ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת – ויקהל פקודי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צווה ה' לעשות אותם" (לה, א )
רבינו האור החיים הקדוש מביא את דברי המדרש, שהמקום היחיד בתורה שנאמר לשון 'ויקהל משה', הוא במצוות שמירת שבת, ולכאורה מה נשתנתה מצווה זו מכל המצוות??? ועונה המדרש, בזה הלשון: 'אמר הקדוש ברוך הוא עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולכנוס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה, איסור והיתר, כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני'. עוד מביא רבינו הקדוש את דברי המדרש: 'בשעה שהחכם יושב ודורש, מתכפרים עוונותיהם של ישראל' כלומר, שבאמצעות שמיעת דברי חכמים, יש תיקון וכפרה לנשמות ישראל. ולפי האמור מבאר רבינו הקדוש, שהפסוק 'אלה הדברים' מתייחס לעניין של 'ויקהל משה' הנאמר בפסוק הקודם, ועל זה נאמר 'אשר צווה ה' לעשות אותם' שיש מצווה להקהיל קהילות ולדרוש להם הלכות שבת המוזכרים בהמשך, ובאמצעות כך 'לעשות אותם' יהיה תיקון וכפרה לנשמתם, ויתקנו וישלימו הני ישראל את נפשותם. [ומתפרש 'לעשות' מלשון תיקון, כמו שנאמר 'ועשתה את צפרניה' ]
"ששת ימים תעשה מלאכה וגו', לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (לה, ב )
הגמ' מספרת (קידושין פא) על ר' עמרם חסידא שהיצר תקף אותו והעמידו בניסיון בביתו, ור' עמרם החל לצעוק 'נורא בי עמרם נורא בי עמרם' [אש בבית אש בבית]… התאספו אנשים רבים וכך ניצל מהחטא. בשם הרבי מרופשיץ ישנה עצה נוספת לצעוק 'שבת שבת' וזו גם סגולה להנצל מניסיונות. אך בעצות אלו ישנה מעלה וחיסרון. מצד אחד לצעוק אש זו מעלה משום שמיד אנשים מתאספים, אמנם הביזיון גם הוא גדול מאוד, כאשר נוכחים שבאמת אין אש, מנגד אם צועקים 'שבת' אמנם אין ביזיונות כי אנשים חושבים ודאי שאותו אדם נתקף בפרץ של התעוררות לשבת קודש, אולם גם אף אחד לא מתאסף אם שומע צעקה של 'שבת'… כותבת התורה הק' 'לא תבערו אש בכל מושבותיכם', עדיף שלא להשתמש בעצה של 'אש' משום 'בכל מושבותיכם' – שלא יתאספו אנשים ויראו שאין שום אש וגדול יהיה הביזיון, אלא 'ביום השבת', בזה עדיף יותר להשתמש כדי להנצל מעצת היצר… (שיחות קודש – ספינקא )
"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" (לה, ב )
מבאר רבינו האור החיים הקדוש שהניקוד של האות ת' תעשה מלאכה זה ניקוד צירי, שזה לשון המורה שהמלאכה נעשית מאליה, ולא נאמר תעשה בניקוד פת"ח. ללמדנו שאם יהיה יום השביעי קודש לה', בזכות השבת 'תעשה' המלאכה הצריכה לך בששת ימים, ותהיה הצלחה וסייעתא דשמיא כאילו המלאכה נעשתה מאליה. ובפרשת יתרו מפרש רבינו הקדוש את הפסוק 'ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך, ויום השביעי שבת לה' אלקיך', שבזכות שמירת שבת יהיה ברכה וריבוי במלאכת ופרנסת ימי החול, גם עבור יום השבת שאין עובדים בו. וזה כוונת הפסוק, שבזכות זכירת ושמירת יום השבת, יתקיים גם המשך הפסוק 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך'. אולם צריך ליזהר שיהיה 'שבת לה' אלקיך' המנוחה והאכילה בשבת יהיו לשם ה', ולא לשם מרגוע ומנוחה מעבודת השבוע. ובפרשת בשלח מביא רבינו הקדוש את דברי הזוהר הקדוש כי ביום שבת יורד כל המזון והשפע של כל ששת ימים מלמעלה, והוא מתחלק כל יום ביומו. ובזה מפרש מה שנאמר לגבי המן, 'היום לא תמצאהו בשדה', ולכאורה תיבת 'בשדה' מיותרת ? אלא נתכוון לומר להם שדווקא 'בשדה' לא ימצאו את המן, אבל למעלה בשמים אדרבה, דווקא בשבת נמצא המזון לכל ששת הימים .
״וביום השביעי יהיה לכם קודש״ (לה, ג)
אל הרה"ק רבי מאיר'ל מפרמישלאן הגיע חסיד שהתאונן שהפריץ שבעירו מציק לו מאוד, ורוצה לנשלו מהפונדק אותו הוא חוכר באחוזת הפריץ. הרה"ק מפרמישלאן לא ענה לו דבר. בליל שבת, בעת עריכת השולחן, נענה הרבי ואמר: אנו שרים בזמירות "כל מקדש שביעי כראוי לו, כל שומר שבת כדת מחללו (=מלחללו), שכרו הרבה מאוד על פי פעלו, איש על מחנהו ואיש על דגלו". "כל שומר שבת כדת מלחללו", קרא הרבי, "מאיר'ל מפרש זאת כך: "שכרו הרבה מאוד", עד כדי כך ש"על פי" – כל מה שיאמר בפיו, "פעלו", יפעל ויתקיים. ומאיר'ל אומר בכח שמירת השבת שלו ש"איש על מחנהו ואיש על דגלו", כל יהודי יישאר על מקום פרנסתו ולא יזוז ממנו". במוצאי השבת חזר החסיד לביתו, ונודע לו שבליל שבת החליק הפריץ ומת במקום וסרה מעליו גזירת הגירוש. כאשר בירר החסיד באיזו שעה בדיוק מת הפריץ, נודע שהיה זה בשעה שישב הרה"ק מפרמישלאן ואמר את התורה בשולחנו הטהור .
"לא תבערו אש" (לה, ג)
מעשה שבאו אל אחד מתלמידי הבעש"ט בשבת פרשת ויקהל להזכיר חולה מסוכן, נענה הרה"ק ואמר, 'ויקהל משה' מש"ה נוטריקון ש'בת ה'יא מ'לזעוק, 'ויקהל' נוטריקון ו'רפואה ק'רובה ל'בוא, עם שם י-ה באמצע, ואז יקויים בו לא תבערו אש, שירד חומו של החולה. וכן רמזו הצדיקים בפסוק (לעיל יט-יט) 'משה ידבר והאלוקים יעננו בקול', מש"ה נוטריקון ש'בת ה'יא מ'לזעוק, אלו דברי הצדיק, והאלוקים יעננו בקו"ל, קו"ל נוטריקון ו'רפואה ק'רובה ל'בוא, זהו יענהו הקב"ה. (אוצר אפרים ח"ה א'תקמג)
"זה הדבר אשר ציוה ה' לאמר" (לה, ד )
ביום ו' ערב שבת פרשת ויגש שנת תרמ"ו התקיימה חופתו של הרה"ק מצעשינוב זי"ע בנו של הרה"ק משינאווא זי"ע, עם הרבנית הצדקנית פריידא בתו הצעירה של כ"ק מרן רבי יהושע מבעלזא זי"ע, סעודת הנישואין הייתה בליל שבת, בשעת הסעודה ביקש הרה"ק מבעלזא ממחותנו הרה"ק משינאווא לומר דברי תורה נענה הדברי יחזקאל משינאווא לאו כל אדם יכול לומר דברי תורה, הלא מקרא כתוב בפרשת ויקהל "זה הדבר אשר צווה ה' לאמר" אם יודע אדם שצווהו ה', לאמר אזי יאמר! עלתה בת שחוק על פני הרה"ק מבעלזא, ואמר המחותן כבר יצא ידי חובתו… ואח"כ הוסיף הרה"ק מבעלזא לומר תורה . כיוצא בזה מסופר שיח קדושים שהיה ביניהם, בעת שנגמר השידוך בשינאווא בשנת תרמ"ג כשישבו המחותנים הקדושים בצוותא לסעודת האירוסין, ביקש אז הרה"ק מבעלזא ממחותנו שיאמר דברי תורה, והרה"ק משינאווא סירב בכך באמרו "איני מוכן כעת", חזר הנ"ל וביקש מחותן הלא נאמר "לעטר פתורא ברזא יקירא" יש להדר את השולחן באמירת דברי תורה, "עמיקא וטמירא ולאו מילתא אוושא" השיב מחותנו בענוה עמיקא וטמירא היא התורה ולאו מילתא אוושא, אין בכוחי לומר מדבריה, אחר הוסיף אנו אין מנהגינו לומר דברי תורה על השלחן, אמנם אבקש מהמחותן, שנוהג לומר דברי תורה לומר גם לעת עתה, פתח מרן והשתמש במליצה באותה מטבע לשון "לעטר פתורא ברזא יקירא עמיקא וטמירא" יש לעטר את השלחן באמירת דברי תורה ברזא יקירא וטמירא "ולאו" אם מחזיק את עצמו בענוה ומשום ענותנותו אינו אומר דברי תורה על השולחן "מילתא אוושא" דבר גדול הוא. (באהלי צדיקים)
"ועשה בצלאל ואהליאב וכל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את כל מלאכת עבודת הקודש" (לו, א )
צריך לבאר במקרא קודש שלפנינו למה נאמר בראש המקרא "ועשה" לשון יחד, והרי בסוף הפסוק מבואר שרבים הם העושים את מלאכת הקודש. ויש לומר שזה בא לרמז שבצלאל ואהליאב וכל אנשי החכמה שעסקו במלאכת הקודש כולם היו אהובים ורצויים זה לזה ומאוחדים לעשות רצון קונם, כאיש אחד בלב אחד. שהרי רק על ידי אחדות תתכן השראת השכינה במשכן. ולכן נאמר "ועשה" בלשון יחיד, לרמז שכולם – כאחד נחשבים. (וע"ד דרשת חז"ל בפרשת יתרו "ויחן שם ישראל נגד ההר" – כאיש אחד בלב אחד).
"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא )
רש"י: נאמר כאן "המשכן משכן" – שתי פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל. "משכן העדות" – עדות לישראל שוויתר להם הקדוש ברוך הוא על מעשה העגל שהרי השרה שכינתו ביניהם. ע"כ. יש להבין כיצד ייתכן שבאותו פסוק דורשים חז"ל מחד דברי פורענות על המשכן שנתמשכן מחמת עוונותיהן של ישראל. ומאידך יש בו דברי נחמה שוויתר הקדוש ברוך הוא לבני ישראל על מעשה העגל והשרה שכינתו ביניהם. הדבר יבואר על פי משלו של המגיד מדובנא: עשיר אחד חיפש שידוך לבנו. מכיוון שהיה זה בן יקר מידות ונעלה בתורה ובדרך ארץ וכאמור גם בן עשירים הוא חיפש לו אביו שידוך כמעלתו. לבסוף נמצאה כלילת השלמות בתו של סוחר עשיר. הלך אבי הבן אל בית הורי הכלה כדי להיפגש עימם ולסכם את התנאים לשידוך המדובר. בהיכנסו אל הבית פנימה שמח לראות כי אכן בית עשירים הוא זה. בכל עבר היו מונחים חפצי ערך וקישוטים שערכם רב מאוד גם הכיבוד הוגש לו בכלי זכוכית יקרים משובצים באבני חן. האח! – חשב האיש לעצמו – אכן שידוך נאה ויאה הוא זה! כעבור זמן בא שוב אבי החתן כדי לקבוע עם המחותנים את סדרי החתונה אולם כאשר נכנס אל הבית פנימה חשכו עיניו… אין כל זכר לכלים הנאים. הבית ריק מכל וכל… הפעם הוגש הכיבוד בכלים פשוטים… מדוע זועפים פניך? שאל אבי הכלה. אומר את האמת – ענה אבי החתן – ספק נכנס לליבי… היכן הם כל הכלים הנאים והיקרים?… פשוט מאוד – נענה אבי הכלה ואמר – הוצעה לי עסקה בסדר גודל עצום ומכיוון שהכסף אינו זמין בידי לעת עתה נזקקתי להלוואה גדולה משום כך משכנתי את הכלים היקרים. בעוד זמן מה תמומש העסקה ובעזרת ה' ארוויח סך עצום ואשיב לעצמי הכל כבראשונה. אם כך – נאנח אבי הכלה בהקלה – הכל בא על מקומו בשלום! לרגע חששתי כי כל תצוגת הכלים המרהיבה שראיתי בביתך לא הייתה אלא הצגה… חששתי שמא שאלת אותם רק כדי להרשים אותי ובאמת הנך חסר כל… הסברך הניח את דעתי לגמרי! כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – בית המקדש אמנם נתמשכן בעוונותינו הרבים אולם לא איבדנו אותו לגמרי בבוא העת ירד מן השמים בית המקדש השלישי וישוב הכל על מכונו כבתחילה!
"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)
בפרשתנו התורה מפרטת ומונה את כמויות וסכומי הכסף והזהב ושאר התרומות שהביאו בני ישראל למשכן, ובפתח הפרשה היא אומרת 'אלה פקודי המשכן משכן העדת', ומביא רבינו האור החיים הקדוש את דברי חכמינו שכל מקום שנאמר 'אלה' בא לפסול ולמעט אחרים, ושואל רבינו האור החיים הקדוש מה בא למעט כאן??? ומבאר רבינו הקדוש שכל דבר שהוא חשוב סופרים ומונים אותו, ומחמת החשיבות שהיה בנדבת המשכן ציוה ה' לספור את הכסף, ועל זה באה התורה ומרמזת למעט ולפסול את כל שאר המנינים שבעולם, כי בהתבוננות אמיתית אין לכסף עצמו שום ערך וחשיבות. ולכן נקרא כסף בביטוי 'מנה' וזה קיצור של המילים 'מה אתה מונה', שלמרות שיש לך הרבה כסף ואתה סופר מתוך ערך, דע לך שזה הכל דמיונות בעלמא, ואין לכסף שום חשיבות עצמית.
"אלה פקודי המשכן משכן העדות" (לח, כא)
רש"י: נאמר כאן "המשכן משכן" – שתי פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהן של ישראל פלא גדול הוא זה! איזה טעם יש להזכיר את החורבנות הצפויים בעתיד – דוקא עתה, כאשר חונכים את המשכן? נתאר לעצמנו: וכי יעלה על דעתו של הרב העומד מתחת לחופה ומביט בכתובה, לפנות לחתן ולומר לו בהתפעלות: אה! כמה נאה כתב ידו של הסופר שכתב כתובה זו! המלצתי לך שבכל פעם שתצטרך כתובה נוספת -אל תזמין אלא סופר מוצלח זה!״? וכך גם בעניינינו: וכי לא מצא הכתוב מקום מתאים ומוצלח יותר להזכיר את שני החורבנות – אלא בשעה זו, ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, ביום חנוכת המשכן, יום השראת השכינה ויום שעליו אמרו חז״ל(שבת פז:) שנטל עשר עטרות!? הקושיא נפלאה, ואף התירוץ – אותו אמר הגאון רבי אלכסנדר זושא אלישביץ, בעל ״אלף המגן״: משל למה הדבר דומה – לאדם שהיה צריך לנסוע לאפריקה, יבשת רחוקה ומסוכנת, שבה – כך ידע – עלול הוא לפגוש באחד משבטי הפראים שרבים כמותם שוכנים באפריקה. בטרם יצא למסעו, צווה על בני ביתו להקפיד היטב שלא יימצאו במזוודותיו דברים יקרי ערך או תכשיטי זהב ויהלומים. ואף הוא הקפיד מאוד להסיר מעל ידו את שעון הזהב שלו, ואת כיסיו בדק היטב כדי לוודא שאין בהם דבר בעל ערך, מלבד סכום הכס ף הנחוץ להוצאות הנסיעה. וכך יצא האיש לדרכו, מקווה ומתפלל לשוב בשלום ממסעו המסוכן. אך מה גדולה הייתה אכזבתו כאשר בתחנה הראשונה שבה השתכן בפונדק דרכים מצא כי באחד מתיקיו נותרה טבעת זהב שבה היה משובץ יהלום ענק ומרהיב. הוא כעס מאוד על בני ביתו, אך לא הייתה לו כל ברירה, לשוב על עקבותיו לא היה יכול, ועל כן נאלץ להשלים עם העובדה שיהיה עליו לנהל את מסעו בזהירות, להשתדל שלא תאבד הטבעת היקרה ולהתפלל שלא יפגוש בחבורת פראים חסרי מצפון שישדדוה ממנו. ואכן, הטבעת לא אבדה וגם בפראים לא פגש, אך לעומת זאת מספר ימים לאחר בואו לאפריקה נדבק כנראה באחת המחלות השכיחות ביבשת ונפל למשכב כשהוא חולה מסוכן. למזלו הטוב יכול היה למשכן את הטבעת, ובכסף הרב שקיבל תמורתה לשכור רופא מקומי מומחה שטיפל בו בנאמנות. תוך מספר שבועות החלים, התאושש וכאשר קם ממיטת חוליו הרוויח את סכום הכסף הנדרש, סילק את החוב וקיבל לידיו שוב את הטבעת. רק אז הבין כי אירע לו נס מן השמיים, והטבעת שנשכחה הצילה את חייו. וכך גם בעניין החורבנות. ידועה דרשת חז״ל (שהובאה ברש״י קידושין לא:) על הפסוק (תהילים עט, א) ״מזמור לאסף א-לוקים באו גויים בנחלתיך״ – קינה לאסף מיבעי ליה? (כלומר: מכיוון שבאו גויים בנחלת ה׳ – לא מזמור, אלא קינה צריך היה לומר? ) אלא, אסף אמר שירה על שכילה הקב״ה חמתו בעצים ובאבנים שבביתו, ומתוך כך הותיר פליטה בישראל, שאלמלא כך, לא נשתייר משונאי ישראל שריד. ואם כן, מזמורו של אסף דומה הוא לשמחתו של אותו נוסע לאפריקה ששמח על הטבעת שהצילה אותו מרדת שחת, ואף המקדש, שעליו שפך הקב״ה את חמתו, הציל את ישראל. וזה מה שהובטח לנו בפסוק זה – שאף שעתיד המשכן להתמשכן בעוונותיהן של ישראל, מובטח לנו שבאחרית הימים נזכה לפדות את המשכון בשמחה וישוב לנו בית מקדשינו ותפארתנו, במהרה בימינו! (כמוצא שלל רב, בשם ״אלף המגן״, ירושלים תש״ה)
״אלה פקודי המשכן משכן העדת״ (לח, כא)
המשכן משכן – שני פעמים רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (רש״י) מאחר שהמשכן נקרא כך על שם היותו משכון על עוונותיהם של ישראל, מתעוררת שאלה עצומה – אמר הגר״ז זצ״ל, אחיו של הגר״ח מוולאז'ין זצ״ל: הלא דין מפרש הוא שמשכון צריך להחזיר, כפי שאומרת התורה ״עד בא השמש תשיבנו לו…״ (כב, כה), מדוע אפוא, לא מחזיר לנו הקב״ה את בית המקדש, שהוא המשכון? אלא, שהתשובה לכך טמונה בהמשך הכתוב: ״והיה כי יצעק אלי ושמעתי״ (שם, כו), ואנו, או שאיננו צועקים ואיננו מבקשים, או שהננו צועקים ומבקשים אך כוונתנו אינה להתחנן על בית המקדש, אלא אנו דואגים לחשבון הבנק שלנו ולצרות הפרטיות שפוקדות אותנו, ואם כן, לא ייפלא, שאיננו זוכים להשבת המשכון ולבניין הבית.
"מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן" (לח, כז)
לכאורה צריך היה הכתוב לומר הפוך: "מאת הככר למאת אדנים"? וי"ל דבא הכתוב לרמוז שכל הבניין למעלה, הוא כפי הנדבה שיש בלבם של בני ישראל. וכיון ששיעור נדבת לבם היה "מאת הככר", לכן זכו ונצטוו ב"מאת אדנים". לפיכך לאחר שהתורה מבארת מדוע נצטוו ב'מאה אדנים', משום שהיה בלבם רצון לתת 'מאת הככר', מסיים הכתוב ואומר: "ככר לאדן", כפי הסדר הנכון. (שפת אמת)
"ויברך אתם משה" (לט, מג)
כתב רש״י: ׳אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם׳. כאשר האדם תורם משלו לשם שמים, הוא ממשיך את השכינה לא רק על החלק שהוא תורם, אלא אף הנשאר בידו חל עליה הברכה, כמו שאמרו חז״ל ״חטה אחת פוטרת כל הכרי״, כלומר שכל הכרי מתברך על ידי זה. וזה מה שאמר להם משה ׳יהי רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם', לא על מלאכת המשכן לבד, כי גם על מעשי ידיכם אשר בביתכם תשרה השכינה והברכה . (תפארת שלמה)
"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו ויברך אותם משה" (לט, מג )
במדרש מובא שמשה רבינו ביקש מבני ישראל בתום מלאכת המשכן שיעשו עמו חשבון ויראו שלא נטל חלילה מאומה לעצמו. משום כך נמנים כאן כל הדברים העשויים במשכן משקלם המדויק והכמות הנצרכת לעשייתם. ביאור בדברי המדרש הללו אמר המגיד מדובנא על פי משל: אורח אחד התארח בביתו של גביר עשיר במשך זמן רב. בטרם עזב רצה בעל הבית לבדוק בכליו של האורח שמא בטעות לקח דבר מה השייך לבית אולם לא רצה לביישו משום כך אמר: בדוק נא בחפציך שמא שכחת דבר מה בביתי… כן הוא גם הנמשל – אמר המגיד מדובנא – משה רבינו חשש שמא בתוך כדי עבודת המשכן לקח מאן דהוא לכליו משום כך ביקש מבני ישראל שיערכו הם אתו חשבון ויראו שלא נטל לעצמו כלום אולם עומק כוונתו הייתה לבדוק שלא נטלו הם לעצמם כלום. וראיה לכך שמיד בתום הפירוט המדויק נאמר בתורה: "וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צווה ה' כן עשו ויברך אותם משה" וזהו שבחם שלא שינו מאומה מכל אשר נצטווו ואף לא נטלו לעצמם מאומה. "וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיך לַעֲבר עַל גֶשֶׁר צַר מְאד מְאד, וְהַכְלָל וְהָעִקָר שֶׁלּא יִתְפַחֵד כְלָל" (ר' נחמן מברסלב) מדוע אומרים להתפחד ולא לפחד? אלא שהפחד הראשוני שאדם עובר, מגיע כדי שיפנה אותו ליראת ה', (לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמומיות שבלב – ברכות נט) ובזאת יחיה את נפשו ויחיה חיי נפש, א"כ הפחד הראשוני הינו דבר חיובי מאוד! המלבי"ם פירש "אשרי אדם מפחד תמיד" – עושה את עצמו מפחד על העתיד שלא יחטא, ועל ידי כך נשמר מחטא ומפלס דרכיו. אך הפחד הופך להיות שלילי כשאדם מפתח את הפחד במקום ללמוד את הפחד ולהתבונן בו. (נקודות של אור – ספינקא)
"אלי אלי למה עזבתני" שאל הרה"צ ר' אשר פריינד זצ"ל, לכאורה קשה מהו הלשון "עזבתני", איך זה יכול להיות שהקב"ה יעזוב אותנו לרגע, הלא כתוב "ואתה מחיה את כולם" שהמשמעות היא שאם ח"ו הקב"ה היה עוזב אותנו לרגע היה העולם חוזר לתוהו ובוהו, ואם תרצה לומר שהכוונה לכאורה היא שאנחנו עזבנו את בורא כל העולם, א"כ היה צריך לכתוב לשון 'למה עזבתיך' ולא 'עזבתני'? אלא התשובה היא, שאסתר המלכה שאלה למה הבאת אותנו להסתר גדול שכזה שנדמה לנו שאתה עזבת אותנו. (נקודות של אור – ספינקא)
הרה"צ ר' אשר פריינד היה אומר: אומרים בתפילה 'תשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה'. ואני מוסיף ואומר: שתיקה, ושתיקה, ושתיקה – מעבירין את רוע הגזירה!!! והראייה לדבר, ממזמור לח בתהלים: ואני כחרש לא אשמע – שתיקה. וכאילם לא יפתח פיו – שתיקה… ואהי כאיש אשר לא שומע – שוב שתיקה!!! ומה נאמר לבסוף? 'חושה לעזרתי, ה' תשועתי'…
