כשנכנסנו לגור ברמת השרון שכרנו דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות. והיה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו והוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה, ואז הדבר הראשון שאבא עשה- הוא הלך לביהכ"נ ונטל רשות מהגבאים והביא עוד שתי גמרות בבא קמא שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים
"לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ" (בראשית י"ב, א')
לפני שאבא ז"ל היה רב ברמת השרון הוא היה רב ברוסיה, ובעיירה שבה נולדתי, לפני שהגרזן של סטאלין ימ"ש השמיד את היער הגדול של התשב"ר, היה שם ת"ת של ארבע מאות ילדים. אבל כשאני הגעתי לגיל שמתחילים ללמוד ספר בראשית, אבא שלח אותי למלמד היחידי בעיר, והיו שם רק שבעה ילדים! אלו שלא נכנעו למשטר של המכבש הגדול של לנין וסטלין ימ"ש, שעזרו להם הרבה יהודים פוקרים. היה חוק חינוך חובה שחייבים לשלוח כל ילד ל"שקולע" [ביה"ס של הקומוניסטים], ומי שלא שלח היה צפוי לעונש, ואפשר לתאר איזה מצב זה היה.
והנה כשהגענו בפרשת נח לפסוק "ויזכור אלוקים את נח", המלמד הודיע שלא ממשיכים יותר כי זה סכנת נפשות, כי הגיעו שלוחים מהשלטון והודיעו לו: "עד כאן!". שנה אחרי כן פגשתי את אחד מהילדים שלמדו איתי ספר בראשית, אוכל ברחוב סנדוויץ' עם חזיר! כל כך מהר היה המהפך…
המצב היה ששומרי תורה ומצוות היו בייאוש, וחשבו שאין תקווה שמישהו מהדור הבא ישמור בכלל תורה ומצוות.רוסיה הייתה שולטת אז על שישית מהעולם, ביניהם אוקראינה, גרוזיה, בוכרה, והיו שם מיליוני יהודים. ואבא היה מעודד את העם בדרשות שלו, והיה מדבר בתקיפות שהעיקר לא להתייאש. אבא ז"ל, אחרי מאמצים גדולים, קיבל בעז"ה רשיון יציאה, ונמל היציאה היה הנמל הגדול שבעיר אודסה.
נסענו באוניה כמעט שבועיים, וכשהגענו לא היה לנו איפה לגור, והמשפחה הייתה מפוזרת אצל קרובים. סבתא גרה אצל קרוב אחד, אחותי גרה אצל קרוב אחר, אבל אבא לא פיזר את הבנים, ר' גרשון ואני, כי בכל מקום שהיינו, תקופה בכפר חסידים, תקופה בירושלים, תקופה בת"א, הוא רצה להמשיך את סדר הלימוד בגמרא. גם כשנסענו מנמל אודסה, וכל החבילות היו בתא המטען, אבל הרי יש מזוודות קטנות שצריכים, ומה היה לנו בהן? גמרא בבא קמא, ששלושתנו למדנו מתוכה ביחד, וחומש ויקרא לפרשת השבוע, כדי שלא נפסיק אף יום מללמוד! ובכל מקום שהיינו, אבא מיד לקח גמרא ולמד איתנו…
היו אמנם ימים שלא למדנו כי הוא היה עוסק בחבלי קליטה וסידורים שונים, אבל כשנכנסנו לגור ברמת השרון בסוף שנת תרצ"ד, וכבר שכרנו דירה, אבל בלי רהיטים, בלי שולחנות, בלי כיסאות, ובלי מיטות, והיה שם זקן אחד שבא מאמריקה והחליף את המיטות הישנות שלו, הוא שלח לנו שתי מיטות, אחת לאבא ואחת לסבתא, ואנחנו ישנו על הרצפה, ואז הדבר הראשון שאבא עשה- הוא הלך לביהכ"נ ונטל רשות מהגבאים והביא עוד שתי גמרות ב"ק שיהיה יותר נח ללמוד, וזה לפני כל הרהיטים…
למשכיר של הדירה היה פרדס של חמישה דונם ברחוב אוסישקין, הוא נתן לנו רשות לקחת ארגזים שאורזים בהם תפוזים, וישבנו על הארגזים ולמדנו גמרא. וזה לימד אותנו על סולם הערכים: לפני שדואגים למה לאכול, ולמיטה לישון, דואגים שתהיה גמרא ללמוד! אבא שמח מאוד שאנחנו נמצאים באויר של א"י, וכשבאנו לארץ אמר: "תאר לך שאנו נמצאים במצב שכל הגוף באויר של א"י, כמו בתוך סוכה, כל הגוף בתוך מקום קדוש!", ומאוד היה שמח בזה. לפעמים בחורף ביום בהיר, היה אומר "האם בחו"ל ישנם שמים בהירים כ"כ כמו פה? תראו אחרי הגשם הראשון איזה שמים בהירים, איזה תענוג!". וכך היה מאוד משבח את האויר של ארץ ישראל.
ביום הראשון שהגענו לנמל יפו, התענינו הקרובים שכבר היו לפנינו בארץ ישראל מתי האוניה מגיעה, וחיכו לנו בנמל הרבה רבנים. הגענו לבנין ששם יורדים והתיישבנו, ואני שומע שאבא אומר לדודים שלי: "מה הייתה המטרה שברחנו מרוסיה, אמנם המצב הכלכלי שם קשה מאוד, אבל הסיבה העיקרית הייתה ששם אי אפשר ללמד תורה לילדים בגלל סכנת נפשות, וזוהי הסיבה שעשינו השתדלות לצאת משם", (כמובן עם הרבה נסים, והיה בן דוד שעזר לנו לקבל את הרישיונות).
ובעצם אם הייתה אפשרות לנסוע מרוסיה לפולניה – הייתי נוסע לפולין, ששם הרב'ה שלי ר' ברוך בער, שם יש ישיבות מעולות: קמניץ, מיר, שהילדים יגדלו בישיבות בשקידה ועיון, ואותו רב'ה שאני למדתי אצלו ממשיך להיות ראש הישיבה, ורציתי שהבנים שלי גם ילמדו אצלו", אבל המצב היה שרוסיה ופולניה היו ביניהם כ"כ ברוגז, שאי אפשר היה להעביר שום דבר, ולכן נסענו לא"י שגם פה אפשר ללמד תורה. וגם מזה מבינים שהערך הכי חשוב הוא ללמוד תורה, ואיפה שאפשר ללמוד תורה – שם אנחנו!
(מתוך מתוך הספר שיחות ביה"ש עלון'גאון יעקב' / לך לך התשע"ז)