ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וירא תש"פ- מאת ר' ברוך רובין הי"ו 

 ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וירא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו 

"והנה שלושה אנשים ניצבים עליו" (יח, ב )

פירש רש"י "אחד לבשר לשרה, ואחד להפוך את סדום ואחד לרפאות את אברהם". הקשה רבינו המהר"ל בספרו "גור אריה": מדוע היה צריך המלאך שנשלח להפוך את סדום לעבור דרך ביתו של אברהם, הרי לא היה לשליחותו שום קשר לביתו של אברהם אבינו ? ומתרץ רבי יחזקאל אברמסקי ז"ל בספרו "חזון יחזקאל" שאותו מלאך התקשה לעשות שליחותו להפיכת העיר, והיה טוען שהתנהגותם של אנשי סדום היא תוצאה טבעית שקיימת אצל האדם שי ש בו יצר הרע, וכפי שטענו המלאכים לפני בריאת האדם: "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו". אמר לו הקב"ה לאותו מלאך, בוא ואראך את אברהם אוהבי ותראה עד כמה מסוגל אדם להתרומם ולהתגבר על יצרו . זה מה שכתוב לקמן (פסוק טז) "ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום", שאחרי שראו את מעלת אברהם שמתגבר על יצרו לא היססו לעשות משפט באנשי סדום.

"וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו" (יח, ב )

כתוב ברש"י: והנה שלשה אנשים – אחד לבשר את שרה, ואחד להפך את סדום, ואחד לרפאות את אברהם, שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות. ורפאל שרפא את אברהם הלך משם להציל את לוט, הוא שנאמר "ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשך", למדת שהאחד היה מציל. ידועה השאלה: -אם אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, איך זה שהמלאך רפאל הגיע כדי לרפא את אברהם, ואחר כך הלך להציל את לוט? והתשובה גם היא ידועה, ש'רפואה והצלה חד היא, שתיהן נחשבות שליחות אחת. יש גם מי שמתרץ, שאם לוט לא היה ניצל מתוך ההפיכה, לא היה אברהם מבריא, מרוב עגמת נפשו. אך יש לברר מדוע היה צורך 'להדחק', ולשלוח מלאך אחד לשתי השליחויות הדומות הללו? האם יש מחסור במלאכים בשמים וקשה היה לשלוח מלאך נוסף, שיתמקד רק בהצלת לוט? ה'חפץ חיים' עונה על שאלה זו. ונקדים לפרושו מעשה שארע במציאות: רבי שלמה קלוגר זצ"ל הוזמן לברית, אך בעלי הברית התעכבו זמן ממושך, ולא החלו לערוך את הברית, למרות שהמוהל כבר היה במקום. כשהתעניין לפשר הדבר, נאמר לו כי בחדר הסמוך שוכב אביו של הילד, גוסס ל"ע. בני המשפחה מחכים שימות, כדי לקרוא לרך הנולד על שמו. אמר רבי שלמה קלוגר – אם זאת הסיבה, יש לערוך את הברית מיד! והוא הסביר: להטריח את המלאך הממונה על הרפואה, שיופיע במיוחד בשביל החולה – כבד ממני, אך כשימולו את הילד, הן יבוא מלאך הברית אל הרך הנימול, אבקש אפוא ממנו באותה שעה, שיסור גם לחדר השני לרפא את החולה. כדברי רבי שלמה קלוגר, כן היה – שלשה ימים אחר כך כבר הלך החולה על רגליו. כך, אומר ה"חפץ חיים", גם לענייננו: לוט כשלעצמו, לא היה ראוי שישלח מלאך מיוחד מן השמים להצילו, שהרי זהו אותו לוט שהסיע עצמו מקדמונו של עולם, שאמר "אי אפשי באברהם ובאלוקיו", אותו לוט שירד לסדום להיות לחברה לרשעים… אבל הואיל ומלאך כבר נשלח לרפא את אברהם, הוטל עליו תפקיד נוסף באותו מהלך, להציל אף את לוט, כפי שהתרחש במקרה של אבי-התינוק הגוסס.

"ויאמר… אל נא תעבור מעל עבדך" (יח, ג)

"מכאן שגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" (שבת קכ"ז). נשאלת השאלה בפי העולם: מניין ידע אברהם עצמו את ההלכה, שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה, כי הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים? אברהם למד הלכה זו מזה ש"הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים" (רש"י פסוק א') – הרי ראיה מכאן, שבשעה שיבואו אליו אור חים לא יהא עליו להתחשב בנוכחותה של השכינה אצלו, אלא יהא חייב לקבלם… (הרה"ק משפיטיבקה ז"ל) תירוץ נוסף תירץ הג"ר נתן אדלר זצ"ל, שגופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש עד כדי כך שאבריו היו הולכים לעשות רצון הבורא, ולכן כאן כשראה שרגליו הוליכוהו לקבל האורחים, הבין שהכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה. כעין זה מצינו אצל דוד המלך שאמר (תהילים קיט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" מרוב שמחשבתו הייתה טהורה, רגליו נהפכו לקדושה והיו מוליכות אותו למקומות טובים. כיוצא בזה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל את הפסוק (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה", אם כן מתי יישן? אלא הכוונה היא שיהגה ביום בתורה עד כדי כך שבלילה יחלום על הלימוד. ואכן הרעיון הזה ראוי לרב זצ"ל שחיבר חיבור בשם "רסיסי לילה" ובו כל החידושים שזכה לחדש בלילה בעת שנתו, וכשהיה מתעורר מיד היה קם ורושם את החידושים. למעשה כך העידו זקני הדורות הקודמים שהיו הולכים לישון עם קושיא ומתעוררים עם תירוץ משום שחייהם היו חיים של תורה. מאחר שלמדנו את החשיבות הגדולה של הכנסת אורחים, צריך לזכור שיש גם הלכות מיוחדות כיצד להתנהג עם האורח. וכמבואר בשו"ע (או"ח סי’ קעד) שלא להסתכל בפניו של האוכל, ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, וכן לא לדבר בשפה שאינו מבין שמא יחשוב שמדברים עליו. (לבוש יוסף )

"ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך" (יח, ג)

היה אומר לקב"ה להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים (רש"י). ומכאן למד רב יהודה אמר רב, שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה (שבת קכז). הגה"ק רבי יהודה אסאד זי"ע הסביר את מאמר זה על פי מעשה שאירע עמו. ידועה גדולת מידת חסדו של הגאון הנ"ל, וכשהיה צורך לא היה נמנע מלכתת רגליו ולסובב בעיירות לאסוף מעות לצרכי צדקה. גם גדולי הקמצנים ידעו לפתוח כיסם בעין יפה כשהיה דופק על פתח ביתם. קרה פעם, כשסובב לקבץ מעות עבור עני הגון ותלמיד חכם, והיה בדרכו לבית נגיד אחד שהיה ידוע כקמצן וכילי, וכשהלה ראה את הגאון מתקרב לביתו מיהר להסתתר מאחורי הבית. וכשפתחו בני הבית את הדלת ולא מצא את בעל הבית, נענה הגאון על אתר ואמר לבני הבית: הביעו נא את תודתי לבעה"ב על שזיכני בביאור דברי חז"ל (שבת קכז.) גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה, והוסיף לבאר: הנה מצינו אצל משה רבינו שכשקיבל את פני השכינה לא הסתיר אלא רק את פניו, כדכתיב (שמות ג.ו) ויסתר משה פניו כי ירא מהביט, ואילו בקבלת פני אורחים מצינו לבעל הבית שהסתיר את כולו, הא לכם ראיה, כי גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה.. .

"יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכו' ואקחה פת לחם וכו'" (יח, ד-ה)

תמוה, אברהם שהצטיין במידת הכנסת אורחים, לקח לאורחים ג' סאים קמח סולת ושחט להם ג' פרים וכו', מדוע קימץ דווקא במים וציווה לקחת רק "מעט מים"? עוד קשה, שאברהם אבינו אמר למלאכים ואקחה פת לחם, ולשרה אמר לושי ועשי עוגות, ולא נתן לחם, מדוע? תירץ הרה"ק בעל השפע חיים מצאנז זי"ע שאברהם אבינו חזה ברוח קדשו שמלאכי השרת יטענו בשעת מתן תורה כנגד הקב"ה תנה הודך על השמים, דהיינו, שייתן הקב"ה את התורה למלאכים, והקב"ה יענה לעומתם, איך רוצים אתם לקבל את התורה, הרי כבר עברתם עליה, כי אכלתם בשר וחלב אצל אברהם אבינו כדאיתא בפסיקתא רבתי (סוף פסקא עשר תעשר). והנה בשו"ע (יו"ד סימן פט. ס"ב) מבואר שעל ידי קינוח פיו בפת והדחה במים מותר לאכול בשר אחר חלב. ואברהם אבינו שנתן להם חמאה וחלב ורק אחר כך בשר לא רצה שיהיה להם פת לעשות קינוח, ולא מים לעשות הדחה, כי הוא רצה שהתורה תינתן לבניו, ולכן לא נתן פת, ונתן רק מעט מים שלא יספיקו לשתייה אלא לרחיצת רגליים בלבד…

"יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם" (יח, ד )

כשנתבונן במעשי החסד שאברהם עשה עם האורחים נבחין שעשה במידה מרובה. בעוגות כתוב "וימהר אברהם ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת", בבשר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב. ואילו במים כתוב "יוקח נא מעט מים". ואם כן צריך להבין מדוע מים נתן מעט, לא כשאר המאכלים? כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא כן לבני ישראל בעצמו, וכל מה שעשה אברהם אבינו על ידי שליח אף הקדוש ברוך הוא עשה כן לבניו על ידי שליח. נמצאנו למדים שמעשי החסד של אברהם חלקם נעשו על ידי עצמו וחלקם על ידי אחרים. לגבי בן בקר כתוב "ויקח", הוא עצמו לקח, ואילו נטילת המים הייתה על ידי שליח שנאמר "יוקח נא". לפי זה אין מקום לשאלה, כי מלאכות שעשה אברהם אבינו בעצמו עשאן כדרכו בחסד מרובה, אבל למלאכות שנעשו על ידי אחרים כגון לשאוב מים לא רצה אברהם אבינו להתעטר במידת החסד על חשבון טרחת אחרים, לכן הסתפק במעט ואמר "יוקח נא מעט מים". וכמו שמסופר (בספר המאורות הגדולים עמ’ ל’) על רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהלך עם חברו ר’ מרדכי מלצר לבית כנסת קטן באחת הסמטאות שבווילנה להתפלל תפלת מנחה. ר’ מרדכי נטל את ידיו לתוך הכיור שבבית הכנסת בשפע ובהידור, ואילו ר’ ישראל הרטיב מעט את ידו, וכמעט לא השתמש במים. שאלו רבי מרדכי לפשר הדבר, השיב ר’ ישראל: גם אני רגיל להדר בזה, אבל כפי הנראה לי שבבית הכנסת הזה יש מספר מסוים של מתפללים ולא מצויים בו אורחים, והשמש בוודאי מתכוון להכין מים רק לצורך המתפללים הקבועים, ואם אנו נבזבז הרבה מים, יחסרו מים למתפללים, ויקצפו על הגבאי ויעכבו את משכורתו ונמצאנו חייבים על קיפוח פרנסתו. (לבוש יוסף )

"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו" (יח, ה)

רש"י אומר שלא נאמר כאן "לבבכם" (שני יצרים), כי אין יצר הרע שולט במלאכים. שואל המהרא"ל צינץ, הרי אברהם לא ידע שאלו מלאכים וסבר שאלו ישמעאלים אז מדוע אמר "לבכם" ולא "לבבכם"? משיב הרה"ק: בלב יש שני כוחות, רוחני – של "לב חכם לימינו" ושמאלי – של "ולב כסיל לשמאלו", כל מאכל שאדם אוכל, מכיל בקרבו גם כח גשמי המזין את הגוף וגם כח רוחני המזין את הנשמה, לכן נאמר "ולחם לבב אנוש יסעד" הלחם סועד את שני כוחות הלב גם את הגופני וגם את הרוחני . אברהם חשב שאורחיו הינם ערביים אשר אין בהם כל כח רוחני וניזונים רק בצד הגשמי שבמאכל ולכן אמר להם "לבכם" והתכוון ל"לב כסיל לשמאלו". ובעצם זה התאים גם למלאכים, שלהם יש רק כח רוחני וגם אצלם מתאים הביטוי "לבכם".

"והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (יח, ח)

מסופר, כי חותנו של הגאון רבי יוסף דב מבריסק זי"ע (אביו של הגר"ח זי"ע) היה ממקורבי הרה"ק רבי משה מקוברין זי"ע, בהיות רבי חיים ילד קטן נפל לחולי וכל הרופאים התייאשו ממנו, באותו זמן נזדמן הרה"ק מקוברין לעיר, ויבוא לבקר בבית חותנו של הגאון רבי יוסף דב, מיד עם הכנסו לבית פנה בעל הבית אליו באמרו: רבי, צרה גדולה יש לי בתוך ביתי, נכדי היקר חיימ'קה חולה אנוש. אמר לו הרה"ק מקוברין, בא ונבקר את החולה בחדרו, נכנסו שניהם לחדר, והרה"ק מקוברין פתח ואמר: בפרשת וירא כשהמלאכים באו אל אברהם אבינו והוא נתן להם לאכול, נאמר והוא "עומד" עליהם, לשון הווה, ולכאורה היה צריך לכתוב והוא "עמד" עליהם, לשון עבר. אלא שמבואר בספרים הק' שבכל פעם שיהודי מכניס אורחים, בא אברהם אבינו ע"ה ועומד אתם אז, על כן נאמר לשון הווה, ובאברהם אבינו מצינו בגמ' (ב"ב טז:) שאמרו מרגלית טובה היתה תלויה בצוארו, וכל חולה הרואה אותה מתרפא. ואם כן היות ואתה מקיים עמי כעת הכנסת אורחים, אם כן הרי נמצא כאן אתנו עתה אברהם אבינו, והחולה מביט במרגלית שלו, ובטוח אני שהילד יתרפא בעזה"י, וכן היה!.. .

״והוא עומד עליהם תחת העץ״ (יח, ח)

אחד מתנאי הכנסת אורחים הוא, שלא יגלה המארח עליונות כלפי אורחיו, כדי שירגישו האורחים את עצמם באווירה ביתית. כידוע קרוי הצדיק ״הולך״, מכיון שהוא הולך ומתעלה במדרגות מפעם לפעם. לעומתו המלאך קרוי ״עומד״, מכיון שעומד הוא תמיד במדרגה אחת. כפי שאמר הכתוב: ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״ (זכריה ג-ז). לפיכך, כשבאו המלאכים אל אברהם, לא רצה להיות במדרגה (יותר) עליונה מן האורחים הללו, ולכן התלבש במדרגתם – ״והוא עומד עליהם״ – הוא הפך ל״עומד״, ״עליהם״ – בשבילם… (קדושת הלוי)

"ותצחק שרה" (יח, יב )

בתו של הרב הקדוש רבי שמואל מקמינקה לא זכתה לבנים, וכשנזדמן לעירה הצדיק רבי רפאל מברשד הלכה אליו וביקשה שיברך אותה בזרע של קיימא. השיב לה רבי רפאל: השמחה – סגולה היא לבנים. כשסיפרה הבת את הדבר לאביה הצדיק, אמר לה: דבר זה למד רבי רפאל מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. בתורה נאמר: "ותצחק שרה" – ולאחר מכן נולד יצחק. בנביאים נאמר: "רני עקרה לא ילדה". ובכתובים נאמר: "אם הבנים שמחה". אם כך – הגיבה הבת: אם שרה צחקה לשם הסגולה שבדבר, מדוע התרעם עליה הקדוש ברוך הוא בשל כך ? השיב רבי שמואל: לסגולה צריכים רק כאשר צדיק מבטיח דבר מה. אך כשהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מבטיח – כשם שהבטיח לשרה – אז כבר אין צורך בסגולות, ולכן התרעם הקדוש ברוך הוא על שרה.. .

"אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר" (יח, כד)

הרה"ק רבי שמחה בונים מפרשיסחא זיע"א, שהה פרק זמן מסוים בברלין ואיש לא הכירו שם. פעם נזדמן לברלין סוחר יהודי מוורשה, ובלכתו ברחוב הופתע לראות ממולו את הרבי מפרשיסחא הולך בגפו כאדם אלמוני. ניגש אל הרבי ותמה, הכיצד רבי שאתם כאן בברלין ואנשי המקום אינם יודעים על כך כלום? אמר לו רבי שמחה בונים, החשבת פעם ר' יהודי, למה אמר אברהם אבינו אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר? וכי אם היו שם צדיקים לא היה הדבר מפורסם? אלא מלמד שבסדום יכולים להיות צדיקים ואין איש יודע עליהם.

"ויאמר לא אשחית בעבור העשרה וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם ואברהם שב למקומו" (יח, לג)

כתב רבינו האוה"ח הק' שאם אברהם היה גר בסדום היה מציל את כל עיר סדום מהשחתה, וכמו שנאמר 'צדיק יסוד עולם'. נמצאנו למדים מוסר גדול, שלמרות שאברהם אבינו התאמץ כל כך להצלת סדום מקודם במלחמה ואחר כך בתפלה, אף על פי כן לא חשב להתיישב בה כדי להצילה, והכל בשביל שלא לדור עם הרשעים. עוד כתב האוה"ח הק' על הפסוק 'לך לך מארצך וממולדתך': על דרך אומרם ז"ל לעולם ידור אדם בשכונת אריה ולא בעיר עם רשעים וכמו שכתב הרמב"ם, ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה, אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע, יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כענין שנאמר מי יתנני במדבר מלון אורחים'. ובפרשת אחרי כתב האוה"ח (ויקרא יח, ג), שכל מקום שדרו שם רשעים ועשו בה תועבות, הרי זה משפיע לדורות, אפילו צדיק שיגיע לאותו מקום, עלול להתעורר בו מחשבות ותאוות… כי המקום המתועב מעורר אותו לחטא.

"ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו" (כא, ה )

מסופר על בנו של אחד הצדיקים המפורסמים בארה"ב, שלא זכה להיפקד בבנים, הגיע אותו האברך אל הצדיק הרב אברהם ישעיהו קרליץ (ה'חזון איש' זצוק"ל), וביקש שיברכו בבנים, אך הצדיק התחמק. פעם אחת הגיע האברך והודיע, שאינו זז מהמקום עד שהחזו"א יברכו. בתחילה ניסה החזו"א להתחמק, אך האברך לא זז משם, כשראה כך ברכו בבן זכר, ואכן זכו ונולד להם בן למזל טוב. לקראת הברית אמר האברך לאביו, הגם שמן הדין ראוי לתת לאביו את הסנדקאות, אך היות שמרגיש שנושע מברכתו של החזו"א, הוא מרגיש מחוייב לכבד את החזו"א בסנדקאות. האב הגדול לא התרגש, ואמר לבנו: "תן לי לדבר עם החזו"א ואני כבר אסתדר איתו". נכנס אצל החזו"א ואמר לו: "אם אכן תוכל לומר לי, שבני נושע מברכתך, הריני מוחל לך על הסנדקאות, אך אם לא, זה שייך לי". נענה החזו"א ואמר: "וכי חושב אתה, שלחינם בירכתי את בנך? קראתי עבורו פעמיים את כל ספר התהילים!". כששמע כך אמר האב: "אם אתה מסוגל לקרוא פעמיים את כל התהילים עבור יהודי שכלל אינך מכיר – הסנדקאות שייכת לך!" . (פניני עין חמד)

"ויפקח אלוקים את עיניה" (כא, יט )

"אמר רבי בנימין, הכל בחזקת סומין עד שהקב"ה מאיר את עיניהם. שנאמר: ויפקח אלוקים וכו" . המקור הוא מהגר שכבר מתייאשת מבנה ומתרחקת ממנו ואז שומע ה' לקול הנער. לא נאמר שהיה נס ונברא מעין מים, אלא שנפקחו עיניה לראות את המעין שהיה שם מקדמת דנא. לכן הסגולה היא, בכל אבידה שאנו יודעים שהיא מצויה רק נעלמה מעינינו (מפתחות, ארנק וכד'), מצטטים את דברי רבי בנימין בכדי שהקב"ה יפקח את עינינו. בתו של רבי מיכל פיינשטיין זצ"ל הייתה ל"ע חולת קצרת ובשעת התקף נזקקה למכונת הנשמה. תמיד נמצאה בקרבתה מכונה כזו על כל צרה שלא תבוא ולשם כך רכשו 3 מכונות כאלו. יום אחד נתקפה בהתקפה שכזו ורצו להביא את המכונה והיא לא נמצאה! בינתיים התגברה ההתקפה והחיפושים נמשכו, אך לשווא. לא מצאו והחולה ל"ע נפטרה. לאחר פטירתה, נמצאו ליד מיטתה, לא מכשיר אחד אלא שלושה ! היה חסר "ויפקח אלוקים את עיניה".. . סיפר הרב גלינסקי זצ"ל שכאשר עלה לנחם את המשפחה שמע כיצד הם חוזרים ודנים במאורע הנורא ובהחמצה . ניחמם הרב ואמר ששמע לפני המלחמה שיחה מהרב רוזנשטיין זצ"ל, המשגיח של ישיבת לומז'ה: מצד אחד "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו עשה עושה ויעשה לכל המעשים". ומצד שני יש חובת השתדלות וכאילו ההשתדלות היא המניבה את התוצאות. הא כיצד? התשובה: היסוד והעיקר הוא, שאין אדם נוגע במוכן לחברו כמלא הנימה! הגזירה – אמת! החריצות – שקר! אבל ההשתדלות היא מצוה. [צריך שגזירת הבורא תחול על משהו ולכן צריך את ההשתדלות. כמו שנא' בתחיית המתים שהיא תהיה מעצם הלוז. בשביל מה? כדי שתתחיל ותחול תחיית המתים על משהו]. כל זה, אמר המשגיח, כאשר מדובר על השתדלות לקראת העתיד. אבל במה ששייך לעבר, אין לנו אלא את הידיעה שהבורא ית' עשה עושה ויעשה לכל המעשים. ומי שסבור שאילו היה נוהג אחרת התוצאה הייתה משתנה, הרי זה גובל בכפירה! למחרת פגש הרב גלינסקי את הרב שקלאר שאמר לו: באתי לנחם ואמרו לי שאתה הרב גלינסקי ניחמת אותם יותר מכולם! אמר הרב: אני ניחמתי?! המשגיח מלומז'ה ניחם אותם!…

"ויעקוד את יצחק בנו וישם אותו על המזבח ממעל לעצים" (כב, ט )

למה עקד אותו קודם ואחר כך שם אותו על גבי המזבח, הלא יותר פשוט שיצחק יעלה בעצמו על גבי המזבח ואחר כך יעקדנו. ואפשר לומר דהנה איתא בשבת (צ"ד.): המוציא לרשות הרבים אדם חי בשבת פטור, משום דחי נושא את עצמו. אבל המוציאו כפות חייב, שאדם הכפות אינו נושא את עצמו . ולפי זה יש לומר שאברהם דייק במצות ה' שציוה לומר "והעלהו שם לעולה", שהוא בעצמו צריך להעלותו על המזבח, ואם יצחק יגביה את עצמו וישכב על המזבח, הרי חי נושא את עצמו ונמצא שגם יצחק מסייע בדבר והוא אינו מקיים את מצות ה' בעצמו כמו שנצטווה.. . ועל כן נתחכם אברהם לעקדו עוד קודם שעלה יצחק על גבי המזבח, ועכשיו כשהוא כפות הרי הוא אינו נושא את עצמו ושפיר יכול לקיים את מצות ה' והעלהו בעצמו.. .

מי מסוגל להסתדר לבד? העולם שלנו נראה מצויין, הכול מתקתק ועובד כמו שעון, וכולם מסתדרים… אנחנו אומרים לעצמנו, אם לא הולך לי כך, ננסה קצת אחרת… זוהי מידת הדין… אנחנו חושבים שאנחנו יכולים להסתדר בכוחות עצמנו, כי ככה הדין נותן, ככה כולם עושים ומצליחים… וכשנתקעים בדבר מסויים, מנסים להיחלץ מהבעיה אבל היא רק מתעצמת… ואז… אין לנו ברירה אלא להרים עינינו אל בוראנו ולהגיד: אבא, אני לא יכול לבד!!! "בתחילה עלה במחשבה לברואתו (את העולם) במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין" (רש"י בראשית א, א). אומר הפרי הארץ (שבת שובה), ברגע שאתה מסכים להודות שאתה לא מסוגל להתקיים ולהחזיק מעמד לבדך – מיד הקב"ה נותן לך מידת הרחמים!! (נקודות של אור – ספינקא)