לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי כ״ב חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ב
דף כ"ב – ע"א
הנודר – כאילו בנה במה בשעת איסור הבמות. ושאינו נשאל עליו אלא מקיימו – לרבי נתן: כאילו הקריב עליו קרבן. לשמואל: נקרא רשע, שנאמר 'כי תחדול לנדור לא יהיה בך חטא'. ונחלקו אם פותחים במאמר זה, ולהלכה אין פותחים לא בתחילת המאמר ולא בסופו.
כל הכועס: כל מיני גיהנום שולטים בו (לפי שהכעס מביאו לכפור בעיקר), מביאו לידי תחתוניות, אף שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמודו, מוסיף טפשות, ידוע שעוונותיו מרובים מזכויותיו.
עולא עלה לארץ ישראל עם שני בני חוזאי, ואחד שחט לחבירו ושאל את עולא אם עשה כהוגן, והשיבו שכן ופרע לו בית השחיטה שימות מהר. ואמר לו רבי יוחנן שהיה מותר לו לנהוג כן אף שמחזיק ידי עוברי עבירה, מפני שבכך הציל נפשו. ותמה רבי יוחנן שהלא נאמר 'ונתן ה' לך שם לב רגז' והיינו בבבל ולא בארץ ישראל, והשיבו עולא שבאותה שעה עדיין לא עברו הירדן, ועבר הירדן לא נתקדש להבאת העומר ושאר קדושות.
אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע, שיש בה ערכה של נחלות ארץ ישראל, אבל עיקר שאר דברי הנביאים הם תוכחה על עבירות שבידם.
דף כ"ב – ע"ב
לרב אסי אין נזקקים להתיר שבועה באלוקי ישראל [וכן אם נשבע בכינוי, ולפירוש שני – אם נשבע בכינוי נזקקים לו. ואף שלהלן מבואר שזו שיטת בית שמאי, אבל לבית הלל יש שאלה – רב אסי חולק וסובר שגם לבית הלל אין מתירים, או שהמחלוקת להלן היא לענין בדיעבד, אבל לכתחילה גם לבית הלל אין נזקקים להתיר], חוץ מ'קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ושהכתה את בני', ונמצא שלא גנבה והכתה, ומעמיד דבריו שדעתו היה שבכל אופן לא תהנה ממנו, שמתירים לו משום שלום ביתו ומשום שהוא כעין נדרי שגגות [ולרשב"א מתירים לו גם אם נמצא שגנבה, משום שלום ביתו]. ולרב נחמן נזקקים לכתחילה לכל נשבע באלוקי ישראל. [ואפילו נשבע בנקיטת חפץ, ודלא כדעת גאון שהנשבע בחפץ או בעשרת הדברות אין לו הפרה עולמית. ולרב האי גאון אין מתירים שבועות אלא אם יש בה תקנה או מצוה, כגון עשיית שלום בין איש לאשתו ושלום הציבור].
לרב נחמן פותחים בחרטה בין בנדר ובין בשבועה. [ורב האי גאון החמיר שלא לפתוח בחרטה, ולרב יהודאי גאון גם נדרים אין החכם מתיר אפילו בפתח אלא לצורך מצוה. אבל בעל מיפר ביום שמעו בין בנדר ובין בשבועה].
רב נחמן השתדל לחפש פתח להתיר לנדרו של רב ספרא, עד שהקפיד עליו מפני שעל כל פתח אמר שנדר גם על דעת כן, ובכך מצא רב ספרא פתח – שלא נדר על דעת שיכעיס את רב נחמן, שאין זה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. [ואינו נולד, שמצוי שאדם גדול כועס על מי שנדר נדר חזק כ"כ].
***************
יום חמישי כ״ג חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ג
דף כ"ג – ע"א
בטנית בן אבא שאול בן בטנית פתח לנדרו של רבי שמעון ברבי בכך שהצטערו החכמים להתירו וטלטלו עצמם מצל לשמש ומשמש לצל – שלא נדר על דעת שיצטערו החכמים [ואינו נולד – ששכיח הוא]. רבי ישמעאל ברבי יוסי מצא פתח לעצמו אחר שהצטערו חכמים להתירו וכובס אחד הכהו בכלי הכובסים, ואמר שעל דעת שיכהו הכובס לא נדר, ואינו נולד – ששכיח המבזים תלמידי חכמים.
המדיר את אשתו אם תעבור על דבריו בדבר שיש לו קפידה שלא תעשה כן, ועברה, פותחים לו: אילו היית יודע שתעבור על דבריך היית נודר? [אבל בלא התרה חל הנדר, ואינו כנדרי זרוזין – ששם לעולם לא היה דעתו לכך, אבל זה דעתו היה להדירה אם תעבור על תנאו ודעתו, שהרי הקפיד בכך].
[יחיד מומחה מתיר נדרים: לרמב"ן דווקא אם הוא סמוך, לרמב"ם כל שגמיר וסביר אף שאינו סמוך. ובמקום שיש יחיד מומחה לכתחילה אין ג' הדיוטות מתירים, מפני כבודו של חכם, ובדיעבד הותר הנדר בג' הדיוטות שמסבירים להם ומבינים, ולרבי יהודה צריך שאחד מהם יהא גמיר וסביר, ואין הלכה כדבריו].
דף כ"ג – ע"ב
משנה . הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדירו – לרבי אליעזר בן יעקב אינו נדר, שלא נתכוון אלא לזרזו.
הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר: כל נדר שאני עתיד לנדור יהא בטל. [ונחלקו הגאונים אם מועיל גם לשבועות]. ואם נדר לאחר כך ולא זכר התנאי – נדרו בטל. אך אם נדר בשעה שזכר התנאי – התנאי בטל והנדר קיים. [אך אם התנה התנאי בשעה שנדר, או אם הדיר לאחרים גם שלא בשעת התנאי וכגון שרוצה לזרזו – אין תנאו בטל. ולרשב"א דווקא בעם הארץ החמירו שאם זוכר התנאי בשעת הנדר התנאי בטל והנדר קיים].
התנה על דבר מיוחד שנדריו יהיו בטלים, ובשעת הנדר זוכר שהתנה ואינו זוכר על מה התנה – אם אמר שנודר על דעת הראשונה ונזכר אחר כן שהתנה על אותו דבר לרבא נדרו בטל, ואם לא אמר כן נדרו קיים, והלכה כרבא.
רב הונא בר חיננא רצה לדרוש הדין שמועיל תנאי לבטל נדריו שידור אחר כך, ורבא מנעו שהרי התנא רמזו ולא רצה לפרסמו. [ר"ן: יש קצת קהילות אומרים כל נדרי בליל יום הכיפורים להתיר הנדרים שידרו אחר כך, ואין ראוי לומר כן, שהרי התנא סתמו כדי שלא יקלו ראשם בנדרים].
***************
יום שישי כ״ד חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ד
דף כ"ד – ע"א
האומר לחברו: קונם שאיני נהנה לך אם אי אתה נוטל לבנך כור חיטים ושתי חביות של יין – יכול להתיר נדרו בלא חכם, שיכול לומר לו: כלום אמרת אלא בשביל כבודי, זהו כבודי, שאתכבד יותר כשיראו שאתה רוצה ליתן ואני איני רוצה לקבל. אך אם אינו אומר כן אסור גם לרבי אליעזר בן יעקב – שלא נתכוון לזירוז אלא בדווקא, שאומר: איני ככלב הלוקח הנאה ואיני נותן הנאה, שאיני רוצה ליהנות ממך אם אינך נהנה ממני [מה שאין כן בדינו של רבי אליעזר בן יעקב הדיר את המזומן אם לא יהנה כעת, אמנם להלן במסקנת הגמרא חוזרת הגמרא מסברא זו, אלא גם באופן שאוסר המזמן על עצמו לדעת רבי אליעזר בן יעקב אין זה אלא זירוז. פירוש שני בשיטת הר"ן: דינו של רבי אליעזר בן יעקב אינו אלא כשרוצה להאכילו, אך כאן שרוצה ליתן מתנה מרובה אין זה אלא מחמת שגם הוא ההנה אותו הנאה מרובה, ולכן מדיר באמת ולא רק לזירוז, ולפירוש זה הגמרא אינה חוזרת בה במסקנא מסברא זו].
האומר לחבירו: קונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני כור חיטים ושתי חביות של יין, לרבי מאיר – אם אינו נותן נאסר בהנאה ממנו, לחכמים יכול להתיר את נדרו שלא על פי חכם, שאם בניו סמוכים על שולחנו יכול המדיר לומר: הריני כאילו התקבלתי, ואם אינם סמוכים על שולחנו יכולים הבנים לומר: הרינו כאילו התקבלנו. [לרשב"א: דווקא בקיום מעשה אפשר לומר 'הריני כאילו התקבלתי', שהרי אפילו אם היה מקבל ממנו היה יכול להחזיר לו, לכן אף עכשיו יכול לומר כאילו התקבלתי והפוכי מטראתא למה לי, אבל לבטל מעשה אין יכול לומר כאילו לא נעשה, וכגון אם אמר: נכסי אסורים לך אם תלך למקום פלוני, והלך, אינו יכול לומר לו כאילו לא הלכת, וי"א שגם בזה יכול לומר כן, כיון שהתנאי נעשה להשלים רצונו ועכשיו אינו חושש אם הלך, ונשלם רצונו].
גם רבי אליעזר בן יעקב מודה בקונם שאתה נהנה לי אם אי אתה נותן לבני וכו' שאינו לזירוז, אלא בדווקא הוא – שאומר: איני מלך שאני מהנה אותך ואתה אינך מהנה אותי [וסברא זו קיימת להלכה].
הדירו חבירו שיאכל אצלו, וחלה הוא או בנו, או שעיכבו נהר –מותר, שהרי נאנס, אבל אם לא נאנס נאסר. ולרבי אליעזר בן יעקב מדובר באופן שהמזומן ביקש מהמזמן שיזמינו, ושידור על כך, שאז אין זה נדרי זרוזין, שהרי לא היה המזמן צריך לזרז המזומן שיבא לאכול אצלו.
האומר לחבירו: קונם מה שאני נהנה ממך אם אי אתה מתארח אצלי ותאכל עמי פת חמה ותשתה עמי כוס חמין – לרבי אליעזר בן יעקב הרי זה נדרי זרוזין ומותר. [וחזרה בה הגמרא ממה שאמרו לעיל שכשמדיר המזמן את עצמו מודה רבי אליעזר בן יעקב משום שאומר איני ככלב וכו'. ולפירוש שני לעיל – לא חזרה בה הגמרא, אלא כאן היא מתנה מועטת, ורק במתנה מרובה מודה רבי אליעזר בן יעקב. וכן סובר הרמב"ן, וכן פסק הר"ן שהלכה כראב"י, אך מודה ראב"י בשני האופנים הנ"ל: א. במתנה מרובה, שאומר: איני ככלב וכו'. ב. במדיר שלא יהנה משלו אם אינו מהנה את בנו, שאומר: איני כמלך וכו'].
דף כ"ד – ע"ב
חכמים חולקים על רבי אליעזר בן יעקב, והלכה כרבי אליעזר בן יעקב.
משנה . נדרי הבאי מותרים – כגון: קונם אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים – שבאמת ראה עם רב, ודרך בני אדם לדבר בלשון גוזמא. וכן אם אמר דבר שאינו יכול להיות, כגון: קונם אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד, אף שאפילו בדרך גוזמא אין מדברים כן – שאומדים דעתו שלא נתכוון לאסור הפירות, שאם רצה לאסור עצמו היה אוסר בסתם, אלא רצה לומר דברי הבאי.
שבועת הבאי מותרות (לגירסת הר"ן) ואין אומרים כיון ששבועה חמורה מנדר לא גזים. לאביי – כגון שאמר: ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים, שהוא מגזים ואינה שבועת שווא, אבל הנשבע 'ראיתי כנחש כקורת בית הבד' לוקה משום שבועת שווא. לרבא – גם אם אמר: יאסרו פירות העולם עלי בשבועה אם לא ראיתי וכו', בכל אופן מותר בפירות. [אמנם כשנשבע שיאסרו פירות העולם אם לא ראה נחש כקורת בית הבד וכדו' – לוקה משום שבועת שווא, אבל נשבע שראה כעולי מצרים – אינו לוקה, משום שנשבע באמת שראה עם גדול].
***************
שבת קודש כ״ה חשון תשפ"ג
מסכת נדרים דף כ״ה
דף כ"ה – ע"א
כשאדם נשבע הוא נשבע כדרך וכמשמעות וכדעת בני אדם, ולכן האוסר על עצמו פירות אם ראה בדרך הזה כעולי מצרים אין חוששים שראה נמלים הרבה וקראם עולי מצרים, אלא שבועת הבאי היא.
כשבית דין משביעים למודה במקצת אומרים לו: 'להוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעים אותך, אלא על דעתינו ועל דעת בית דין', לא מפני שחוששים שכשנשבע שפרע זוזים מתכוון לחתיכות קטנות של עץ שקראם זוזים – כיון שנשבע כדרך שבני אדם נשבעים, אלא שחוששים שמא יעשה כמו זה שהכניס המעות בתוך קנה, ואמר למלווה שיאחז הקנה ונשבע שנתן לו מעותיו.
'ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת', אמר משה רבינו לישראל שמשביעם על דעתו ועל דעת המקום, כדי לכלול בזה כל התורה והמצוות. שאם יאמר שמשביעם על המצוות – משמע מצוות מלך בשר ודם, כל המצוות – יכול להשתמע למצות ציצית ששקולה כנגד כל המצוות, תורה – משמע תורה אחת, תורות – משמע תורת מנחה חטאת ואשם, תורות ומצוות – תורות כנ"ל ומצוות כנ"ל, תורה כולה – משמע עבודה זרה, שכל הכופר בה כמודה בכל התורה. ואמנם היה יכול להשביעם בעבודה זרה ובתורה כולה או בתרי"ג מצוות, אלא שלא רצה לטרוח ולהאריך, ולכן אמר 'על דעתי ועל דעת המקום' ואז כולל הכל.
הנודר אם לא ראה נחש כקורת בית הבדשהוא נדר הבאי, אין הכוונה שהוא עב כקורה זו, שזה אינו הבאי, אלא היינו כשאומר שהיה כקורת בית הבד בכך שגבו מלא בקעים, שנחש אין בקעים בגבו אלא בצווארו. [ובירושלמי פירשו: שראה נחש שמרובע כקורת בית הבד, ואין מרובע בבריות].
המוכר קורת בית הבד – צריך שיהא גבה מלא בקעים, ודבר זה השמיענו התנא דרך אגב בכך שנקט בנדרי הבאי שנדר שראה נחש כקורת בית הבד, ולא נקט סתם שראה נחש שגבו טרוף.
דף כ"ה – ע"ב
משנה . נדרי שגגות מותרים ואינם צריכים שאלה, בין שהיה שוגג בשעה שהוציא הנדר מפיו, כגון: קונם כיכר זה אם אכלתי ואם שתיתי, ונזכר שאכל ושתה, וכן קונם אשתי נהנית לי שגנבה כיסי ושהכתה בני, ונודע שלא הכתה ושלא גנבה. ובין שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול, כגון: קונם כיכר זה אם אני אוכל או אם אני שותה, ושכח ואכל ושתה.
ראה בני אדם אוכלים תאנים שלו, ואמר: הרי הם עליכם קרבן, ונמצאו שהם אביו או אחיו והיו עמהם גם בני אדם אחרים – אביו ואחיו מותרים, שהוא נדר בטעות שאין פיו ולבו שוים, ואחרים שעמהם – לבית שמאי אסורים, ולבית הלל מותרים, שנדר שהותר מקצתו הותר כולו.
כשם שנדרי שגגות מותרים, כך שבועות שגגות מותרות, ואפילו כגון שבועתם של רב כהנא ורב אסי, שכל אחד נשבע שכך אמר רב וחבירו טועה, ואין אומרים שכיון שלא חשש לדברי חבירו אינה שגגה. ולכן אף אם תלה בשבועתו איסור פירות, ונתברר שטעה – הפירות מותרים.
פותחים בשבת וביום טוב, שאם אסר על עצמו בשר ויין, פותחים לו: אילו היית יודע שאסור להתענות בשבת וביום טוב היית נודר? וכן מתירים לו בחרטה. אמנם בלא התרה הנדר חל – שידע שבתוך ימי נדרו יש שבתות וימים טובים ואין טעות בעיקר הנדר. ובראשונה היו אומרים שאחר ההתרה רק אותם הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים, עד שבא רבי עקיבא ולימד: נדר שהותר מקצתו הותר כולו.
***************
