
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף י״ז – י״ט
אלדד ומידד. כמה יהא בעיר לעשות סנהדרין.
דף י"ז – ע"א
סנהדרי גדולה – לרבנן: של שבעים ואחד שנאמר 'אספה לי שבעים איש' ומשה על גביהם שנאמר 'ונשאו אתך במשא העם', אתך ואתה עמהם. לרבי יהודה: של שבעים, 'אתך' היינו בדומה לך, ולרבנן לומדים בדומה לך מפסוק 'להקל מעליך ונשאו אתך' וילמד סנהדרי גדולה מקטנה.
'והתיצבו שם עמך', היינו שעמך יעמדו מחוץ לאוהל משום שכינה, או שכדי שתשרה שכינה עליהם הוצרך משה להיות עמהם.
אלדד ומידד – יש אומרים: שכתב משה שבעים ושתיים פתקים, בשבעים כתב זקן ובשניים השאיר חלק, ומהשבעים שהלכו ליטול פתק עלה לשניים חלק, ואלדד ומידד השאירו פתקיהם בקלפי כיון שלא רצו שיעלה בידם פתק חלק. לרבי שמעון במחנה נשתיירו שאמרו אין אנו ראויים לאותה גדולה, ולכן הוסיף להם השם גדולה על הגדולים, כיון שכל הנביאים כולם התנבאו ופסקו שנאמר 'ויתנבאו', והם התנבאו ולא פסקו שנאמר 'מתנבאים' עדיין מתנבאים.
נבואת אלדד ומידד
א. לרבי שמעון: משה מת ויהושע מכניס ישראל לארץ, ולכן אמר 'אדני משה כלאם' הטל עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם, ומה שאמר 'משה מי יתן' כיון שעדיין לא סיים יהושע לספר הכל למשה.
ב. לאבא חנין משום רבי אליעזר: על עסקי שליו התנבאו ואמרו עלי שליו עלי שליו, ומה שאמר 'אדני משה כלאם' שהם כתלמיד מורה הלכה בפני רבו.
ג. לרב נחמן: על עסקי גוג ומגוג, שנאמר 'כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנביאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם' וגו', אל תיקרי שנים אלא שניים והם אלדד ומידד שהתנבאו בפרק אחד נבואה אחת, ואמר 'אדני משה כלאם' משום מורה הלכה בפני רבו.
'ולקחת חמשת שקלים לגולגולת' משה כתב על כ"ב אלף פתקים בן לוי, ועל רע"ג ה' שקלים, וכל אחד עשה כפי שעלה לו בקלפי.
הטייה לרעה על פי שניים לא שייך בסנהדרין של כ"ג, שאם י"א מזכים וי"ב מחייבים אחד הוא. ואם י' מזכים וי"ג מחייבים שלשה הם. אלא מיירי כשאחד אמר איני יודע שהוא כמו שאינו ומוסיפים עוד שניים, שבמוסיפים עושים לכתחילה בית דין שקול, ושייך י"א מזכים וי"ג מחייבים. ובסנהדרין גדולה שייך לשיטת רבי יהודה שסובר שבעים.
סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרים אותו, שצריך שיהא הלנת הדין כדי למצוא זכות, והם לא יראו זכות.
אין מושיבים בסנהדרין רק בעלי קומה ומראה שתהא אימתם מוטלת, ובעלי חכמה ובעלי זקנה, ובעלי כשפים להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם ולגלות מכשפים שמסיתים ומדיחים, ויודעים בשבעים לשון שלא ישמעו עדות מהתורגמן שהוא עד מפי עד, ושיודעים לטהר השרץ מהתורה.
דף י"ז – ע"ב
רב רצה לטהר השרץ מקל וחומר, מה נחש שממית ומרבה טומאה, טהור, שרץ שאינו ממית ומרבה טומאה אינו דין שיטהר, ולא הוא שאין זה חומר שהרי גם קוץ ממית וטהור.
כל עיר שיש לה סנהדרין – לברייתא א': צריך שיהא שלשה מדברים בשבעים לשון ואז חכמה היא וכשרה. ואם יש בה ארבע אין למעלה הימנה. לברייתא ב', ורב יהודה אמר רב: צריך שיהא שניים שמדברים בשבעים לשון ואחד ששומע ואז חכמה היא, ואם יש בה שלשה מדברים אין למעלה הימנה.
כל מקום שנאמר: למידים לפני חכמים – הוא לוי שלמד מרבי. דנים לפני חכמים שלא באו לזקנה ומשיבים לזקנים – הם שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה בן חכינאי, ולרב נחמן בר יצחק אף שמעון התימני. רבותינו שבבבל – הם רב ושמואל. רבותינו שבארץ ישראל – הוא רבי אבא. דייני גולה – קרנא. דייני דארץ ישראל הם רבי אמי ורבי אסי. דייני דפומבדיתא – הוא רב פפא בר שמואל. דייני דנהרדעא – הוא רב אדא בר מניומי, סבי דסורא – הם רב הונא ורב חסדא. סבי דפומבדיתא – הם רב יהודה ורב עינא. חריפי דפומבדיתא – הם עיפה ואבימי בני רחבה. אמוראי דפומבדיתא – הם רבה ורב יוסף. אמוראי דנהרדעי – הם רב חמא, ולנהרבלאי הוא רמי בר ברוכי. אמרי בי רב – הוא רב המנונא. אמרי במערבא – הוא רבי ירמיה. שלחו מתם – הוא רבי אלעזר. מחכו עלה במערבא – הוא רבי יוסי בר חנינא.
א. לתנא קמא: מאה ועשרים יהא בעיר כדי לעשות סנהדרין, כנגד מי:עשרים ושלשה לסנהדרין קטנה. ושלש שורות של עשרים ושלשה שאם הוצרך להוסיף מוסיפים מהם. ועשרה בטלנים שמזומנים תמיד לבית הכנסת ובלי זה איננו עיר. ושני סופרים לכתוב דברי מחייבים והמזכים. ושני חזנים להכות החייב ולהזמין בעל הדין לדין. ושני בעלי דינים. ושני עדים. ושני זוממים. ושני זוממי זוממים שייראו לשקר, ועוד חמישה מקופה של צדקה שנגבית בשניים ומתחלקת בשלשה. ועוד אחד שהוא רופא ולמול והקזת דם ולבלר ומלמד תינוקות. הרי מאה ועשרים.
כל עיר שאין בה עשרה דברים אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה: א. בית דין מכים ועונשים. ב. קופה של צדקה שנגבית בשניים. ג. ומתחלקת בשלשה. ד. בית הכנסת. ה. בית המרחץ. ו. בית הכסא. ז. רופא. ח. אומן. ט. לבלר, י. מלמד תינוקות, ולרבי עקיבא צריך שיהא גם מיני פירות, שמאירים את העיניים.
ב. לרבי נחמיה: מאתיים ושלושים, כנגד שרי עשרות.
ג. לרבי: מאתיים שבעים ושבעה או מאתיים שבעים ושמונה, שמוסיפים מ"ז או מ"ח, שאם יהא י"א מחייבים וי"א מזכים ואחד אומר איני יודע מוסיפים שניים ואם יחלקו מוסיפים עוד שנים וכו' עד שיהא שבעים לרבי יהודה, ושבעים ואחד לרבנן.
הדרן עלך פרק דיני ממונות
**************
פרק שני – כהן גדול
כהן גדול. מלך.
דף י"ח – ע"א
משנה . כהן גדול דן ודנים אותו, לפירוש א': פשוט הוא משום קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים, ואם אין דנים אותו לא היה דן אחרים, ותני אגב מלך. לפירוש ב': קמ"ל שאם הרג נפש במזיד נהרג, ובשוגג גולה, ואין אומרים כיון שההורג כהן גדול או כהן גדול שהרג שאינו יוצא לעולם לא יגלה, משום שנאמר 'לנוס שמה כל רוצח' גם כהן גדול.
דף י"ח – ע"ב
כהן גדול שעבר על עשה ולא תעשה – דנים אותו בשלשה כהדיוט, והפסוק 'כל הדבר הגדול יביאו אליך' היינו דבר גדול ממש של אדם גדול, שלא נאמר דברי גדול אלא הדבר הגדול, והיינו אם עבר עבירה שיש בה מיתה.
'והתעלמת' פעמים שאתה מתעלם, וכמו, כהן והוא בבית הקברות. זקן ואינו לכבודו. או שמלאכה שלו מרובה מדמי האבידה.
כהן גדול אינו מעיד להדיוט – שכבוד הבריות דוחה מצווה וזלזול לכהן גדול להעיד, ומעיד לבן המלך בפני המלך – שמפני כבוד הכהן גדול יושב המלך עד קבלת העדות והולך ומעיינים בדין.
אין מושיבים מלך בסנהדרין – שנאמר לא תענה על רב, ואינך רשאי לסתור דברי המופלא בסנהדרין.
אין מושיבים בעיבור השנה: מלך – שמחלק ממון לחיילי הצבא כל שנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברת. כהן גדול – שאינו רוצה שתתעבר השנה משום שיהא בחודש תשרי צינת מר חשון וצריך לטבול חמש טבילות ועשרה קידוש ידיים ורגליים ביום הכיפורים, שברוב העיבורים הולך השנה כחודש שראוי להיות אם לא התעברה, ומה שעיברו חכמים כששמעו ג' רועי בקר שאמרו שאם לא יהא חם כחום של אדר אין זה אדר אלא הבא אחריו, רבנן סמכו על חשבונם אלא שיצא הדבר למזלם שהקור וחום היה תואמים לעיבורם כהשערתם.
***************
דף י"ט – ע"א
כהן גדול חולץ. וחולצים לאשתו, ומייבמים את אשתו. אבל הוא אינו מייבם – מפני שאסור באלמנה. באלמנה מהנישואין משום עשה 'בתולה יקח' ולא בעולה, ולא תעשה 'אלמנה לא יקח' ואין עשה של ייבום דוחה לא תעשה ועשה, באלמנה מהאירוסין שיש רק לא תעשה, גזירה ביאה ראשונה שמקיים בה מצות יבום, אטו ביאה שניה שאיננה מצווה, ואם עבר ובעל בעילה ראשונה קנה ואסור לקיימה בביאה שניה.
מת לו מת – לרבי מאיר: אינו יוצא עמהם אבל יוצא אחריהם. הם נכנסים והוא נגלה, כשהם מתגלים הוא נכסה, שנאמר 'ומן המקדש לא יצא'. ובוודאי שיכול לצאת לביתו אלא שיעשה חיזוק שלא יבוא לצאת מקדושתו, וכיון שיש לו היכר לא יגע. לרבי יהודה: אינו יוצא מהמקדש שנאמר 'ומן המקדש לא יצא' שצריך לעשות חיזוק שלא יטמא, ושמא אגב צער יטמא.
כשכהן גדול עובר בשורה לנחם אחרים – סגן שהוא ממונה ומשוח שעבר בימינו, וראש בית אב ואבלים וכל העם משמאלו, שהאבלים עומדים משמאל המנחמים. וכשהוא עומד בשורה ומתנחם מאחרים, סגן מימינו, וראש בית אב וכל העם משמאלו, אבל משוח שעבר אינו בא, שיחליש דעת הכהן גדול שיחשוב ששמח באבלו.
בראשונה היו אבלים עומדים והעם עוברים, כמבואר גבי כהן גדול, והיה שני משפחות בירושלים מתגרות מי יעבור תחלה, התקינו שיהיו העם עומדים והאבלים עוברים. רבי יוסי – החזיר הדבר ליושנה בציפורי שיהיו האבלים עומדים וכל העם עוברים. ורבי יאשיה רבה – אמר שאין זה שינוי מנהג בדבר במה שיעשו ואין קלקול.
התקין רבי יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה, משום מעשה שהיה שגנבו מאחוריה ואמר לה אחד בואי ואראנו לך ועינו אותה. והתקין שיהיו נשים מספרות בבית הכסא, משום ייחוד.
כהן גדול שמנחם אחרים – אומר להם תתנחמו. כשהוא מתנחם מאחרים – כל העם אומרים לו אנו כפרתך, והוא אומר להם תתברכו מן השמים. וכשמברים אותו כל העם מסובין על הארץ, והוא על הספסל.
מלכי בית דוד – דנים, ודנים אותם, שנאמר 'בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט'. ואם לא דנים אותם אינם יכולים לדון אחרים, משום קשוט עצמך תחילה ואחר כך קשוט אחרים.
מלך ישראל – לא דן, ואין דנים אותו. לא מעיד, ולא מעידים אותו, משום מעשה שהיה אצל ינאי מלכא שהרג עבדו נפש וציווה לו שמעון בן שטח לעמוד על רגליו ויעידו בו, והשאר כבשו פניהם מיראתו, ואמר להם שבעל המחשבות יפרע מבעלי מחשבות, מייד חבטן גבריאל ומתו.
דף י"ט – ע"ב
מלך: לא חולץ – שגנאי הוא לו לבוא לבית דין ותרקוק בפניו. לא חולצים לאשתו – מפני שאסורה להינשא. לא מייבם – שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו. ולא מייבמים לאשתו. אם רצה לחלוץ או לייבם -לרבי יהודה: זכור לטוב, אף שמלך שמחל על כבודו לכולי עלמא אין כבודו מחול שנאמר 'שום תשים עליך מלך' שתהא אימתו עליך, מצווה שאני. לחכמים: אין שומעים לו.
אין נושאים אלמנתו: לרבי יהודה: מלך נושא אלמנת המלך כמו שמצינו בדוד שנשא אלמנת שאול שנאמר 'ואתנה לך את ביתך אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקך', ואמרו לו שהיינו נשים שראויות לו מבית המלך בנות שאול והם מירב ומיכל, ולא נשי שאול.
דוד נשא מיכל ומירב שתי אחיות: לרבי יהושע בן קרחה: שקידושי טעות היו לו במירב, שנאמר 'תנה את אשתי את מיכל' וגו' מיכל אשתי ולא מירב, שנאמר 'והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול וגו', וכשהרג דוד לגלית, אמר לו שאול שקידשה במלוה בחיוב של עושר גדול שחייב לו ואיננה מקודשת, ונתנה לעדריאל. וכשהביא מאה ערלות של פלשתים בשביל מיכל, סבר שאול שמלוה ופרוטה דעתה על מלוה או שערלות הפלשתים אינם שווים פרוטה. ודוד סבר שדעתה על פרוטה, או שהפלשתים ראויים לכלבים וחתולים. לרבי יוסי: מיכל נישאה אחרי מירב שמתה כבר.
'ויקח המלך וגו' ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל המחולתי' וגו', והלא לפלטי בן ליש ניתנה – לרבי יוסי: מקיש קידושי מירב לעדריאל למיכל לפלטי, מה קידושי מיכל לפלטי בוודאי בעבירה שהלכה כדוד, אף מירב לעדריאל בעבירה. לרבי יהושע בן קרחה: שמירב ילדה ומיכל גידלה, וללמדך שהמגדל יתום בביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.
המגדל בתוך ביתו כאילו ילדו
א. לרבי יהושע בן קרחה: מפסוק חמשת בני מיכל אשר ילדה לעדריאל.
ב. לרבי חנינא: שנאמר 'ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי' והלא רות ילדה, אלא שנעמי גידלה.
ג. לרבי יוחנן: שנאמר 'ואשתו היהודיה ילדה את ירד אביגדור וגו' אלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד', מרד – זה כלב שמרד בעצת מרגלים, וכי בתיה ילדה? הרי יוכבד ילדה אלא שגידלה.
ד. לרבי אלעזר: שנאמר 'גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף סלה', שנקראו בני יוסף לפי שכלכלם.
כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו – שנאמר 'ואלה תולדות אהרן ומשה' ומנה בני אהרן, שכיון שמשה לימדם תורה נקראו על שמו.
'לכן כה אמר ה' ליעקב אשר פדה את אברהם' שפדה מצער גידול בנים שהיה ראוי לאברהם.
פלטי נקרא פלטיאל – שפלטו קל מהעבירה, נעץ חרב בינו לבינה ואמר העוסק בזה ידקר בחרב זה, ומה שנאמר 'וילך אתה אשה' – היינו שהיה מגדלה ומחבבה, ומה שנאמר – 'הלך ובכה' על המצווה שנמנע ממנו.
תוקפו של יוסף – ענוותנותו של בועז, שהיתה עמו במטה והיא פנויה. תוקפו של בועז – ענוותנותו של פלטי בן ליש שהיה שנים רבות.
***************