לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ל״א – ל״ג
דף ל"א – ע"א
כשיוצא לא יאמר – הריני מזכה וחבירי מחייבים אבל מה אעשה שרבו עלי, משום 'לא תלך רכיל בעמך', 'הולך רכיל מגלה סוד'. רב אמי הוציא תלמיד מבית המדרש כשגילה דבר לשון הרע שנאמר בבית המדרש אחרי כ"ב שנה.
משנה . כל זמן שמביא ראיה – סותר את הדין. אמר כל ראיות שיש לך תביא עד שלושים יום – לחכמים: מצא תוך שלושים סותר, אחרי שלושים אינו סותר. לרבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא רק אחרי שלושים, 'הלכה' כרשב"ג ולא כחכמים גם בדיעבד אף על פי שהם מרובים. לרבה בר רב הונא בשם רבי יוחנן: הלכה כמותו בכל מקום חוץ מראיה אחרונה. לרבה בר בר חנא בשם רבי יוחנן: הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה.
אמר הבא עדים ואמר אין לי, אמר הבא ראיה ואמר אין לי, ולאחר זמן הביא ראיה או עדים – לחכמים: אינו כלום, לרבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה שלא ידע שיש לו עדים או ראיה, 'הלכה' כחכמים, אבל בקטן שאינו מכיר עסקי אביו מודים חכמים שמהני.
שליש שאומר השטר פרוע – ללישנא קמא לרב נחמן: נאמן, שהיה יכול לשורפו, ללישנא בתרא: כיון שהוחזק בבית דין אין אומרים מיגו. והקשו משובר, שאם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו, ואם אין בו עדים, אם הוא ביד שליש או כתוב בסוף השטר הרי זה כשר.
דף ל"א – ע"ב
באו עדים ממדינת הים או שהיה שק של אביו מופקד אצל אחר – גם לרבנן מביא ראיה וסותר.
התוקף חבירו בדין ורוצה חבירו להוליכו למקום וועד תלמידי חכמים שיתבייש מהם, לרבי יוחנן: כופים אותו ללכת למקום הועד. לרבי אלעזר: כופים אותו ודן בעירו שהנושה בחבירו מנה וכי יוציא מנה על מנה, אבל המלוה יכול לחייב את הלוה שעבד לוה לאיש מלוה.
אם הוצרך דבר לשאול – כותבים ושולחים. אם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנוני – כותבים ונותנים לו.
היבמה הולכת אחר היבם – להתירה אפילו מטבריא לציפורי, שנאמר 'וקראו לו זקני עירו' ולא זקני עירה.
שלחו למר עוקבא שעוקבן הבבלי צעק שירמיה אחיו העביר עליו את הדרך, ויאמר לירמיה להתפייס, ושיראה פניהם בטבריא, והיינו אם לא יציית, או שהם דיני קנסות ולא דנים בבבל, ושלחו לו שיאמר לו כן רק כדי לחלוק לו כבוד.
הדרן עלך פרק זה בורר
************
פרק רביעי – אחד דיני ממונות
דף ל"ב – ע"א
משנה . מה בין דיני ממונות לדיני נפשות ?
דיני ממונות – בשלשה. ופותחים בין לזכות ובין לחובה, ומטין על פי אחד לזכות ולחובה. ומחזירים הדין לזכות ולחובה. והכל מלמדים זכות וחובה. והלומד חובה מלמד זכות וכן להיפך. ודנים ביום וגומרים בלילה. וגומרים בו ביום בין לזכות בין לחובה. ומתחילים מהגדול. וכולם כשרים לדון וגם ממזר.
דיני נפשות – בעשרים ושלשה. ופותחים רק לזכות. ומטין על פי אחד לזכות ועל פי שניים לחובה. ומחזירים הדין רק לזכות. ואין כולם מלמדים חובה. והמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה. ודנים וגומרים ביום. ובזכות גומרים בו ביום, ולחובה ביום לאחריו, ולפיכך אין דנים בערבי שבתות ובערב יום טוב. ומתחילים הצד. ואין כשרים לדון אלא כהנים לוים וישראלים שראוי לכהונה.
משנתינו שמצריך דרישה וחקירה בדיני ממונות
א. לרבי חנינא: משום שמהתורה צריך דרישה וחקירה שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם'. אבל תיקנו שאין צריך שלא תנעל דלת בפני לווים, ואף על פי כן אם טעו משלמים שהרי כל שכן שתנעל דלת אם לא ישלמו, ולכן שטר שזמנו כתוב א' בניסן בשמיטה והזימו עדים לעדי השטר אומרים שהוא שטר מאוחר וכשר, ואף על פי שבשנת השמיטה נמנעים מלהלוות כיון שרק סופה משמטת, אינו מתיירא לאחר זמן השטר.
ב. לרבא: בדיני קנסות שאין לחשוש לנעילת דלת צריך דרישה וחקירה. בהודאות והלוואות לא צריך דרישה וחקירה.
ג. לרב פפא: המשנה בדין מרומה שמכירים שהוא רמאי, ואז צריך דרישה וחקירה.
דף ל"ב – ע"ב
'בצדק תשפוט עמיתך' ונאמר 'צדק צדק תרדוף' – לדרוש ולחקור, לריש לקיש: כאן בדין מרומה, וכאן בדין שאינו מרומה. לרב אשי: אחד לדין ואחד לפשרה שיצדק הדין והפשרה שלו, כגון שתי ספינות שעוברות בנהר ופגעו זה בזה ואם שתיהם עוברות שתיהם טובעות, ואם בזה אחר זה שתיהם עוברות, וכן שני גמלים כיוצא בזה – טעונה ושאינה טעונה תידחה שאינה טעונה מפני טעונה, וכן קרובה לעיר תידחה קרובה מפני שאינה קרובה, ואם שתיהם קרובות או רחוקות מטילים פשרה ביניהם ומעלות שכר זה לזה.
'צדק צדק תרדוף' – הלך אחרי בית דין יפה. הלך אחרי חכמים לישיבה. לבית הוועד ששם בית דין קבוע.
דיני נפשות פותחים לזכות
א. לרב יהודה: שאומרים להם מי יאמר שהוא כדבריכם, כמו שמסיעים העדים ממקום למקום שתיטרף דעתם, וקשה שבאופן זה דוחים אותם בידיים.
ב. לעולא: אומרים לו יש לך עדים להזימם, וקשה שבכך יכול לבוא לידי חובה אם יביאו מזימים אחרי גמר דין.
ג. לרב כהנא: אומרים להם מדבריכם סופו לצאת זכאי מבית דין.
ד. לאביי ורבא: אומרים לו אם לא הרגת אל תירא.
ה. לרב אשי: אומרים כל מי שיודע לו זכות יבוא וילמד עליו.
*****************
דף ל"ג – ע"א
דיין שטעה: אם אינו מומחה, לרב יוסף מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
דיין מומחה שטעה:
א. לרב נחמן: אם יש דיין גדול ממנו בחכמה ובמניין – מבטל דבריו וחוזר. אם אין דיין גדול ממנו – פטור מלשלם, שמזלו הרע גרם שיטעה.
ב. לרב ששת: טעה בדבר משנה ואפילו בדברי האמוראים – חוזר. אם טעה בשיקול הדעת במחלוקות של תנאים או אמוראים שלא נפסק הלכה כאחד מהם ורוב דיינים נראה להם דברי אחד ופסק כאחר – פטור מלשלם.
ג. לרב חסדא: כשנטל ונתן ביד – מה שעשה עשוי, וכשפוטר ואומר אתה זכאי הוא כנטל ונתן ביד. ואם לא נטל ונתן ביד – חוזר, וקשה מהמשנה.
לרבינא בשיטת רב חסדא: אם היה לו בידו משכון וזיכה ונטל ממנו זה נטל ונתן ביד, וכן אם טימא טהור שהגיע בו שרץ, וטיהר את הטמא שעירב עם פירות.
פרה שניטלה האם שלה – רבי טרפון: האכילה לכלבים. וחכמים: ביבנה התירו כיון שאין פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריה של מצרים אלא אם כן חותכים האם שלה. וסבר רבי טרפון שצריך לשלם מחמורו, ואמר רבי עקיבא לרבי טרפון שאינו צריך כיון שהוא מומחה לרבים, ולרב ששת גם משום שטעה בדבר משנה ומה שהשליך לכלבים הפסיד לעצמו.
דף ל"ג – ע"ב
היוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות – מחזירים אותו, שנאמר 'נקי אל תהרוג'. היוצא מבית דין זכאי ואמר אחד יש ליללמד עליו חובה – אין מחזירים אותו שנאמר 'צדיק אל תהרוג' שהצטדק בדין אף שאינו נקי. וכן בחייבי גלות מגזירה שווה 'רוצח' 'רוצח', וכן בחייבי מלקות מגזירה שווה 'רשע' 'רשע'. ובמסית הדין להיפך שאם יצא חייב ואמר אחד יש לי זכות – אין מחזירים אותו. ואם יצא זכאי מבית דין ואמר אחד יש לי עליו חובה – מחזירים אותו לרב שימי בר אשי: שנאמר 'לא תחמול ולא תכסה עליו', לרב כהנא: שנאמר 'כי הרוג תהרגנו'.
בדיני נפשות אין מחזירים לחובה. אבל אם טעה בדבר המפורש בתורה וגם הצדוקים מודים בזה אינו כלום ומחזירים לחובה. ולכן אם טעה בנואף ונואפת חוזר, אך אם טעה בניאוף שלא כדרכה שאין מפורש בתורה החיוב אינו חוזר.
בדיני נפשות כולם מלמדים זכות – וגם אחד מהתלמידים. ולרבי יוסי ברבי יהודה: גם העדים.
***************
דף ל"ד – ע"א
'עד אחד לא יענה בנפש למות' – לרבי יוסי ברבי יהודה: למות אינו עונה אבל לזכות עונה. לרבנן: גם לזכות אינו עונה שנראה כשמשקר שירא שיזימוהו, ומה שנאמר 'למות' דרשו לאחד התלמידים שיכול לענות זכות.
דיני נפשות – בשעת המשא ומתן מי שמלמד זכות אינו חוזר ומלמד חובה שצריך שיעמוד בדבריו שמא ימצא חיזוק לזכות. אבל בגמר הדין חוזר ומלמד חובה.
אחד מהתלמידים שזיכה ומת – רואים אותו כאילו הוא חי, שהגם שהיה יכול לחזור בו, הרי לא חזר בו.
סופרי הדיינים עומדים מימין ומשמאל וכותבים דברי המזכים ודברי המחייבים, דברי המחייבים – שמא יראו למחר טעם אחר לחובה וצריך הלנת דין בשנית, דברי המזכים – כדי שאם אמרו שני דיינים טעם אחד משני מקראות שנחשב כאחת, לאביי: משום 'אחת דבר אלקים שתיים זו שמעתי', אבל שתיים לא דבר אלוקים לשמוע אחת. לרבי ישמעאל: משום 'וכפטיש יפוצץ סלע' מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
מזבח מקדש פסולים שראויים לו – שלא ירדו, לרבי יהושע: שנאמר 'העולה על מוקדה' מה עולה שראוי לאנשים אם עלתה לא תרד אף כל שראוי לאשים אם נפסל לא ירד. לרבן גמליאל: שנאמר 'הוא העולה על מוקדה על המזבח' שכל שראוי למזבח אם נפסל לא ירד, ונחלקו בדם ונסכים שאינם לאשים שלרבי יהושע ירדו ולרבן גמליאל לא ירדו.
דף ל"ד – ע"ב
אין המזבח מקדש דבר שאין ראוי למזבח – לרבי יוסי הגלילי: שנאמר 'כבשים' מה כבשים ראויים אף כל שראוי. לרבי עקיבא: שנאמר 'עולה'מה עולה ראוי אף כל שראוי, ונחלקו בעולת העוף שהיא עולה ואינה בכלל כבשים, שלרבי יוסי הגלילי אם עלתה עולת העוף פסולה למזבח תרד ולרבי עקיבא לא תרד.
הזורק קדשים בחוץ בעונש כרת – לרבי ישמעאל: שנאמר 'דם יחשב לאיש ההוא דם שפך' לרבות הזורק. לרבי עקיבא: שנאמר 'או זבח' לרבות זורק. ונחלקו לרבי אבהו: בשוחט וזורק בהעלם אחת שלרבי ישמעאל אינו אלא אחת שלומד מאזהרה אחת, ולרבי עקיבא הם שני אזהרות, לאביי: גם לרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת שנאמר 'שם תעלה עולותיך ושם תעשה' עירבה התורה לעשייה אחת.
דיני ממונות – א. במשנה למדנו דנים ביום וגומרים בלילה ומה שנאמר 'ושפטו את העם בכל עת' הוא לגמר דין, ומה שנאמר 'והיה ביום הנחילו את בניו' הוא לתחילת דין. ב. לרבי מאיר דנים וגומרים ביום שנאמר 'על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע' והוקש ריב ונגע, מה נגעים ביום שנאמר 'וביום הראות בו' גם ריב. מה נגעים שלא בסומא שנאמר 'לכל מראה עיני הכהן' גם ריב. מה ריב שלא בקרובים גם נגעים שלא בקרובים. אבל אין מקישים נגע לריב להצריך שלשה משום שנאמר 'והובא אל אהרן הכהן או אל אחד' וגו'. ג. ורבי יוחנן פסק כסתם משנה שגומרים בלילה ואם כן גם סומא כשר לדין, או משום סתם רבים עדיף לו, או משום שנכתב עם שאר הלכות בדיני ממונות.
'ושפטו את העם בכל עת' – לרבי מאיר לרבות יום שמעונן שלא ראוי לראיית נגעים משום שכהה נראה עזה, ואין רואים נגעים בשחרית, ולא בין הערביים ובתוך הבית וביום המעונן, ולא בצהריים שעזה נראית כהה.
'והיה ביום הנחילו את בניו' – אם ציוה ביום הצוואה נחשב כדין, אבל אם ציוה בלילה צריך דיינים והם רק עדים.
שלשה שנכנסו לבקר שכיב מרע – אםרצו כותבים, אם רצו עושים דין. שניים – כותבים ואין עושים דין, ובלילה כותבים ואין עושים דין כיון שכשראו לא יכלו לדון ואין עד נעשה דיין.
***************