין ביד יעקב להוסיף עליהם.
ובזאת יבואר היטב סדר המקרא דלעיל מינה דקאמר (לעיל פסוק ג וכו') ויאמר יעקב אל יוסף קל שדי נראה אלי וכו' ויאמר אלי וכו' ונתתי את הארץ הזאת לזרעך אחריך אחוזת עולם, ועתה שני בניך הנולדים לך וכו' אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, ובפשוטו יש להבין מה ענין סיפור התגלותו של הקב"ה בלוז למה שהמשיך על אפרים ומנשה, ולא זו בלבד שסמך הדברים אלא הדגיש ואמר "ועתה" שני בניך וגו', על כרחך כהמבואר שיעקב אין בכוחו להוסיף על השבטים אלא בדבר שהוא רכוש עמו וקנינו. ודקדק לומר דכיון שהקב"ה נגלה איליו והבטיחו את הארץ ונתנה לו והרי היא שלו עד עולם ובידו לעשות בה כחפצו, "ועתה" אשר בידו הוא יכול הוא להוסיף את אפרים ומנשה בנוחלי הארץ.(רבי יחזקאל אברמסקי)
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך וכו' ואקברה שם וגו' (מח, ז)
ואני בבואי מפדן וגו', ואע"פ שאני מטריח עליך להוליכני להקבר בארץ כנען ולא כך עשיתי לאמך וכו', ולא הולכתיה אפי' לבית לחם להכניסה לארץ וידעתי שיש בלבך עלי אבל דע לך שעל פי הדיבור קברתיה שם (רש"י).
והנה דבר זה שהסביר יעקב את מעשהו ליוסף כדי להסיר תרעומת שהיה בליבו עליו, הרי מקומה של התנצלות זו היתה צריכה שתהא בפרק הקודם כאשר ביקש יעקב והשביעו ליוסף שיקברנו בארץ כנען, ולמה המתין עם דיבורים אלו עד שבא יוסף שנית לבקרו עם בניו.
אכן יש לפרש כי בעצם הדברים אין מקום ליוסף להתרעם על יעקב, כי הרי מעיקר הדין לא היה ברירא ליה ליעקב כי יש זכות בידו לקוברה בארץ, וכדרך שנסתפק אברהם אם ארץ ישראל מוחזקת או ראויה וכדפירש רש"י לעיל (כג, ד ד"ה גר ותושב) ורק אם מוחזקת יש לו ליטלנה מן הדין, וכיון שהיה המסופק בדבר הוצרך להפציר בבני חת ולא נתרצו לו אלא מפני שהיה נשיא אלקים בתוכם, ויעקב היה מתירא שלא יתנו לו לקוברה בארץ.
אכן אחר שבא יוסף שנית שהביא את בניו אל יעקב, ואמר לו יעקב כי אפרים ומנשה יהיו כראובן ושמעון, נמצא נותן לו לחלקו של יוסף פי שנים בנחלת הארץ, נמצא יעקב התנהג עמו כבכור וכמבואר בכתובים שהעביר הבכורה ליוסף, אמנם בכור אין נוטל פי שנים בראוי אלא במוחזק, ואם נתן לו פי שנים בארץ על כרחך סבר כי מוחזקת היא, ומעתה שפיר יש ליוסף להתרעם עליו למה לא הביא אמו לקבורה בארץ שהרי הוא נוטלה מן הדין, וכאן הוצרך יעקב לפרש טעמו שהיה זה על פי הדיבור.(פנים יפות)
וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה. ויאמר יוסף בני הם אשר נתן לי אלהים בזה (מח, ח-ט)
ויאמר מי אלה מהיכן יצאו אלו שאינן ראוין לברכה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה ובקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקדש. רש"י.
צ"ב מה שהשיב יוסף בני הם וכו', דכיון שטען יעקב שאינם ראויים לברכה מה הועיל יוסף במה שענה לו בני הם וכו'.
ונראה לבאר ע”פ המבואר בקידושין (סה, ב) דהמקדש בעד אחד אין חוששין לקידושיו ואפילו כששניהם מודים משום דחייב לאחריני, ופרש"י שם חייב לאחריני שקרובותיה נאסרו בו וקרוביו נאסרין בה. והנה טענת יעקב שאין בני יוסף ראויים לברכה היא משום שלא היו במצרים ישראלים כשרים לעדות ונמצא שבניו נולדו בלא קידושין. אמנם לפי המבואר י"ל דכיון דבבני נח לא שייך קורבה דאף מי שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד, ולא היו במצרים ישראלים מלבד יוסף, לא היה חב בנישואיו לאחרים ושפיר מהני הודאת שניהם.
והנה הא דמועיל הודאת בע"ד כמאה עדים כתב רש"י שם, דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו, וזהו שענה יוסף לאביו בני הם אשר נתן לי אלהים בזה, ובמה שאמר לו בזה רמז לו שהקידושין מועילין מטעם הודאת בע"ד, דילפינן מדכתיב כי הוא זה, ושפיר ראוין בניו לברכה.(האדמו"ר מצאנז [יציב פתגם])
ויאמר יוסף אל אביו בני הם אשר נתן לי אלקים בזה וגו' (מח, ט)
בזה, הראה לו שטר אירוסין ושטר כתובה (רש"י). ואיך יתכן שטר אירוסין להחיל עמם קדושין, והרי אין כח בהשטר אלא כשנמסר בעדי מסירה, או על כל פנים בעדי חתימה על השטר דבזה ג"כ יש שיטות דסגי להחיל השטר, אך בלא שום עדים לא עדי חתימה ולא עדי מסירה מה כח יש בשטר, ויוסף הרי היה בין המצרים וכולם היו שם פסולים לעדות שהרי אינם בתורת גיטין וקדושין. ומכאן מוכרח להנך שיטות (הובאו ברמ"א סי' לב בסופו) דשטר הכתוב בכתב ידו מהני ג"כ בשטר קדושין, וא"כ י"ל שהיה השטר כתוב בכתב ידו, ויתר על כך ארווחנא דגם אין צריך עדי קיום שהרי כח האנן סהדי שבשטר זה מועיל לקיום הקדושין, ובזה יהיה מובן טעם הדבר שקידש יעקב בשטר ולא בכסף כפי שהיה ראוי לכבודו, שהרי בכסף היה נצרך לעדות קיום ואילו בשטר בכתב ידו אהני ג"כ לקיום הקדושין.
א"נ י"ל לפי מה שדרשו על המקרא (לעיל מא, נה) ויאמר פרעה לכל מצרים ילכו אל יוסף אשר יאמר לכם תעשו, ודרשו ז"ל (בראישת רבה פ"צ) ר' אבא בר כהנא אמר כפאן לימול, ובשם האריז"ל איתא שהיה יוסף מגירם, וא"כ י"ל שהובא לקדש את אסנת כבר היו לו עדים כשרים בתורת גיטין וקדושין מאותם גרים שהעמיד, ומכוחם נעש השטר האירוסין.(באר יוסף)
אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כב)
דנסיבית מידא דאמוראה בצלותי ובבעותי (אונקלוס). וכי בחרבו ובקשתו לקחה אלא לומר לך חרבי זו תפילה בקשתי זו בקשה (מכילתא בשלח, ב). מהו השוני בין תפילה ובין בקשה, ועל שום מה נמשלה התפילה לחרב והבקשה לקשת, ומן המשל אנו למדים על הנמשל, כי כח החרב להמית היא בעצמותה, כיון שהיא חדה, ויש בעצם מגעה עם האדם כדי לדקרו ולהמיתו. לא כן הקשת אשר כל כוחה הוא בזריקתה מרחוק, וככל שנעשית יריית הקשת יותר מרחוק כך יגדל כוחה להזיק לפגוע ולהמית, נמצא כי אין כוחה בעצם מגעה כי אם בהפעלת כוחו של המשתמש בה.
והוא פשר החילוק בין תפילה ובקשה, כי תפילה היינו זו שנתקנה לנו ע"י אנשי כנסת הגדולה, ועצם אותיותיה ותיבותיה יש בהם כח כדי להועיל, ולכל מי שיתפלל כקטן כגדול תפילתו נשמעת, כי כוחה היא בעצם התפילה, לא כן בקשה פרטית הנעשית ע"י כל יחיד ויחיד, ואין כח בעצם המילות והתיבות, נמצאת כוחה תלוי כפי גודל מעלת המבקש, וככל שתגדל מעלתו תהיה בקשתו נשמעת טפי, והוא הטעם שאמרו חז"ל (ב"ק קטז, א) על מי שיש לו חולה בתוך ביתו שילך אצל חכם ויבקש רחמים, כי כיון שנצרך לבקשה פרטית, ואין די בתפילה הרגילה והכללית, ובזה צריך כח מצד המבקש, ועל כן הוא נצרך לחכם דוקא.
והוא הדבר אשר נמשלה תפיל הלחרב שכוח שניהם בעצם מהותם, ואילו הבקשה לקשת אשר כח תועלתם תלוי במשתמש בהם ואופן שימושו.(רבי יצחק זאב הלוי סאלאוויציק)
ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי (מח, כב)
והוא חלק הבכורה להיותך בו יתר על אחיך, מיום שלקחתי אותו מיד האמורי בחרבי ובקשתי (רמב"ן).
ולכאו' אם נתן לו כאן את חלק הבכורה, מדוע אמר זאת בלשון נתינה 'ואני תתי לך', דטפי הו"ל לנקוט בדרך ירושה.
ונראה לומר, דהנה כתב הרא"ש (ב"ק פ"ק סו"ס ו') בשם רב יהודאי גאון ז"ל והא דקתני בפרק יש נוחלין בכור נותן פי שנים, דינא קמ"ל דמחויב לפרוע פי שנים בחובת אביו כפי מה שנטל, דלא תימא מתנה הוא דיהיב ליה רחמנא, ולענין פרעון חובת אביהן לא יהא אלא כאחד מן האחין, ולא לענין זה שיצטרך בעל חוב לגבות ממנו שני חלקים.
נמצא לפ"ז דאיכא גם ריעותא בבכורה דצריך לפרוע את חוב אביו פי שנים. אכן יעקב אבינו בנתנו את הבכורה ביקש רק את טובתו של יוסף, ולכן אמר לו זאת בלשון מתנה דהשתא הוי מתנה ולא ירושה, וקיי"ל דבעל חוב אינו גובה ממקבל מתנה כל זמן שיכול לגבות מן היורשים, וא"כ איכא באופן זה שרק טובה.(ישמח משה)
וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (מט, טו)
וברש"י, 'ויט שכמו לסבול' עול תורה, 'למס עובד' לפסוק להם הוראות של תורה וסדרי עיבורין שנא' ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים. מאתים ראשי סנהדראות העמיד וכל אחיהם על פיהם.
הרי מבואר דבזכות ראיית המנוחה והטיית שכמם לסבול עול תורה זכו בני יששכר שיצאו מהם מאתיים ראשי סנהדראות והעמידו תורה לכל אחיהם.
ולכאורה יש לעיין דהלא מצינו שכל ישראל קבלו עליהם עול תורה כפי שנצטוינו תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, ומהי מעלתם של בני יששכר שזכו דוקא הם למעלות אלו בזכות עול תורתם. ונראה, בהקדם דברי הרמב"ם (פ"ג הל' ת"ת הי"ג) כתב אף על פי שמצוה ללמוד ביום ובלילה, אין אדם למד רוב חכמתו אלא בלילה, לפיכך מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה, אמרו חכמים אין רינה של תורה אלא בלילה שנאמר קומי רוני בלילה.
ויל"ד דשעות היום ושעות הלילה שוות הן ללימוד התורה, וכן מהו שכתב הרמב"ם אין רינה של תורה אלא בלילה, ומדוע אינה זו אינה אלא בלילה.
ואשר י"ל, דמצינו שתי בחינות בתורה, בחינה של 'תורה ציוה לנו' ובחינה של 'כתבו לכם השירה', ויש להגדיר מהו ההבדל בין יום ולילה. ונראה שההבדל הוא בכך שהיום הוא זמן שנקבע בבריאה לעסק, שבו כל עסקי העולם נעשים, חיי המסחר והאומנות ולימוד בבתי חכמה של גויים זמנם הם ביום, וכל מה שהאדם צריך לעסוק בו הוא עוסק ביום. ואילו הלילה בעיקרו אינו זמן עסק אלא זמן מנוחה שבה נח האדם בביתו מעבודתו ומעסקיו, שכן הלילה הוא זמן המנוחה של האדם.
מעתה נראה, ד'רינה של תורה' שעליה אמר הרמב"ם שאינה אלא בלילה, זוהי בחינת ה'שירה' שבתורה שהיא הבחינה העליונה של התורה, כאשר אינו עוסק בתורה רק בכדי לקיים את המצוה, אלא מפני שהיא שירת חייו וממלאת את נפשו. כאשר האדם לומד תורה בלילה שבו כל העולם נמצא במנוחה, הרי זה אות וסימן שאצלו התורה היא שירת חייו, כי גם המנוחה והשלוה והשעשוע שלו הם התורה, על כך אמר הרמב"ם 'אין רינה של תורה אלא בלילה'.
וביותר חידש הרמב"ם, שאי אפשר לזכות לכתרה של תורה בלימוד שהוא רק בבחינת 'תורה ציוה לנו', אף שמקיים בכך כמובן מצות ת"ת, ובכדי לזכות בכתרה של תורה צריך האדם ללמוד תורה בבחינת 'שירה', ולכן הדגיש הרמב"ם כי 'מי שרוצה לזכות בכתר התורה יזהר בכל לילותיו ולא יאבד אפילו אחד מהן בשינה ואכילה ושתיה ושיחה וכיוצא בהן, אלא בתלמוד תורה ודברי חכמה', ולכן אין אדם לומד רוב חכמתו אלא בלילה, כי לימוד התורה הנלמד כשירת חייו, הוא לימוד בבחינה מעולה יותר מאשר בלימוד שנובע רק מהחיוב לעסוק בתורה שנצטוינו בסיני.
ולהכי י"ל דכיון שבני יששכר נטו שכמם לסבול לקבל עול תורה אף בשעות מנוחתם והוכיחו שקיימו התורה כשירת חייהם לכך הם זכו לכתרה של תורה כדברי הרמב"ם, ומהם יצאו סנהדראות לכל אחיהם.(רבי ירוחם אולשיין שליט"א)
ויבואו עד גורן האטד אשר בעבר הירדן ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד ויעש לאביו אבל שבעת ימים (נ, י)
'גורן האטד' מוטף אטדין היה ורבותינו דרשו על שם המאורע, שבאו כל מלכי כנען ונשיאי ישראל למלחמה, וכיון שראו כתרו של יוסף תלוי בארונו של יעקב, עמדו כולן ותלו בו כתריהם והקיפוהו כתרים, כגורן המוקף סייג של קוצים (רש"י).
על מה ולמה באו מלכי כנען להלחם עימם, ומה גרם להם כתרו של יוסף לפרוש ממלחמתם.
וי"ל, דהנה שנינו (ב"ב צט, ב) 'דרך המלך אין לה שיעור, דרך הקבר אין לה שיעור', ופי' הרשב"ם 'דרך המלך אין לה שיעור' כדמפרש בגמ' שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך ולא יטה ימין ושמאל וכו', 'דרך הקבר' כשנושאין המת לקברו אין לו שיעור, תקנת חכמים היא משום יקרא בשכבי כדאמרינן בגמרא ואמרינן בכתובות (יז, א) דצריכין ללוות הרבה בני אדם שיחזיקו מלוא כל הדרך מאבולא עד סיכרא. ונראה בעיני דהא אין לו שיעור דמת, לא חמיר כדרך המלך לפרוץ בנינין להפסיד ממון אחרים. אלא להלך על גבי תבואה, ולא יטו ימין ושמאל.
בוודאי בלוייתו של יעקב אבינו היו הרבה אנשים וברור איפוא שהן מזיקים בהליכתם, ובבואם לגורן האטד הזיקו את כל סביבם, מלכי כנען בראם זאת באו להלחם עימם, שהרי חשבו דהוי דרך המת ודרך המת לא אלים כ"כ כדי להזיק ממון אחרים, ולכן ביקשו להלחם. אכן כשראו את כתרו של יוסף הבינו דאין זה דרך המת אלא דרך המלך דאלימא גם בכדי להזיק ממון אחרים, ולכן חזרו לאחוריהם.
לפ"ז יוסבר היטב מה שכתוב לקמן (פסוק יא) דהכנענים קראו למקום זה אבל מצרים, ולכאו' מה ראו לכון לקבוע שם על מאורע הזה.
אלא שיושבי הכנעני ידעו שהארץ הובטחה לבני ישראל, ובראותם שבני ישראל הולכים ומזיקים את התבואה ועושים גורן, חששו שאם לא ימחו בידם יראו בזה כחזקה בארצם, ואם ישתקו יחשב כהודאה, ובכדי שלא ליתן פתחון פה לישראל הנציחו את הדבר, כאילו זה אבל מצרים, כלומר דאין זה אלא בגלל דרך הקבר אבל אין להם חזקה במקום, והיינו אבל מצרים דהמקום שייך למצרים.(מוצל באש)
ויעש לאביו אבל שבעת ימים (נ, י)
איתא בירושלמי מועד קטן (יב, ב) 'מניין לאבל מן התורה שבעה, שנאמר ויעש לאביו אבל שבעת ימים', ופריך 'ולמידין דבר קודם למתן תורה', והיינו שמא משניתנה תורה נתחדשה הלכה אחרת באבלות, ואיך למדין מיוסף שהיה קודם מתן תורה. וצ"ע דהא אבלות יוסף היתה קודם הקבורה, וא"כ מדוע מקשה הירושלמי רק מחמת שהיתה האבלות קודם מתן תורה ולא מקשה מחמת שהיתה אבלות שקודם לקבורה, ושמא אחר קבורה נתחדשה דין אבלות אחרת.
ונראה ליישב, דהנה טעם הדבר שאין האבלות מתחלת עד אחר סתימת הגולל, הוא משום דהאבל עדיין אונן, כיון שהוא צריך לטפל במתו ולא חלה עליו מצות אבלות, שהרי הוא פטור מכל המצוות. וזהו הטעם שלא הקשה הירושלמי מזה, דקודם מתן תורה כיון דלא היה מצות אנינות וכן לא היה מצות קבורה, א"כ שייך שיחול האבלות מיד, ונמצא דקודם מתן תורה שווה דין האבלות שקודם הקבורה לדין האבלות שאחר הקבורה, ולכן הקשה רק מחמת שהיה זה קודם מתן תורה, ושמא אחר מתן תורה נתחדשה הלכה אחרת באבילות.(פרורים משולחן גבוה)
והעליתם את עצמותי מזה (נ, כה)
הנה אצל יוסף מצינו דנקט קרא לשון עצמות יוסף, וכן הוא בפרשת בשלח (שמות יג, יט) ויקח משה את עצמות יוסף וגו', ומשא"כ אצל יעקב לא נקט לישנא דהעלאת עצמות. וצ"ב בדבר.
ונראה לומר, דהנה כתיב (יהושע כד, לב) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברום בשכם וגו', ויל"ע דאיתא (מכות ט, ב) שכם הוה עיר מקלט, והא קי"ל (שם יב, א) ערי מקלט לחיים ניתנו ולא לקבורה, וא"כ איך קברו את יוסף בשכם, וי"ל בזה דקי"ל (נזיר סה, א) מת שחסר אין לו תפוסה ולא שכונת קברות, ע"ש שאם המת חסר, לא קנה מקום קבורתו, ואפשר דלכך נקט קרא הלשון עצמות דחסר הוא ומשום כן שרי לקברו בעיר מקלט, דהא דנאסר קבורה בע"מ משום דלחיים ניתנו ולא לקבורה, ומת קונה מקומו, וא"כ מת חסר שאין קונה מקומו שרי לקברו, וזה ר"ל יוסף והעלתם את עצמותי ואז הקבורה בשכם ע"פ דין הוא.(צפנת פענח)
וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו וגו' (נ, כו)
למה מת יוסף לפני אחיו רבי אמר על שחנט את אביו (בראשית רבה פרשה ק, ד).
ומה טעם נענש יוסף על כי חנטו לאביו והרי אדרבה מחמת כבוד אביו עשה כן, וכמו שפירש האור החיים שעשה כן כי כן משפט הנכבדים.
ביאור הדבר יתפרש לפי הטעם המובא בזוהר למה חי דוד המלך שבעים שנה, ואיתא בזוהר (וישלח נה) שדוד קיבל שנותיו מן האבות, מאברהם קיבל חמש שנים מיעקב י"ח ומיוסף ז'.
והנה נחלקו אמוראי בגמ' (תענית ה, ב) דר' יוחנן אמר יעקב אבינו לא מת, ורב נחמן הקשה על כך וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא, ואי נימא דיעקב לא מת נמצא שהיה נותן משנותיו לדוד אפי' שהוא עצמו לא החסיר משלו שהרי לא מת, אכן למ"ד כי מת ודאי היינו שהחסיר משנותיו לדוד.
ומעתה היינו דברי המדרש דכיון שיוסף חנט את אביו נמצא כי סבור הוא שמת יעקב וא"כ צריך ליתן משנותיו שלו לחיי דוד, וכמו"כ יוסף היה צריך שיתקצרו שנותיו כדי ליתנם לדוד.(אסיפת כהן)
באדיבות "אשובה"