
תמונה - באדיבות "דרשו"
למה עולים למירון, מאיזה גיל אפשר להסתפר, ומה עושים עם השערות הגזוזות? באדיבות "דרשו"
הרב ירחמיאל שלמה גרליץ
מצוה זו 'דלא תקיפו פאת ראשכם' (ויקרא יט, כז) שהיא המצוה הראשונה שעורכים לו, היא הנקראת 'חלאקה', כבלשון ערבי כפי שמקדמת דנא כבר קראוה כך, ובספר 'טעמי-המנהגים' (עמו' רסט) אף רמז בזה לשון הכתוב בבראשית (כז, יא) 'ואנוכי איש חלק' שהוא מלשון חלק, היא המצוה עליה מסרו עצמם עם ישראל קדושים בכל הדורות אף לעתים קשים, באשר היווה סימן מובהק להבדיל בינם לבין העמים וכפי שאחינו התימנים היטיבו לקרוא לפאות הראש ה'סימנים' ('יהודי-תימן' עמו' 147) כי משום כך נצטווינו בה כדי להיות מצוינים ומופרשים מהם בתכלית, כפי שהרמב"ם (פי"ב מהל' ע"ז, ה"א) נתן בו עיקר הטעם, וכ"כ בספה"מ (ל"ת מג), שניתנה כדי שלא נתדמה לעובדי ע"ז כי כן היו עושים כומריהם. וכ"ה ב'ספר החינוך' (מצוה רנא). ואשר על כן נהגו לערוך מצוה זו ברוב תפוצות ישראל בעסק גדול ובשמחה כה גדולה.
ומאחר ואין עמנו בספרי הפוסקים הדברים מרוכזים במקום אחד והדינים והמנהגים באופן קיומה כתיקונה מפוזרים המה, ע"ז באנו ללקט ולקבץ יד על יד מעיקר דבריהם לטובת ההורים בעלי השמחה הורי החתנים הנערכים בעת הזאת לקיום המצוה הגדולה ביום ההילולא הבעל"ט לכבוד התנא האלוקי רבן שמעון בר יוחאי.
מצוות עשיית פאות
בהגדש"פ 'מבית-לוי' [בריסק] לאאמו"ר שליט"א, (עובדות והנהגות, אות יז), מסופר, על כי אחד מתלמידי מרן הגרי"ז מבריסק שנכנס אל רבו כדי להתברך לקראת עשיית הפאות לבנו, שאלו, מדוע קרי ליה אינשי 'מאכין פאות' [-לעשות פאות] והלא אין מצוה מה"ת לעשות פאות, רק שהתורה ציוותה שבעת הקפת הראש שלא ישחיתו הפאות. ונענה לו מרן הגרי"ז, 'ניין עס איז טאקע יא דא א מצוה צו מאכין פאות' [לא, אכן כן יש מצוה לעשות פאות], דהלא כך מבואר ברמב"ם (שם), דאין מגלחין פאתי הראש כמו שהיו עושין עכו"ם, א"כ הלא בכך אנו עושים היכר שהוא מזרע ישראל, דזה עושים בעשיית הפאות, ולזה קרי ליה 'מאכין פאות'.
מקום עריכת התגלחת
מעמד עריכת התגלחת הראשונה לילד מעין הנערך כיום ברוב קהילות החסידיים כבר נזכר בשו"ת הרדב"ז (ח"ב, תר"ח), ושם נזכר שהיו עושים אותו על קבר 'שמואל הנביא' ודן בזה לעניין מי שנדר לגלח את בנו שם, אם יש תקנה לנדרו.
והנה ב'שיער הכוונות' להמהרח"ו (ספיה"ע דרוש י"ב, דפ"ז, א) זל"ק: והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם, אני ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלושה ימים, וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה בקיא ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אח"כ, והר"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שקודם שהלכתי אני ללמוד אצל מורי ז"ל הוליך רבנו את בנו הקטן לשם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, וכו'. וכתבתי כ"ז להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. וכ"כ בפרע"ח (ספיה"ע שיער ז). והובא ב'שיערי תשובה' הל' חוה"מ (סי' תקלא, סק"ב).
וכ"כ ב'לחם מן השמים' המיוחס להגה"ק המקובל רבי יעקב צמח (ספיה"ע), שטוב לילך למירון על ציון הרשב"י בל"ג בעומר ואשתו ובניו לגלח שם בנו.
והנה ב'טל ירושלים' למהרי"ל פלטישאן (עמ' לו) מסופר, דבעיה"ק ירושלים, בימי קיץ, הספרדים הולכים על קבר 'שמעון הצדיק', אבל בימי החורף לוקחין הקטן לביהכנ"ס או לביהמ"ד ועושים התגלחת שם.
וכבר ב'שבחי ירושלים' הקדמון (שנת רפ"ב, שמעון הצדיק), רמז למה שנוהגים לעשות התגלחת הראשונה והפאות לילד אצל קברו של שמעון הצדיק, שהוא משום הא דאיתא בגמרא נדרים (ט, ב), ששמעון הצדיק נתפעל מתגלחת שהיא לש"ש בעניין נזיר, לכן גם בתגלחת לילדים שעושין להם פאות הראש לש"ש הולכים על קברו להתברך אצלו.
ברם, בשו"ת 'משפט צדק' להגר"ש גרמיזאן רבה של ירושלים משנת ת (סי' ע"ד) כתב, לא ידעתי מה שורש מצוה יש להסתפר על קברי הצדיקים וכו'. והן אצל הרבה מעדות הספרדים היה המנהג לגלח בביהכ"נ. וכבר ב'שדה-חמד' (אסופת דינים, ביהכ"נ, י) לאחר שמביא מפקפקים בזה משום ביזוי ביהכ"נ, מיישבו, דהוא לחיבוב מצוה דליכא בתים מרווחים להכיל בתוכם קהל ועדה.
גם ב'שלחן גבוה' למהר"י מולכו (סי' תקלא) כתב, שראה בעיה"ק ירושלים שגילחו וכו' בתוך ביהכ"נ. והו"ד בכה"ח (שם סק"ל). וכ"ה ב'מסעות ירושלים' לתיאור מסעו של הגה"ק ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש בארה"ק (יום השמיני אות ו), שגילחו הילדים שם בביהמ"ד. אולם ב'לב חיים' למהר"ח פלאג'י (סי' קמב) אסרו משום כבוד בית הכנסת. והן בקו' 'תגלחת-מצוה' (עמ' טז) כתב ממרן הגרח"ק, דאפילו בתוך המערה אצל הרשב"י הווי ביזוי.
יום משתה ושמחה ובגדי שבת
ב'שיערי תשובה' (שם סק"ז) כתב, דהוא מנהג ארץ ישראל שעושין שמחה בתגלחת הראשונה של הקטן. וכאמור, ב'שיער הכוונות' (שם), האריז"ל הוליך בנו הקטן עם כל אנשי ביתו לתגלחת ראשו ועשה יום משתה ושמחה וכו'.
וב'אבן ספיר' לרבי יעקב ספיר הלוי (ח"ב, עמ' מז) כתב, שמנהג קדום היה, שביום הגלחם לראשונה יעשו יום משתה ושמחה כמו ביום היכנס ל'ברית קודש'.
וכבר מסופר ב'מסעות ירושלים' (שם), שאביהם של הילדים הולכין במלבושי שבת והשטריימל על ראשיהם וכו' והילד היה לבוש בבגדים נאים יפים יפה עיניים וטוב רואי וכו' וחילקו מיני מזונות עם משקה ובטוב לב.
גם ב'טל ירושלים' (שם) מספר, ובעיני ראיתי וכו' ואביו ואמו של הקטן עושים לקטן שלהם כתונת חדשה ומלבושים חדשים אפילו מנעלים חדשים, מחוט ועד שרוך נעל הכול חדש, חגורה חדשה, 'יארמולקע' [כיפה] חדשה ועושים לו מלבוש עליון וכו'.
מעשי עשיית הפאות
יסוד האיסור דהקפת הראש נתברר במסכת מכות (כ, ב), והוא שמשווה צדעיו [צידי מצחו] לאחורי אוזנו ולפדחתו [החלק הקדמי של המצח].
היינו, דהנה מאחורי האוזן הלא אין שיער כלום וכן במצח אין שיער, ואילו בצדעיו, יש שיער, ומעתה אם נוטל השיער שבצדעיו בכך משווה השיער למידת אחורי אוזנו ונעשה עיגול מוקף, וזהו איסור הקפת הראש. ונפסק בשו"ע סי' קפא ס"ב, דבין שגילח הפאות בלבד ובין שגילח כל הראש יחד עם הפאות חייב בבל תקיפו.
וכתב המחבר (ס"ט), דתחום הפאה כולל החל מכנגד השיער שעל פדחתו ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא ומתפרד שם, וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד. היינו, שמתחיל בצידי המצח בזווית כניסת השערות ונמשך בשיפוע עד אחורי אוזנו במקום שכלין שם השערות, ועד למטה מן האוזן מקום שהלחי התחתון יוצא.
וכתב ב'בית לחם יהודה' (שם, ס"ד), שהאריז"ל היה מניח כל רוחב הצעדים שהוא כל השיער שיש מן האוזן ועד שליש המצח שהוא מקום החלק שיש בראש משני צידי המוח.
וכתב ב'דרכי תשובה' (שם, סקי"ג) שנוהגין אף להוסיף שערות בגובה הפאות ברוחב אצבע לכה"פ יותר מהשיעור כדי שלא יבואו לגזוז משהו ממקום הפאות, ודכ"כ ב'טעמי-המצוות' להאר"י (קדושים דע"ח) וכ"ה ב'בית לחם יהודה' (שם), שהיה האריז"ל מניח כשיעור גובה הפאות למעלה בראשו עד אותו המקום ויותר מעט למעלה.
וכ"כ ב'אורחות רבינו' (עמ' רלה, אות מח) בשם מרן החזו"א, שכן המנהג, משום הידור מצוה להוסיף על מקום הפאות ולעגל אותם לצד מעלה. והנה מנהג החסידים להתחיל הגילוח הראשון ממקום הנחת התפילין, וגם כדי להוציא מן המגדלים שם בלורית. ('ילקוט התספורת' עמ' סח).
וכתב ב'קונטרס הזכרונות' להנהגות מרן החזו"א אשר רשם עמו מרן הגרח"ק ונמצא עמו ('גילוח הזקן ופאות', אות ד), שמותר לסרק הזקן והפאות אעפ"י שנתלשין שערות, וכהחת"ס בשו"ת (סי' קלט) שנשאל מכבוד חמיו הגרעק"א והביאו הפת"ש (שם, סק"ג), דהאיך מותר לסרק פאות הראש הא הווי גם מין הקפה, כדתנן בנזיר חופף ומפספס, אבל אינו סורק, והאריך בזה החת"ס דאין שום פקפוק בזה והיתר גמור הוא למסרק והכי חזינן לרבנן קשישאי דעבדי הכי.
אורך שיער הפאות
אורך הפאות יש נוהגים לגוזזם כשהם נעשים ארוכים יותר מהשיעור שבשו"ע (שם), דהיינו למטה מן האוזן, במקום חיבור האוזן ללחי התחתון. ושכ"ה ב'טעמי המצוות" להאר"י (שם) ובבלח"י (שם) שג"כ כתב, שהיה האריז"ל מניח הפאה לגדול והיה חותכן משיגדלו כ"כ שיכנסו למטה במקום שיער הזקן ממש, שמשם ללמטה לא ייקרא פאת הראש.
וכ"כ בדרכ"ת (שם, סקט"ז) שהגה"ק משינאווא אמר בשם הגה"ק מהר"ש מבעלזא שהוא למטה בלחי התחתון עד תחילת הזקן שהוא סוף הפנים. וכ"ה ב'קונטרס-הזכרונות' (שם, אות ג), הנהגת מרן החזו"א, שלא האריך הפאות יותר מהשיעור הנדרש.
אבל הן רבים מקהילות ישראל הם הנוהגים שלא גוזזים כלל את הפאות ואפילו הם ארוכים ביותר. והלך אחר המנהג. וכ"ה בקו' 'נתיב מצותיך' שבסידור 'תפלה-ישרה' בארדיטשוב (פי"ח, ל"ט) שהמהר"ש מבעלז החמיר מאוד בפאות הראש שלא לקצצם כלל.
ובספר 'מקור חיים' ליקוטי דברים ממרן ה'דברי חיים' מצאנז (בילוגרייא, תרע"ב, אות צג) איתא, שסיפר ה'דברי חיים', שהרה"ק ה'נועם אלימלך' היו לו פאות גדולות ארוכות ונאות קווצותיו תלתלים ולא נמרטו אצלו.
גם בשו"ת 'תורה לשמה' להבא"ח (סי' שפט) שנשאל כמה השיעור שחייבים להשאיר, השיב שמדינא סגי להשאיר שיעור כדי לכוף ראשן לעיקרן [כ-0.5 ס"מ], ומיהו בוודאי אם יהיו יותר ארוכים עדיף טפי כדי שיהיו ניכרים וכו' והפאות הם עדות לישראל וסימן טוב להם.
גם בספרו 'בן איש חיל' (זכור, ח"א, דף ל) האריך, שהפאות הם עדים וסימנים של היהדות וכו' ואין אני מעמיס עליכם לעשות פאות עבים וארוכים כמנהג אחינו האשכנזים הי"ו, רק אבקש שיהיו שיעור הנדרש לעיני כול ולא יהיו כעשבים קטנים וכו'.
גם בהגדש"פ 'מבית לוי' (שם) ששאל הלה את מרן הגרי"ז, אם יש מקור למנהג ההולכים בפאות ארוכות, והשיב, דמזה שכתב המחבר בשו"ע (שם, ס"ט), הלשון וכל רוחב מקום זה לא תגע בו יד, אעפ"י שהפוסקים דנו בזה כמה שיעורים מדין, הלא הווי הידור גדול שלא ליגע בפאות כלל, וממילא נעשות הפאות ארוכות.
ובשו"ת 'באר משה' (סי' קלח) האריך בזה שיש באורך פאות הראש יותר מכדי שיעורן הידור מצוה.
מועד וגיל החלאקה
ב'סדר תפילה' להרה"ק רבי יצחק דובער מלאדי, מבאר, דמה דאיתא בפע"ח (שם) שהאריז"ל גילח בנו בל"ג בעומר היה במלאות לו ג' שנים ואין לגלח התינוק לפני כן. וכבר ב'מסעות ירושלים' (שם) מתואר, דהמנהג לגלח שערות הילדים בל"ג בעומר במירון היה בבני ג' שנים.
ובשו"ת 'אפרקסתא דעניא' (קסא, פ"א, אות ב) כתב, שאין לחנכו לפני ג' שנים שהוא בבחינת ערל מלבד אם הוא בסמוך לל"ג בעומר. ומוכיח כן בדעת המחבר באו"ח (תקלא, ס"ו) לעניין קטן שמותר לגלחו במועד אפילו נולד קודם הרגל, דכוונתו ע"ד המנהג לגלחם בהגיעם ליום הולדת הג', ואין לאחרה דחביבה מצוה בשעתה.
גם בשו"ת 'ערוגת הבושם' או"ח (סי' רי) העיד שמנהג חסידים ואנשי מעשה היה להמתין בתגלחת בניהם עד ג' שנים, ומנהגן של ישראל תורה, וסמך לזה ה'מדרש תנחומא' (קדושים, י"ש) לעניין זמן תחילת לימוד הקטן פסוקי תורה, דהאדם כעץ השדה לשלוש שנים. ומכאן, גם לעניין החינוך בהנחת הפאות ויתר המצוות שהוא במלאות ג' שנים.
וכ"ה בשו"ת 'מהר"ם בריסק' (ח"ב, צח), להחזיק מנהג החסידים המדקדקים שלא לגלח השערות קודם ג' שנים. וכן ב'שערי הלכה ומנהג' (ח"ב, רצ"ו) כתב בזה, דהגם שלא מצינו להדיא לספרו בג' שנים, בכלל מנהגים שכותבים כ"ק מו"ח אדמו"ר [הגה"ק הריי"ץ] הם בקבלה במשפחתו מדור דור.
וכ"כ ב'שפע חיים' להגה"ק מצאנז (ח"ה, שנז), שהמנהג פשוט אצלנו שביום שמלאו ג' שנים גילחוהו וכו' ושכן נהג אביו הק' עמו בהיותו קטן. ואלא שכבר ב'תבואות הארץ' לרבי יהוסף שווארץ כתב, דבל"ג בעומר יש לערוך התספורת גם בחסר ג' חודשים. וכ"ה בספר 'מסע מירון' (עמ' קל"ו) שהגה"ק המנח"א הורה לגלח בל"ג בעומר תינוק שיום הולדתו השלישי יחול בכ"ד מנחם-אב.
וכ"כ ב'תשובות-והנהגות' (ח"ב או"ח, רמו) דבאר"י אפשר להקדים התגלחת קודם ג"ש או בסמוך כדי לעשותו בל"ג בעומר במירון וכד', דהוא צירוף שמחה לשמחה וברוב עם, אבל בחו"ל יש להמתין עד ג"ש משום ערלים.
ואלא דמייתי (שם) משמיה דהחזו"א, שלא להקדים התגלחת לפני ג' שנים, שד"ז מזיק לזיכרון, אלא שלא נתברר לו מקור השמועה ואמתותה. ואמנם בקו' 'תגלחת-מצוה' (עמ' יד), וכ"ה בקו' 'בשנה הרביעית' (עמ' טז), שמרן הגרח"ק נשאל על כך, והשיב: לא שמעתי, ואיני מאמין שיצא דבר זה מפיו של החזו"א והרבה דברים מיוחסים להחזו"א שלא כהוגן. עם זאת רבים מקהילות ישראל נוהגים להקדים ולספר הילד משמלאוהו שנתיים.
וכ"ה מנהג סקוירא לגלח בתום ב' שנים ('חינוך ישראל' פ"ח, א). ועוד. וגם ב'אורחות רבינו' (עמ' רל"ג, מ) ממרן הקה"י, שאין קפידא על ג' שנים ושבנכדיו הורה לגלחם לאחר שנתיים.
מי ומי הסַפָּרים?
המנהג שהתגלחת הראשונה נעשית ע"י הצדיקים, שכן מרן הבעש"ט חינך את ה'בעל התניא' בפאות הראש ('ליקוטי-דיבורים' להריי"ץ, ח"ג, דתפ"א).
והלום ב'תשובות והנהגות' (ח"ב, ה) מייתי משמועה דמרן הגרי"ז מבריסק, שאין לזה שורש. וב'אורחות רבינו' (עמ' רל"ג) כתב, שמרן הקה"י אמר שזה מנהג הספרדים.
ובהיותי הק' אצל מרן אדמו"ר מסטריקוב זצללה"ה מגדולי תלמידי מרן הגרי"ז, ל"ג בעומר שחל בעש"ק תשס"א, כד' חודשים בטרם נלב"ע סיפר את בני נ"י. וכך נהג. וכן מרן הגרח"ק מספר תמיד ילדי התגלחת הראשונה ('תגלחת-מצוה' עמ' כב).
וכתב הגאון הדאפרקסתא דעניא' (שם), דמ"מ יהיה האב נוכח בעת התספורת משום מצות חינוך, ואם אינו יכול, לכה"פ תהיה האם נוכחת דגם לה מצוה בחינוך בניה. וב'ילקוט-תספורת' (שם) מביא מ'לוח ירושלים' משנת תרמ"ב, שאף מזמינים הקרובים והמיודעים ומכבדים כ"א לספר איזה שערות.
וכתב ב'נחפה בכסף' (ח"ב, ד"ז), וכ"ה ב'שדה חמד' (חוה"מ, ה), שבקטן שמלאוהו ג' שנים לא יספרוהו אצל ספר נכרי שהוא זמן היכנסו לחינוך מצוות ואינו מסמנא מילתא לגלחו גילוח ראשון ע"י עכו"ם. וכן אצל ספר שאינו שומר תו"מ רח"ל השיב מרן הגרח"ק, דאין ראוי ('תגלחת-מצוה' עמ' טז).
סגולת השיער הנגזז
בספר 'מנהגי ישורון' (וילנא, י, אות ט) כתב שיש לגנוז השיער. וכ"ה בספר 'ארץ ישראל' להרימ"ט (סי' יח, ס"ג) שנהגו לגנוז בבית, השיער הראשון שנגזז למצוה. וב'תגלחת-מצוה' (עמ' יז) השיב בזה מרן הגרח"ק, שאין לזורקו דרך ביזיון.
והנה בהרדב"ז (שם) כבר נזכר שהיו נותנים כמשקל השיער לצורך קבר שמואל הנביא, לשמן ושעווה להדלקה, וחלקם נדבוהו לעניים וצורכי ציבור. ונזכר גם בתשו' שם (ח"א, תקיג).
ובספר 'מעשה יחיאל' לאב"ד ניזנוב (תולדות, אות ח) ששאלו להרה"ק מהר"ם מגלינא חתן הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן, והשיב, לשקול השערות במאזניים עם מטבעות של כסף וליתנם לצדקה. כ"ה ב'ביתו נאוה קודש' (ח"ב, עמ' קכ"ד) שהורה מרן מהר"א מבעלזא לשקול השערות ולקח מטבע של זהב וציווה להגבאי לצרף מטבעות עוד, ויתנם לצדקה.
נטילת ידיים אחר התספורת
בשו"ע או"ח (סי' יד, סי"ט) פסק, דהמגלח צריך ליטול ידיו. וב'יפה ללב' (ח"א, סי' ד, יח) כתב שהמספרו צריך ליטול ידיו כדין החופף ראשו. ברם, ב'הליכות שלמה' (ספיה"ע, פי"א, דבר-הלכה, לב) כתב משם מרן הגרשז"א, דמה שמכבדין הרבנים והקרובים בגזיזת מקצת מהשערות נראה דלא דמי למספר שערות חברו סתמא דנוטל ידיו, דנד"ד אינו בכלל תספורת ואין המשתתפים צריכים ליטול אח"כ.
ובקובץ 'מבית לוי' לפסקי מרן ה'שבט הלוי' (ל"ג-בעומר) כתב, דהגוזז מעט משערות הילד כפי שמכבדים בזה, אי"צ ליטול ידיו, שאין נוגע במקום הזיעה רק בראש השערות.
והלום, בקו' 'תגלחת מצוה' (עמ' טז) כתב שמרן הגרח"ק השיב בזה, דדווקא בשיער עצמו נוטל אף שיש מחמירים גם בשל אחר. אבל לילד צריך ליטול לאחר שלוקחים אותו לרבנים, ואחר כל רב שגוזזו צריך ליטול לו.
כיפה וטלית קטן
ב'שפע חיים' (מכתבים, ח"ה שנד) כתב, שנהגו העולם להקל בכיפה בעודו בשיערו כדי שלא להכביד על ראש התינוק, וגם שהתינוק משליכו, אבל משכבר מגלחין אותו, בוודאי נכון להקפיד שיהיה ראשו מכוסה, ומשמלאוהו ג' שנים יש לחנכו שיהיה ראשו מכוסה תמיד דתיהוי ליה אימתא דשמיא. וב'תגלחת-מצוה' (עמ' יח) כתב בזה ממרן הגרח"ק, דמשאינו זורקו, מלבישו. ובשו"ת 'שרגא המאיר' (ח"ג, ח) כתב משמיה דהרה"ק ה'אהבת-ישראל' שאף למקילין שלא ללבוש כיפה לפני ג' שנים, עכ"פ כשבאים לביהכ"נ יש להלבישו.
ולעניין לבישת הציצית, ב'קיצור של"ה' (ציצית) כתב, דלכה"פ לא ימתין יותר מהיות הנער בן ג"ש, דהאדם כעץ השדה שהוא לג' שנים. והובאו הדברים ב'אליה-רבה' (סי' יז סק"ג) מספרי יראה. וכ"כ ב'ערוך השולחן' (או"ח, שם, ס"ה) שהמנהג להלבישו טלית קטן משמלאוהו ג' שנים.
וב'נוהג כצאן יוסף' (עמ' קא, אות ג) כתב, דמששומר עצמו בנקיון מחנכין אותו בטלית קטן אפילו קודם ג' שנים. וכ"ה ב'אורחות רבינו' (ח"א, עמ' כ"ב ורל"ג) להלבישם מזמן שיודעים ליזהר מלטנף בגדיהם וכן הורה בנכדיו.
(מתוך 'המבשר תורני' – פרשת אמור)
באדיבות "דרשו"