
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ו׳
פשרה, ודרשות בפסוקים,
דף ו' – ע"א
שניים שדנו, לרבי אבהו:לדברי הכל יכולים בעלי דינים לחזור בהם, שאין דיניהם דין. לשמואל: לרבן שמעון בן גמליאל – יכולים לחזור בהם, לחכמים – אינם יכולים לחזור. 'הלכה' כחכמים.
דיין יחיד שטעה, אם קיבלו עליהם – לכו"ע מה שעשה עשוי ואינו משלם.אמרו שהיה דעתםשידון להם דין תורה – אם טעה בדבר המפורש במשנה, מחזיר הדין ואינו משלם מביתו כיון שהוא דבר מפורש. ואם טעה בדין כגון תנאים או אמוראים שנחלקו ולא נפסק כאחד מהם והילוך הדין כאחד מהם ועשה כשני – מה שעשה עשוי, שמי שקיבל המעות אינו משיב כי אומר שפסק לו הדין, ומשלם מביתו למי שהוציא ממנו.
פשרה – לרבי מאיר: בשלשה, היקש לדין שהוא בשלשה, שנאמר 'משפט (דין) וצדקה (פשרה)'. לחכמים ורבן שמעון בן גמליאל: באחד, אלא שצריך שני עדים על הפשרה. והטעם: לרבי אבהו, לפי שאין מקישים לדין, לשמואל, כי סובר שדין מועיל באחד או בשניים.
פשרה, לרב אשי אינו צריך קניין, שכח בית דין יפה שלא יחזור אף בלי קנין, ואם קנו מידו אינו צריך בית דין. 'להלכה' צריך קנין.
דף ו' – ע"ב
'פשרה' = ביצוע
א. לת"ק: מותר לבצוע עד שלא נגמר הדין, אבל אינו מצווה, ואחר שאמרו 'איש פלוני – אתה חייב' 'איש פלוני – אתה זכאי' אסור לבצוע.
ב. לרבי אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי: משבאו לדין – אסור לבצוע, והבוצע – הרי זה חוטא, אלא יקוב הדין את ההר, וכן היה אומר משה, שנאמר 'כי המשפט לאלקים הוא', אבל אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום ולפני שבאו לפניו לדין רדף אחריהם והמטיל שלום ביניהם שנאמר 'תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון'.
ג. לרבי יהושע בן קרחה: מצוה לבצוע, והיינו לפתוח ולומר להם אם דין ירצו או פשרה ירצו, שנאמר 'אמת ומשפט שלום – שפטו בשעריכם' איזה משפט שיש בו שלום – זה ביצוע.
ד. לרבי שמעון בן מנסיא: עד שאינו יודע להיכן הדין נוטה – רשאי לבצוע, אבל משיודע להיכן הדין נוטה, גם אם לא נגמר הדין – אסור לבצוע.
'בוצע ברך נאץ ה'
א. לר"א בן רבי יוסי הגלילי: המברך והמשבח את בוצע הדין – הרי זה מנאץ.
ב. לרבי אליעזר: הגוזל סאה חיטים וטחן ואפה והפריש ממנה חלה (כיצד מברך ?), אין זה מברך אלא מנאץ, 'בוצע' – לשון גזילה.
ג. לרבי מאיר: שהמברך ומשבח את יהודה שאמר 'מה בצע כי נהרוג את אחינו' – הרי זה מנאץ, שאחרי שהיו דבריו נשמעים, היה לו לומר נחזירנו לאבינו.
ד. לרבי תנחום בר חנילאי: נאמר פסוק זה על אהרן שבצע ועשה פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות את העגל, שנאמר 'וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו', שהבין ממה שראה חור שזבוח לפניו על שלא עשה להם העגל, שיהרגו אותו ויתקיים 'אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא' ולא תהא להם תקנה לעולם. מוטב שיעשו את העגל וישוב בתשובה.
'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו'
א. לרבי יהושע בן קרחה: איזהו משפט שיש בו צדקה זה ביצוע.
ב. לר"א בן רבי יוסי הגלילי: כשראה דוד שנתחייב עני ממון – שילם לו מתוך ביתו, והוא משפט לתובע שהחזיר לו ממונו וצדקה לעני.
ג. לרבי: ממה שנאמר 'לכל עמו' ולא 'לעניים', היינו שאף אם לא שילם מביתו, הוא משפט לנתבע שהחזיר לו ממונו וצדקה לתובע שהוציא גזילה מתחת ידו.
'פוטר מים ראשית מדון ולפני התגלע הריב נטוש'
א. לרבי שמעון בן מנסיא: אם באת לפטור ולהשליך המריבה המשולה כמים (כרב הונא לקמן) ולשים שלום ביניהם, פטור אותה בראשית המדון עד שלא נתגלע הריב, אך משנתגלה לך היכן הדין נוטה – אינך יכול לנטוש.
ב. לחולקים עליו: פוטר מעליו את התורה שנמשלה למים, יהא ראשית מדונו וגילוי דינו.
ג. לרב הונא: שריב דומה לפתיחת צינור הנמשך מהנהר כשהנהר גדל, ואם אינו סותמו מיד – הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו, לאביי קשישא: אמר שדומה לדפי גשר שבתחילה כשדורסים עליהם מנענעים ובסוף מתחזקים ונקבעים במקומם, וכן כשמרבה בקטטה – מתחזקת.
'לא תגורו מפני איש': 'תגורו'לשון כינוס,כמו שנאמר 'ויין לא תשתה ולא תאגר', 'אגרה בקציר מאכלה' 'אוגר בקיץ בן משכיל'. לרב יהושע (יהודה) בן לקיש: כשבאים שנים לדין, אחד רך ואחד קשה, וירא פן יתחייב הקשה וירדוף הדיין כדי להפך את הדין – רשאי לומר להם אין אני נזקק לכם. משיודע היכן הדין נוטה – אינו רשאי לומר להם אינני נזקק לכם, לר' יהושע בן קרחה: תלמיד היושב לפני רבו וראה דין שבא לפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר – שלא ישתוק ויכניס דבריו מפני כבוד רבו.
העדים צריכים לדעת שמעידים בה', ומטריחים אותו להחזיר ממון לבעליו, ועומדים לפניו, ושהוא עתיד להיפרע מהם, שנאמר 'ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה'. הדיינים צריכים לדעת שדניםאת ה',ויושבים לפניו, והוא עתיד להיפרע מהם, שנאמר 'אלקים נצב בעדת קל', ונאמר 'ויאמר אל השופטים, ראו מה אתם עושים, כי לא לאדם תשפטו, כי לה'. ואם יאמר הדיין מה לי בצער הזה שיטעה ויקבל עונש, ולכן מסיים הפסוק 'ועמכם בדבר משפט' אין לדיין רק מה שעיניו רואות ולפי מה שעם לבבכם תדונו ולא תיענשו.
***************
משל בפסוק,
דף ז' – ע"א
משלים שנרמזו בפסוקים שאמר שמואל לרב יהודה
א. אשרי השומע חרפתו ושותק ומרגיל בכך, שהלכו בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי תגר, שנאמר 'פוטר מים ראשית מדון' שהפותח בקטטה הוא תחילת מאה דיני(ם), 'מדון' נוטריקון מאה דיני(ם) ובגימטריא מאה.
ב. העובר עבירה פעמיים ושלש ולא באה עליו פורענות, לא יתמה שעל ב' ג' גניבות, לא נהרג וסופו ללקות, שנאמר 'כה אמר ה' על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו'.
ג. שבעה בורות כרויים לרגלי איש שלום וניצול, ובור אחד לעושה רשעה ונופל בו, שנאמר 'כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה'.
ד. מי שבית דין לקחו ממנו טלית לשלם לאחר – יזמר וילך, שדנוהו דין אמת לא הפסיד, שגזילה הוציאו מידו, שנאמר 'וגם כל העם הזה – על מקומו יבא בשלום', בין הזכאי בין החייב.
ה. כשהאשה מנמנמת הסל שבראשה ובו מלאכת ידיה נשפל, שבעצלותה אין מלאכתה ניכרת, שנאמר 'בעצלתים ימך המקרה'.
ו. האדם שבטחתי בו – הרים אגרופו ועמד לנגדי, שנאמר 'גם איש שלומי אשר בטחתי בו' וגו'.
כשהיתה אהבה בינינו היה אפשר לשכב גם על רוחב סייף, ועכשיו גם מיטה של שמונים אמה לאדיה לנו, בתחילה היתה השראת השכינה בעשרה טפחים גובה באורך אמה וחצי של ארון וכפורת, ובבית המקדש היה גובה שלשים אמה באורך ששים אמה, וכשחטאו – נאמר 'כה אמר ה' וגו' אי זה בית אשר תבנו לי' וגו'.
אמר רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן
א. הדין דין אמת לאמיתו – משרה שכינה בישראל, שנאמר 'אלקים נצב בעדת קל' וגו'. ומי שאינו דן דין אמת לאמיתו – גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר 'משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'.
ב. דיין הנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין, הקדוש ברוך הוא נוטל נפשו, שנאמר 'אל תגזול דל וגו', כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש.
ג. יראה דיין עצמו כחרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנום פתוחה מתחתיו, שנאמר 'הנה מטתו שלשלמה' – בית המקדש, 'ששים גבורים סביב לה וגו' כולם אחוזי חרב מלומדי מלחמה' – של תורה, 'איש חרבו על יריכו מפחד בלילות' – מפחד של גיהנום הדומה ללילה.
דף ז' – ע"ב
אם ברור לך הדין כבוקר – תאמר, ואם לא – אל תאמר, שנאמר 'דינו לבקר משפט', וכן ממה שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את' – שיהא לך ברור כאחותך שאסורה לך.
עשרה שיושבים בדין – עונש הטייה תלוי בצוואר כולם, ואפילו תלמיד ששתק כשראה רבו שטעה. ולכן נטל רב הונא עשרה מבי רב לדון עמו וכן רב אשי כינס את כל טבחי מחסיא כשבאה טריפה לפניו, כדי שאם יטעו – יתחלק העונש בין כולם ויקל מעליהם.
מלך במשפט יעמיד ארץ – אם הדיין כמלך שבקי בדינים ומלא חכמה, יעמיד ארץ. ואיש תרומות יהרסנה – אם דומה לכהן המחזר בבית הגרנות להשלים מחסורו, שעליו לשאול בית דין, יהרסנה.
המעמיד דיין שאינו הגון: על הדיין נאמר הפסוק 'הוי אמר לעץ הקיצה עורי לאבן דומם הוא יורה הנה הוא תפוש זהב וכסף וכל רוח אין בקרבו' ונאמר אח"כ 'הס מפניו כל הארץ' שיכלה את כל הארץ בעוון זה, ויפרע מהמעמיד שהוא כנוטע אשירה בישראל, שנאמר 'שופטים ושוטרים תתן לך' וסמוך לו 'לא תטע לך אשרה כל עץ' במקום שיש תלמיד חכם – כאילו נטעו אצל המזבח שמכפרים ומגינים כמזבח שנאמר 'אצל מזבח ה' אלקיך'.
'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב' – דיין שמעמידים בכסף וזהב.
רב ראה קבוצת אנשים הולכת אחריו אמר, 'אם יעלה לשמים שיאו וגו' כגללו לנצח יאבד', שלא תזוח דעתו. מר זוטרא כשנשאו אותו על הכתף בשבתא דריגלא אמר 'כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור'.
'לא תעלה במעלת' וסמוך לו 'ואלה המשפטים', לבר קפרא: צריך להיות מתונים בדין ולא במרוצה, לרבי אלעזר: שהדיין (יגיע בראשונה לבית דין) ולא יפסע על ראשי עם קודש כשציבור יושב לארץ ועובר ביניהם.
(ואלה המשפטים) 'אשר תשים' ולא נאמר 'אשר תלמדם' – אלו כלי הדיינים, מקל למכות, מרדות ורצועה למלקות, שופר לנידוי, וסנדל לחליצה, ונאמר 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא', 'צו' לשון זירוז על המקל והרצועה שיטילו אימה על הציבור לשם שמים.
אסור לבית דין לשמוע דברי בעל דין לפני שיבוא הבעל דין השני, שכך יכול לומר דברי שקר ולב הדיין יטה לזכותו ולא יהפוך בזכות השני, וכן איסור לבעל דין שיעשה כן. לרבי חנינא: שנאמר 'שמוע בין אחיכם ושפטתם' – שישמעו דבריהם כששניהם יחד, וגם לומדים 'שמע בין אחיכם' שבעל דין ישמיע דבריו בין שניהם, לרב כהנא: שנאמר 'לא תשא שמע שוא' – שבית דין לא יקבלו דברי שקר, וגם לומדים לא תשיא אזהרה לבעל דין.
'ושפטתם צדק' – צדק הדין ואחר כך חתכהו, 'בין איש ובין אחיו' – אפילו בין בית לעלייה, לא יתן לזה בית ולזה עלייה אלא ישווה החלוקה בדמים, 'ובין גרו' – לשון מגורים תשמישי דירה, שלא יאמר יטול זה תנור וזה כירה אלא יעלה אותם בדמים ויחלוק בשווה.
'לא תכירו פנים במשפט' – לרבי יהודה: הפירוש לא תכירהו אם הוא אוהבך. לרבי אלעזר: לא תנכרהו אם הוא שונאך.
המארח של רב הזכיר לרב שעשה לו טובה כשבא לדין, ולא רצה רב לדונו לפי שהזכירה לו טובה, לפיכך, רב כהנא רצה לדונו, אך כשראה אותו רגוע, כי הוא סמוך ובטוח על רב ואמר לו רב כהנא שאם לא יציית לו – יעשה שמתא.
*************
דיני דיין, ומוציא שם רע,
דף ח' – ע"א
'כקטן כגדול תשמעון' – שיהא חביב עליך דין פרוטה כדין מאה, ואף להקדים אם הדין פרוטה הקדים לבוא לדין.
'כי המשפט לאלקים הוא' – שאם דן שלא כדין, הרי כמו שדן את הקב"ה שמוציא ממון ממנו ומטריח להחזיר ממון לבעלים.
'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי' – לרבי חנינא או רבי יאשיה: נענש משה רבינו שנטל שררה לעצמו, שלא נאמרה לו פרשת נחלות עד שבא מעשה לפניו ולא ידע להשיב. לרב נחמן בר יצחק: אמר 'ושמעתיו' ולא 'ואשמיעכם' שישמע דבריהם, ואם למד – ישיב, ואם לא – ילך ללמוד, ופרשת נחלות היתה ראויה להיכתב על ידו אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן, שמגלגלים זכות על ידי זכאי. וראויה פרשת מקושש שתיכתב על ידו ונתחייב מקושש ונכתבה על ידו, שמגלגלים חובה על ידי חייב.
'ואצוה אתכם בעת ההיא' – אזהרה לציבור שתהא אימת דיין עליהם, 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא' – אזהרה לדיין שיסבול את הציבור עד 'כאשר ישא האומן את היונק'.
משה אומר ליהושע 'כי אתה תבוא את העם' אתה והזקנים שבדור עמך ולא תשתרר עליהם, והקב"ה אומר ליהושע 'כי אתה תביא' בעצמך, טול מקל והכה על קדקדם!!! דבר אחד לדור ואין שני דברין לדור.
זימון לדין: צריך שהשליח בית הדין לומר לבעל דין שהוא שליח שלשת הדיינים, ואם אמר בשם אחד – לא אמר כלום, ואם לא הגיע – לא משמתים. אבל ביום הקבוע לדין – אין צריך להודיע בשם שלשתם.
ברכת זימון: בשלשה.
דיני קנסות: בשלשה מומחים, ועשרה הדיוטות פסולים לדין.
דף ח' – ע"ב
מוציא שם רע = בעדים – נידון בעשרים ושלשה.
בא לדון להפסידה כתובה על פיו [שנאמן כי 'אין אדם טורח בסעודה ומפסידה']
א. לעולא – לרבי מאיר: נידון בשלשה, שאין חוששים פן ישמעו עדים ויבואו להעיד. לחכמים: בעשרים ושלשה, שחוששים פן יבואו עדים ויהא בו דיני נפשות.
ב. לרבה: לכולי עלמא נידון בשלשה.
ג. לאביי ורב פפא: (ולעוד אופנים בדף ט'), לכולי עלמא נידון בעשרים ושלשה, שחוששים פן יבואו עדים.
סבר הבעל שיש לו עדים ונתכנסו עשרים ושלשה ולא מצא עדים, ובא לידון דיני ממונות להפסידה כתובתה
א. לעולא: מחלוקות רבי מאיר ורבנן, כנ"ל.
ב. לרבה – לרבי מאיר: נידון בשלשה שהוא דיני ממונות, לחכמים: נידון בעשרים ושלשה כי חוששים לכבוד ראשונים.
ג. לאביי ורב פפא: לכולי עלמא נידון בעשרים ושלשה שחוששים לכבוד ראשונים.
הביא הבעל עדים שזינתה, והביא האב עדים והזימום, ותובע האב מאה סלעים מהבעל, לשיטת כולם נידון בשלשה, שלא שייך בו דיני נפשות.
לאביי, אם העידו שהתרו בה מיתה סתם ולא הזכירו לה סקילה, רבי מאיר: סובר כרבי יהודה שצריך להודיע למותרה באיזה מיתה יהרג, וכיון שלא הודיעו לה נידון בשלשה, חכמים: סוברים כתנא קמא שצריך רק להודיע שהוא חייב מיתת בית דין, ונידון בעשרים ושלשה.
לרב פפא, אם היא אשה חבירה ולכן לא התרו בה, לרבי מאיר: אע"פ שהיא חבירה – אינה נהרגת ונידון בשלשה, לחכמים: הלכה כרבי יוסי בר יהודה שחבר אינו צריך התראה, שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ונידון בעשרים ושלשה.
***************