לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

מסכת בבא בתרא דף ק״ע – קע״ג

דף ק"ע – ע"א

הבא לידון כנגד המערער על השדה שבידו בשטר ובחזקה. לרבי: נידון בשטר, לרבן שמעון בן גמליאל: בחזקה.

הטעם:

א.   לרב דימי: מיירי בשטר שנכתב על שם אחר, ונחלקו אם אותיות נקנות במסירה, לרבי: נקנה ולכן נידון גם בשטר, לרבן שמעון בן גמליאל: אינו נקנה ולכן נידון רק בחזקה. והקשה אביי שבברייתא פירש רבה שרבן שמעון בן גמליאל סובר אותיות נקנות במסירה.

ב.    לאביי: כגון שנמצא אחד מהעדים שבשטר קרוב או פסול, לרבי: עדי מסירה כרתי, ונידון אף בשטר בעדי המסירה, ולרבן שמעון בן גמליאל: עדי חתימה כרתי, ולכן נידון רק בחזקה. והקשו שהרי במזויף מתוכו לכו"ע אינו כשר בעדי מסירה.

ג.     לרב אבינא: כגון שלא חתמו העדים כלל על השטר, ונחלקו כאביי אם אפשר להכשיר בעדי מסירה.

ד.    איבעית אימא א': כגון שלא נתקיים השטר אלא על פי המערער שטוען שאכן כתבו אך לא מכר לו לבסוף אלא נאבד לו השטר ומצאה זה, לרבי: מודה בשטר שכתב אין צריך לקיים ולכן נידון גם בשטר, לרבן שמעון בן גמליאל: צריך לקיים ולכן נידון רק בחזקה.

ה.   איבעית אימא ב': נחלקו כשאדם טוען למערער שיש לו שני מיני חזקות, שטר מכירה, ועדי חזקת שלש שנים, שלרבי: כיון שטען שיש לו עתה גם שטר חייב לברר ולאמת דבריו ולהביא את השטר, אף שאילו לא טען כך היה די לו בעדי חזקה, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שאין אדם צריך לברר ריבוי טענות שטען שאין נצרכים, ודי לו בחזקה לבד וכל שכן בשטר לבד.

רב יצחק בר יוסף הלווה מעות לרבי אבא, וטען שפרעו בפני פלוני ופלוני, ופסק רבי יצחק שיביא העדים אף שאילו אמר פרעתיך סתם היה נאמן, שחייב לברר כל הטענות וכרבי. ובדעת רב יש סתירה אם פוסק שצריך להביא העדים, או שפוסק כרבן שמעון בן גמליאל הואיל ומסתבר כדבריו מאחר שגם לרבי אילו לא היה טוען בתחילה שיש לו שטר היה נאמן בעדי חזקה.

מלוה ולווה האדוקים בשטר, מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתו, ולווה אומר שלך הוא ופרעתיו לך, אם הוא מקויים יחלוקו, ואם אינו מקויים לרבי: פטור, שמודה בשטר שכתב צריך לקיים, ולרבן שמעון בן גמליאל: יחלוקו, שמודה בשטר שכתב אינו צריך לקיים. ולאיבעית אימא לעיל יש להפוך השיטות – שלרבי צריך לקיים, ולרבן שמעון בן גמליאל אינו צריך לקיימו.

דף ק"ע – ע"ב

משנה . הפורע מקצת חוב שבשטר, לרבי יהודה: אין כותבים שובר, שנמצא הלווה צריך להיזהר לשמור שובר מהעכברים, אלא יחליף לו לשטר אחר מזמן הראשון. לרבי יוסי: כופה המלוה את הלווה שישאיר אצלו השטר ויכתוב לו שובר, ש'עבד לווה לאיש מלוה', ועדיף לו כך שיהיה הלווה בדאגת שימור השובר וימהר לפרוע שארית החוב.

אמר רב אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי יוסי, אלא בית דין מקרעים השטר וכותבים שטר אחר מזמן ראשון, והיינו שלא כרבי יהודה שהעדים עצמם עושים השטר, שהם אינם יכולים לעשות כיון שכבר עשו שליחותם, ורק בית דין שהפקר שלהם הפקר יכולים לעשות כן. אך אין כוונתו לחלוק על רבי יהודה רק על כך שיעשו השטר מזמן ראשון, שהרי בברייתא שנינו שגם לדעת רבי יהודה עושים מזמן ראשון.

 ************

 

דף קע"א – ע"א

רב פסק שאם פרע מקצת חובו אין העדים יכולים לעשות שטר חדש מזמן ראשון,ומה שאמרו שכותבים גם עשרה שטרות על שדה אחת – היינו בשטר מתנה שאין בו אחריות, או בשטר מכר שמפורש בלי אחריות.

רבי יוסי חולק על רבי יהודה שאמר שאם פרע מקצת החוב מחליפים השטר אלא פסק לעשות שובר, ואמר לרבי יהודה:אם כוונתך לשטר חדש מזמן ראשון – חולק אני עליך באחת: עדיף למלוה שיכתוב שובר, שבכך כופה לשלם שארית החוב מדאגת איבוד השובר. ואם כוונתך לשטר חדש שזמנו כעת חולק אני עליך מעוד טעם: שמפסיד לגבות לקוחות מזמן ראשון.

שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי – שבוודאי לא נכתב בזמנו, כשר, שתולים שנכתב לפני כן ושטר מאוחר הוא. ושטר כזה שמוכח מתוכו שמאוחר הוא לכו"ע כשר. וסתם שטר מאוחר: לר' יהודה שאין כותבים שובר כשר, שאי אפשר לצאת מזה תקלה, אבל לרבי יוסי פסול, שמא יפרע בתוך זמנו, ויאמר לו שאבד שטרו, ויכתוב לו שובר על זמן זה, ואחר כך יוציא השטר שזמנו מאוחר לזמן השובר, ולא יוכל לפטור עצמו בשובר, שיטעון המלוה שזו הלוואה חדשה שהרי זמנה מאוחר לשובר.

דף קע"א – ע"ב

לרבי יוסי שסובר כותבים שובר כשפורע מקצת החוב, כותבים גם כשבא לפרוע כל החוב וטוען המלוה שאבד שטרו, שלא כרב הונא בריה דרב יהושע שאמר שאף לדבריו לא כותבים שובר על כל החוב.

כתיבת שובר, לרב ושמואל: אין כותבים, לרבי יוחנן, ריש לקיש, ור' אילעא: כותבים,וכן מסתבר שאם אין כותבים אם כן כשאבד שטרו של זה יאכל הלווה מעות המלווה וישמח, ואף שאותה סברא יש גם להיפך שאם כותבים שובר אם אבד שובר של זה יאכל המלוה מעותיו של לווה וישמח, עבד לווה לאיש מלוה.

שטרי מקח מוקדמים ומאוחרים פסולים, הטעם:במוקדמים – משום שגובה אחריות מלקוחות קודמים. ובמאוחרים – שאם יקנה קרקע בניסן ואיחר הזמן לתשרי, והזדמנו לו מעות בין ניסן לתשרי וחזר וקנה ממנו הקרקע, כשיגיע תשרי יוציא השטר ויטעון שחזר וקנאה ממנו.

שטרי חוב המוקדמים פסולים, שגובה מלקוחות שקדמו לחוב.

שטרי חוב המאוחרים כשרים,והיינו דווקא לסובר שאין כותבים שובר, אך אם כותבים שובר פסולים, שעלולה לצאת תקלה כנ"ל (בדף ע"א).

נהגו לכתוב שטר מאוחר אף שנוהגים לכתוב שובר, ואין חשש תקלה – שאמר ר' אבא לסופר שכשכותב שטר מאוחר יפרש בשטר שאיחר את זמנו, וכך יפטר גם בשובר מוקדם. ולאחר מכן לא נהגו תקנה זו, אך עדיין יש תקנה שאמר רב ספרא לסופר שבכתיבת השובר אם אינו יודע זמן השטר יכתוב השובר סתם בלי זמן וכך יפטור כל שטר אף שזמנו מאוחר.ומי שאינו נוהג בתקנות אלו הוא שמפסיד עצמו.

****************** 

 

דף קע"ב – ע"א

רבה בר רב שילא אמר לכותבי שטרות הקנאה לאחר זמן: אם זוכרים אתם את יום הקנאה כתבו זמן זה, ואם אין אתם יודעים כתבו זמן הכתיבה – שלא יראה כשקר.

רב ורב הונא אמר לסופרים: אם כותבים אתם השטר במקום אחר ממקום שהיה המעשה ונמסרה לכם שליחות הכתיבה, כתבו גם את מקום המעשה.

המחזיק שטר חוב מאה זוז, לא שומעים לו להחליף בשתי שטרות חמישים,שעשו חכמים תקנה שנוחה לשניהם, נוח למלוה – כדי שיחייב לפרוע כל המאה, ונוח ללוה שאם יפרע לו מקצת יהיה המלוה פוגם שטרו ויצטרך להישבע קודם שיגבה השאר.

המחזיק שתי שטרות שבכל אחד חוב חמישים זוז, לא שומעים לו להחליף בשטר אחד של מאה, שעשו חכמים תקנה שנוחה לשניהם, נוח למלוה – שלא יפגום שטרו בפירעון חמישים, נוח ללווה – שלא יחייב לפרעו כל המאה.

המחזיק שטר חוב מאה זוז אין שומעים לו להחליפו בשטר של חמישים זוז,שמא פרע לו כל המאה וטוען שאיבד השטר ונתן לו שובר על מאה, וכעת יוציא שטר של חמישים ולא יפטר הלוה בשובר על מאה שיטעון שחוב אחר הוא.

משנה . שני אחים עני ועשיר שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד – אם עשאה האב לשכר ממשיכים להשכירו והשכר לאמצע, אך אם עשאה לעצמו – הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד.

שניים בעיר אחת ושמם 'יוסף בן שמעון' – ישלשו ויכתבו שמות זקנם. ואם היו משולשים – יכתבו סימן. ואם היו סימניהם שוה – יכתבו כהן או ישראל. שאם לא יעשו כן – אינם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא על אחד מהם שטר חוב, ואם נמצא לאחד בין שטרותיו 'שטרו של יוסף בן שמעון פרוע' – שטרות שניהם פרועים.

דף קע"ב – ע"ב

שטר הכתוב בו 'אני פלוני בר פלוני לויתי מנה ממך' – לרב הונא: אין מי שמחזיק בו יכול לגבות מפלוני החייב, 'ממך' כולל אפילו מריש גלותא ואפילו משבור מלכא, ואפשר שהמלווה איבד והוא מצא.

אבא שאול מכשיר גט שיש עליו עדים ואין בו זמן אך כתוב בו 'גרשתיה היום', לרבא: מפני ש'היום' היינו ביום שיוצא והעדים שרואים את הגט בידו ביום זה הרי זה כאילו כתוב בו זמן יום זה, ורצה לפשוט מכך שכמו כן שטר הנ"ל שכתוב בו 'ממך' היינו מאדם זה שהשטר תחת ידו, שבית דין הרואים 'ממך' כאילו רואים שמו של זה המחזיק, ושלא כרב הונא. והקשה אביי: שלעולם כרב הונא שחוששים לנפילה, ואבא שאול הכשיר משום שסובר שגם גט בלי זמן כשר, כרבי אליעזר שעדי מסירה כרתי (ומה שהכשיר דווקא בכתוב בו 'היום' היינו מפני שבלא זה לא מוכח שרוצה שיחול הגט מהיום, כיון שאין בו זמן, וסובר שצריך ידים מוכיחות).

שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת אינם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב, ומשמע שהם יכולים להוציא שטר על אחרים, לרבא: משום שלא חוששים לנפילה, שאם חוששים יש לחוש שהיה של יוסף בן שמעון השני ונפל ומצאה השני. לאביי: משום שלא חוששים שנפל ומצאה יוסף בן שמעון השני, אבל שטר שנכתב בו 'ממך' שכל אדם המוצאה יכול להשתמש בו חיישינן לנפילה, כרב הונא.

 ****************

 

דף קע"ג – ע"א

שני 'יוסף בן שמעון' בעיר אחת האם יכולים לגבות בשטר שבידם: א. למשנה:אין יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, אך על אחר יכולים להוציא. ב. לברייתא א': אף על אחר אין מוציאים (כל שאין לו הרשאה מהשני), שיכול לטעון שחייב לשני ולא לו. ג. לברייתא ב': יכולים להוציא אף זה על זה. ולכו"ע אין חוששים לנפילה של יחיד (כנ"ל דף קע"ב:), רק ביאור המחלוקות כך: א. המשנה והברייתא ב' סברו שאותיות נקנות במסירה, ולכן גם אילו השטר היה של שני ומסרו לו, הרי קנה במסירה זו, והברייתא א' סוברת שאינם נקנות במסירה, ויכול לדחותו: פיקדון הוא בידך, ולשני דוחה: אין השטר בידך. או שלדעת כולם אותיות נקנות במסירה, אלא נחלקו אם צריך להביא ראיה שנמסר לו כמו שנחלקו בזה אביי ורבא. ב. המשנה והברייתא א' סברו שכותבים שטר ללווה אף שאין מלוה עמו,ולכן יש לחשוש שמא המחזיק בשטר הלך לסופר וביקשו שיכתוב לו שטר שלוה מחבירו ששמו כשמו, ומוציאו כאילו הוא המלוה, ולכן סוברים שאין יכולים להוציא שטר זה על זה. והברייתא ב' סברה שאין כותבים שטר ללווה עד שיהא מלוה עמו.

המחזיק שטר בידו שאינו על שמו לסובר שאותיות נקנות במסירה, לאביי: צריך להביא ראיה שנמסר לו, לרבא: אין צריך.

אחד מהאחים שיש בידו שטר חוב על אביו או מלוה אחר וטוען שהאחים נתנו לו, והאחרים טוענים שחטפו מידיהם – עליו להביא ראיה לדבריו. והוכיח מזה אביי שצריך להביא ראיה, ורבא השיב שדווקא באחים כן הוא, כיון ששומטים זה מזה.  וי"א להיפך, שרבא דייק מכך שדווקא אח צריך להביא ראיה ולא סתם אדם, ואביי השיב שכן הוא בכל אדם, והוצרך הברייתא לפרש שגם באחים כן הוא אף שזהירים זה מזה.

שנינו שנמצא בין שטרותיו שובר 'שטרו של יוסף בן שמעון פרוע' והיו שני אנשים בשם זה שטרות שניהם פרועים, לרבי ירמיה: היינו כשנמצא השובר בשטרות של המלוה (ושטרות החוב נמצאו בין שטרותיו הקרועים), ובלי השובר היה יכול לתבוע בשטרות, כיון שהיו שמותיהם שבשטרות משולשים, אך בשובר לא היו משולשים. לאביי: היינו כשנמצא השובר ביד הלווה, והיה חייב לשני יוסף בן שמעון, ונפטר משניהם על ידי שובר זה.

שני יוסף בן שמעון בעיר אחת ושמות אבות אבותיהם שוים ואין סימן ביניהם ושניהם כהנים, יכתבו דורות הקודמים שאינם שוים.

משנה . המצווה לבנו בשעת מיתה 'שטר בין שטרותי פרוע ואיני יודע איזהו' – כל השטרות פרועים מספק. נמצאו על לווה אחד שני שטרות, רק הגדול מביניהם פרוע.

האומר לחבירו 'שטר לך בידי פרוע' והיו לו כמה שטרות, רק הגדול פרוע. 'חוב לך בידי פרוע' כל השטרות פרועים. 'שדי מכורה לך' או 'שדה שיש לי מכורה לך' השדה הקטנה ביותר מכורה, שלעולם יד בעל השטר על התחתונה.

דף קע"ג – ע"ב

משנה . המלוה לחבירו בערב, לא יפרע מהערב קודם שיתבע מהלווה ויחייבו בית דין ולא יהא לו לשלם. אך אם אמר לערב בתחילה 'על מנת שאפרע ממי שארצה' – אם יש נכסים ללווה לא יפרע מהערב, אין לו נכסים – יכול להיפרע מהערב קודם שתובע הלווה. 'קבלן', לת"ק: גם אם יש נכסים ללווה יכול להיפרע מהערב, לרבן שמעון בן גמליאל: כל שיש נכסים ללווה לא יפרע מן הערב או הקבלן.

בעל המגרש אשתו ויש ערב על הכתובה ידירה הבעל מהנאה ממנו, שמא יעשו קנוניא על נכסים של ערב, שתגבה כתובתה מהערב ויחזיר את אשתו.

שיעבוד ערב, לרב הונא: שנאמר 'אנכי אערבנו מידי תבקשנו'. והקשה רב חסדא ששם היתה קבלנות כנאמר 'תנה אותו על ידי ואני אשיבנו'. לרבי יצחק: 'לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו', ואומר 'בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך', אם ממון יש לו בידך היתר לו פיסת יד, ואם לאו הרבה עליו ריעים.

שיעבוד ערב, לאמימר: לרבי יוסי: שסובר אסמכתא קניא ערב משתעבד, לרבי יהודה: שאסמכתא לא קניא ערב לא משתעבד. לרב אשי לכו"ע משתעבד, שבהנאה זאת שנאמן לו גמר ומשעבד נפשו.

***************