חג מתן תורתנו שבועות תשע"ט – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
זמן מתן תורתנו
שאל הרה"ק בעל החידושי הרי"ם זי"ע – מפני מה נקרא חג השבועות "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו"? אלא הסביר ואמר: מפני ש"זמן מתן תורתנו" היה רק פעם אחת, לפני אלפי שנים, ואילו "זמן קבלת תורתנו" לא פסק מעולם… כי בקבלת התורה חייב יהודי לעסוק מידי יום ביומו… הגה"ק רבי ישראל מסלנט זי"ע אמר יסוד גדול בלימוד התורה: בקבלת התורה אנו רואים, כי התורה ניתנה במקום בלתי ידוע – במדבר… בזמן בלתי ידוע – דיש מחלוקת האם בו' סיון או בז' סיון… וכל זאת למה? אלא יסוד גדול אנו רואים מכאן: יש כאן הוראה לדורות הבאים, "התורה לא תלויה בזמן מיוחד, ולא במקום מסוים!… ה"שפת אמת" מבאר שבפסח לא אוכלים מצות כי המצה נאכלת לתיאבון, וא"כ לכאורה שלא נלמד ערב שבועות כדי שיהיה לתיאבון… אבל האמת הוא, ש'טעמו וראו כי טוב ה", והתיאבון והטעם הטוב מגיעים רק אם לומדים עוד ועוד. ר' יוחנן היה בא והולך מטבריה לציפורי והיה נשען על כתפו של ר' חייא בר אבא, הגיעו לשדה אחד אמר ר' יוחנן שדה זו שלי היתה ומכרתיו כדי ללמוד תורה, הגיעו לבית הבד אחד אמר לו גם זה שלי היה ומכרתיו כי רציתי לעמול בתורה, התחיל ר' חייא בר אבא לבכות אמר לו: למה אתה בוכה? אמר לו בוכה אני שלא השארת לזיקנותך כלום אמר לו ר' יוחנן: בני, קלה היא בעיניך שמכרתי דבר שניתן לשישה ימים וקניתי דבר שניתן לארבעים יום וארבעים לילה. (מדרש רבה)
"כפה עליהם הר כגיגית"
"חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". יש להקשות: מדוע נאמר על התורה שהיא כלי חמדה? הלא ראינו שהקב"ה היה צריך להכריח את עם ישראל לקבלה, הקב"ה הרי כפה עליהם הר כגיגית, וכלי חמדה – אין צריך להכריח לקבלו. הרב משה סרצ'וק תאר את מתן התורה, "כפה עליהם הר כגיגית" כמו בחור ובחורה שנפגשו במסגרת שידוכים, ושניהם הרגישו שזהו זווג מן השמים, שזוהי הבחירה הנכונה. שאל הבחור את הבחורה: "האם תסכימי להינשא לי?" אמרה הבחורה: "כן, בחפץ לב". פתאום הוציא הבחור אקדח, כיוון אותו לעבר רקתה של הכלה ואמר: "התנשאי לי? אם לא…" בפרקי אבות ע"פ המהר"ל צינץ מופיע משל המשיב על שאלה זו: משל לבת מלך עדינה ואצילית שהגיעה לפרקה. כמובן, כל מלכי עולם מקרוב ומרחוק שלחו את מיטב השדכנים, כדי שהמלך יתן את בתו לאשה עבור הנסיך המושלם היושב בממלכתם. אבל, בת המלך לא חפצה בנסיך מיוחס ובבן מלוכה, אלא בחרה דווקא בכפרי עני, לבוש בגדים פשוטים. בת המלך הודיעה שאותו היא רוצה לחתן. אביה היה נבוך מאד מהחלטתה של בתו, אולם ידע שאיננו יוכל לכפות על בתו שתנשא למי שאינה חפצה בו. הוא נאלץ להסכים לדבריה. שלח שדכן אל הכפרי הפשוט וסיפר לו כי בת המלך חפצה בו לחתן. הכפרי שהוקסם מההצעה, השיב תיכף ומיד בחיוב. הדבר הגיע אל המלך ובתו המאושרת ונקבע תאריך לחתונה. לאחר שהתארסו, ישב הכפרי וחשב לעצמו: מדוע בת המלך חפצה דווקא בי, הלא כל מלכי ורוזני עולם רצו בה! כנראה, היא חפצה בבעל שיהיה נחות ממנה בדרגה, בעל אשר לא יוכל להמרות את פיה, בעל כזה שהיא תמשול בו. אז החלו מחשבות חרטה לקנן בליבו. "מה עשיתי?!" ייסר את עצמו, "הלא אם אי פעם אכעיס אותה, לא אוכל לפייסה! תמיד ארגיש שאני במדרגה פחותה ממנה והיא תמשול בי!" "מאידך גיסא," חשב הכפרי, "יתכן שלא כך הדבר. יתכן שהיא חפצה בי בגלל פשטותי ומידותיי הטובות, ואין רצונה בחתן שיהיה פחות ממנה בדרגה, אבל כיצד אוכל לבדוק איזו מבין שתי המחשבות המתרוצצות במוחי היא הנכונה? כיצד אוכל לברר את אמיתות כוונותיה?" לבסוף עלה במוחו רעיון: כשיגיע הזמן לצאת לחופה, הוא יעמיד פנים כמסרב לצאת, וכך ידע מה כוונותיה של בת המלך: אם היא תשלח שליחים ותעשה כל מאמץ עד שממש תאלצהו להינשא לה, או אז ייווכח שהיא חפצה בו בשל פשטותו ולא בגלל שהיא מחפשת בעל שתוכל לשלוט עליו, וכן אם תחפוץ הכלה לאחר החתונה להשתרר עליו יאמר לה הכפרי: "הלא כלל לא חפצתי להינשא לך, זו את שחפצת בי!" כפי שחשב כך היה. כשהגיע יום החופה הגיעו האורחים הרבים והמכובדים. התזמורת ניגנה, וכל ציבור המכובדים המתינו לבוא החתן. או אז הודיע החתן על סירובו להגיע. בת המלך החווירה ושלחה שליחים לשכנעו ולפייסו, אך לא עלה הדבר בידה. לבסוף צוותה להכריחו להגיע, ואז נוכח הכפרי לדעת כי בת המלך חפצה בו ולא בנחות דרגה ממנה. היא חפצה בו בלב ובנפש. ואכן, חייהם של בני הזוג היו טובים ושלווים, וגם אם הכפרי פגע באשתו העדינה והאצילית היא הסכימה להתפייס עמו. מספר הרב יוסף ארציאל מקדומים: סיפר לי פעם הרב צבי פרבשטיין, הרב של קדומים, כי פעם הוא היה בירושלים וראה התורה הק' ניתנה אש שחורה על גבי אש לבנה, ה'שחור' רמז הוא עבורנו שהכאבים והייסורים שיש לאדם באים אליו כדי שיצמיד אותם ל'לבן', יחבר את הסבל שהגיע אליו ויקשר זאת עם הקב"ה שמהווה כל מצב כדי שנכיר אותו ונחיה עמו בכל מצב. כשאדם מעמיד את הלבן מאחורי השחור, הוא מקבל בהירות ומסוגל לקרוא מה שכתוב, לפענח את המסר האלוקי שניתן לו, כפי שהדיו השחור נכתב על גבי קלף לבן…
כ"ק האדמו"ר מספינקא שליט"א שמע שיש שיעור של הגאון הרב מרדכי אליהו זצ״ל על הלכות חג השבועות, שמיועד ל'בעלי-בתים', נכנס הוא ללמוד, כיצד יש ללמד 'בעלי- בתים' שיעור, שזהו לימוד בפני עצמו. כבר בכניסתו לבית הכנסת שבו התקיים השיעור ראה שני בעלי- בתים מתווכחים ביניהם לעין כל, הוויכוח היה – האם יש לאכול בסעודת ליל שבועות מאכלי בשר או מאכלי חלב. מאחר שלא יכלו להגיע לעמק השווה, הוויכוח ביניהם הפך להיות כבר עניין אישי, שלווה בהרמת קול ואף בהטחת דברים זה כלפי זה. הוויכוח הסוער נפסק, בעת ששמעו את קול מכוניתו של הרב מתקרבת, והם חשבו בלבם לשאול את דעתו של הרב בנושא, בעת שייכנס לשיעור. הרב נכנס והחל ללמד את השיעור, ובלי שום קשר למהלך השיעור שאל אחד מהם – מה ראוי לאכול בסעודת ליל שבועות, בשר או חלב?! חברו-יריבו נכנס לתוך דבריו ואמר את דברו, והיה ברור לעין כל, שיש כאן שני צדדים ניצים, שרק מחמת הכבוד ממתנים את דבריהם. הרב הקשיב בכל הרצינות לשאלתם והסביר, שיש בזה מחלוקת, שכן מצד אחד יש ערך לאכילת בשר, כי מדובר בכבוד החג וצריך לכבד את החג, ואין שמחה אלא בבשר ויין. אולם, מצד שני יש ערך גם באכילת מאכלי חלב, זכר לשני הלחם וסיבות נוספות. שני הצדדים לא ויתרו והיו מוכרחים כל אחד להוכיח לשני את צדקתו, ולכן הם שאלו: "מה הרב אוכל בליל שבועות בשר או חלב?" כל הנוכחים בשיעור רצו לראות, כיצד הרב מפרק את המוקש שהונח לפתחו, והרב במאור פנים אמר: "מה שאשתי הרבנית מבשלת – אני אוכל". (פניני עין חמד)
"כד יתבון ישראל ועסקין בשמחת התורה"
הגאון רבי משה דייטש זצ"ל אב"ד סאבאדקא, חתנו של הגה"ק רבי שמעון סופר זצ"ל אב"ד ערלוי, נסע בשנת תרע"ה יחד עם גיסו הג"ר אברהם שרייבער מו"ל ספרי המאירי, אל הרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע, ששהה אז בראצפערט. כאשר נכנסו אל הקודש פנימה והוצגו כנכדי רבינו החתם סופר , קם הגה"ק על רגליו ולחש: "דער הייליגער חתם סופר" [החתם סופר הקדוש]. לאחר שישב, אמר להם: "מקובלני מאבא מארי ז"ל הגה"ק רבי יהושע זי"ע, בשם זקני זצ"ל הגה"ק רבי שלום מבעלזא זי"ע – על מה נקרא בעל החת"ס בפי העולם 'דער הייליגער חתם סופר'? מקור הדבר הוא מעיירת בעלזא; ומעשה שהיה כך היה: "פעם נסעו חסידי בעלזא לעסקיהם לעיר הבירה וויען, ולא הספיקו לחזור למקומם לחג השבועות. סרו לפרעשבורג הסמוכה, בכדי לעשות את יום חג השבועות בצלו של החת"ס, שם היו נעורים כל הלילה בבית מדרשו ועסקו בתורה, אף התבוננו בהתפעלות איך שהחת"ס לומד עם התלמידים במשך כל הלילה, וכעלות השחר התפללו יחד עם החת"ס, והתבוננו היטב בעבודתו שבלב. "כשחזרו אל זקני זצ"ל וסיפרו לו שהיו בימי חג השבועות בפרעשבורג, שאלם על תוכן הנהגות הרב מפרעשבורג. הם סיפרו את הכל, לא כיסו דבר. זקני זצ"ל הקשיב לדבריהם בהתעניינות רבה, וכשגמרו, הרים את קולו בנעימה: "אה, אה, דער הייליגער פרעשבורגער רב! אזא התלהבות ווי ער האט שבועות ביי שחרית, האבן מיר אפילו נישט יום הקדוש ביי נעילה" [אה, אה, הרב מפרעשבורג! אותה התלהבות שיש לו בשחרית של שבועות, אין לנו אפילו ביום כיפור בנעילה]. מאז נקרא בפי העולם: 'דער הייליגער חתם סופר'". (ספרא דמלכא – מאת מהרש"צ גנץ שליט"א)
"נעשה ונשמע"
"האם אפשר להציע לאדוני גומי-לעיסה?" מבררים הדיילים בנימוס בין יושבי המטוס טרם ההמראה. למראה עיניהם השואלות של הטסים לראשונה, הם מבהירים "זה טוב נגד הלחץ באוזניים". לאחר חצי שעה מושך נוסע בשרוולו של דייל ומסמן בתנועות ידיים: "אני לא שומע כלום, אפשר כבר להוציא את זה מהאוזניים?"…
*** במעמד הגדול זמן מתן-תורתנו, ענו ואמרו כל העם "כל אשר דיבר ה' – נעשה". את התוספת המוכרת של "נעשה ונשמע", הם אמרו רק לאחר מכן בסוף פרשת משפטים לאחר שנצטוו מפי משה בפרטי מצוות נוספות לבד מעשרת הדברות שניתנו בסיני. *** המלך אחז את ראשו בשתי ידיו. בן יחיד יש לו, יורש עצר שעתיד לשבת על כסאו ולמלא את מקומו בבוא היום. אך לפי התנהגותו הנוכחית נראה כי רק חרפה וקלון ימיט עליו. אין קץ לתעלוליו ואין גבול לשובבותו. המלך אבה למצוא רעיון שישיב את הנסיך למוטב, אך בדרכי נועם ללא מקל חובלים. עד שנמצא הפתרון: לוח עץ גדול וממוסגר נתלה במיקום בולט בארמון והמלך הזהיר את בנו: "על כל מעשה שובבות וקונדס – נתקע מסמר בלוח העץ לאות קלון". הבן משך בכתפיו, שיעשה אביו כרצונו וכי מה אכפת לו… עברו וחלפו ימים וחודשים, המלך שמר את מוצא פיו באדיקות ראויה לשבח ולא ויתר כהוא-זה, כל מעשה לא ראוי מצד הנסיך, גדול כקטן, זיכה את לוח הקיר בעוד מסמר שנתחב בו. עד שיום אחד התמלא הלוח לחלוטין. הנסיך עבר במרוצה באחד הימים בדרכו למעשה משובה נוסף ליד הלוח ו… נחרד. לפתע קלט שהמסמרים כמעט רבו מספור, מנקדים הם את פני הלוח כאות-קין לילדות ששרוי הוא בה. המחזה טלטל אותו והוא התנער מאדישותו. "מהיום והלאה", פנה לאביו בבקשת סליחה, "אני מבטיח להיטיב את דרכי". המלך שמח וחייך בליבו חיוך ניצחון – זה עובד. "על כל מעשה טוב שתעשה – נוציא מסמר מן הלוח", אמר המלך לבנו בעידוד. בסופו של תהליך צמיחה אישי הלוח נותר ריק ממסמרים, אבל נותרו בו חורים רבים ומכוערים… עד כאן המשל שמובא לעניין התשובה: מתקנים אנו את מעשינו, אבל ה'חורים' שנותרו לאחר הוצאת המסמרים, מכערים את נשמתו של האדם. בכח התשובה, מעניקים לאדם משמים 'לוח חדש', נשמה חדשה – מעתה הוא יוצא לדרך חדשה ללא שעברו המוכתם ילווה אותו. ***
מראה הלוח המחורר מוריד את מצב הרוח ומקשה על ההתקדמות, בעת הרצון לפתוח "דף חדש". אבל עלינו לזכור שברוחניות הדברים עובדים בצורה שונה: כשם שאת גומי-הלעיסה נגד לחץ לא מכניסים לאוזן אלא לפה, כך לתיקון המדות והעוונות אין צורך בעיסוק בהם, עלינו רק להפעיל את ה"פה", ללמוד תורה, לקיים מצוות והלוח יתנקה אט-אט ויוחלף בחדש מאליו. בחסד ה'. במתן-תורה אנו מקבלים עלינו "כל אשר דיבר ה' נעשה", עשייה חיובית בלבד. בהמשך נגלה שהשגנו מאליו גם את ה"נשמע". (במחשבה תחילה)
"לעסוק בדברי תורה"
סיפור מעניין מאחד מתלמידי הגר"נ פרצוביץ זצ"ל, שישב פעם בישיבה ולמד, והבחין בכמה עלטער'ע בחורים שמבלים את זמנם בשיחה בטילה (לפום דרגא דיליה), ולא ידע לשית עצה בנפשו, להעיר או לא להעיר, והחליט לעבור לידם, כמסתובב, בדרך לימודו. כשעבר לידם הבחינו בכך, ומיד החלו לומר בקול 'תנו רבנן..' להראות שהם לומדים… אך הגר"נ הזדעק לעומתם – "דאס נישט! מילא, תקפכם יצרכם לשיחה בטילה, אך לומר בקול 'תנו רבנן' כשמסכת 'נדרים' פתוחה לפניכם? הרי אין בכל נדרים 'תנו רבנן'!!!" לימים, הלך אחד המפקפקים, עוד בטרם נתן היה לחפש זאת במחשב בנקל, ושאל את מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א האם יש בנדרים 'תנו רבנן', והשיב שיש פעם אחת במסכת שנאמר כן. אותו תלמיד סיפר את אותו מעשה, שנראה הדבר כאילו סותרים. השיב לו הגר"ח בחיוך: "אמנם יש פעם אחת במסכת שנאמר 'תנו רבנן, אך לא באופן של 'תנו-רבנן' שאפשר להתחיל ללמוד עמו, אלא 'מאן תנא להא ד'תנו רבנן', ועל כן דבריו אמת הם." (אור חזקיה)
"לעסוק בדברי תורה"
תיאור מופלא על גדלות הידיעה בכל הש"ס סיפר רבי יהושע קוסובסקי ז"ל, מחבר ספרי ה"קורקודנציה" על הש"ס, שבהיותו כבן עשר, נגש אל אביו הגה"צ רבי אברהם אבלי לאחר תפילת שחרית, ושאל בתמימות: "אבא, כמה פעמים מוזכר אביי בכל הש"ס? פני הסבא רבי אברהם אבלי הרצינו והוא שקע בהרהורים. את ארוחת הבוקר כבר לא אכל באותו יום. הסבא החל לצעוד לאורכו ולרוחבו של בית המדרש, פניו בערו כאש וכל כולו היה בעולם אחר, צלל ושייט בים התלמוד, ולאחר קרוב לשעתיים נעמד על מקומו, קרא לבנו יהושע ואמר: "כך וכך פעמים מוזכר שמו של אביי בכל הש"ס…!" הילד יהושע לקח עפרון ומחברת, נכנס לבית הכנסת, הוציא מארון הספרים מסכת ברכות והחל לדפדף דף אחר דף, וכך ציין כל פעם היכן שמוזכר אביי. כשסיים מסכת ברכות הוציא מסכת שבת, לא התעצל ובמשך כמה שעות ישב וציין כל פעם שנתקל בשם אביי. לאט לאט נצטברו על השולחן כמה מסכתות, השעות נקפו, הגיע שעת בין הערביים סמוך למנחה, והנה הגיע לבית הכנסת ה"שרף מבריסק" – הגאון הנודע רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל. כשהבחין הרב מבריסק בילד היושב רכון על הגמרא ומסביבו ערימה גדולה של גמרות, נגש אליו ובנימה של קפידה הביע תרעומת על מעשיו. יש לציין כי בימים ההם ש"ס היה יקר ערך, וכשנדיב לב תרם ש"ס שלם לבית הכנסת, היו עושים מעמד "הכנסת ש"ס" בתופים ומחולות כמו שמכניסים ספר תורה חדש, כך שהקפדתו של ה"שרף מבריסק" היתה מובנת גם לילד. הצטדק הילד בפני הרב וסיפר גופא דעובדא: בשעת הבוקר שאל את אביו כמה פעמים מוזכר שם אביי בכל הש"ס, והאבא ענה לו כמה, וכעת הוא בודק אם המספר נכון. הרב מבריסק שאל מה המספר שנקב האבא, ולשמע התשובה התיישב הרב מבריסק על מקומו, ישב וחשב, ולאחר זמן קצר נגש לילד ואמר: אביך קלע אל השערה ואמר את הסכום המדויק! הבן היניק יהושע'לה לא הביע התפעלות, חזר לעבודתו, והוציא עוד גמרא מהארון. נגש אליו שוב הרב מבריסק ושאל: "הלא אמרתי לך שאביך צדק, ולמה אתה ממשיך לחפש?" ענה הילד תשובה חריפה ושובבה ואמר: "רבי, יש לי קל וחומר!" הרב הרים גבה, והילד המשיך ואמר: "אם לאבי לא האמנתי, מדוע שאאמין לרב…?" הרב מבריסק צבט לילד על לחייו, חייך ואמר לו: "יש לי הצעה בשבילך. בחר איזו מסכתא שאתה רוצה, ואני אגיד לך כמה פעמים מוזכר אביי במסכתא זו, ואם תראה שכיוונתי נכון – תוכל להקיש מכך על ידיעותיי בשאר המסכתות". הצעת פשרה זו מצאה חן בעיני הילד, וכן עשה. הצביע על מסכתא מסוימת, ותוך דקות קיבל תשובה מהרב. הילד בדק גמרא זו ונוכח בצדקתו של הרב מבריסק.(לב ישראל)
הרה"ק מגוסטנין זי"ע היה מסביר את המנהג לאכול "קרעפעלך" בשבועות: כי הרי יש רמז ידוע, שבכל הזמנים ש"מכים", אז המנהג לאכול קרעפעלך! בפורים – המן, בהושענא רבה – הושענות, בערב יום כיפור – כפרות, ואם כן, נשאלת השאלה, מה מכים בשבועות שלכן נוהגים לאכול מאכל זה? אלא התירוץ הוא: דאיתא במסכת קידושין, בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין כנגדו, ואם כן, בחג השבועות שמקבלים את התורה שזו התבלין נגד היצר הרע, גם מכים! את מה? את היצר הרע…
