לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף מ״ה – מ״ז
דף מ"ה – ע"א
משנה . רחוק ארבע אמות מבית הסקילה מפשיטים אותו. את האיש -מכסים מלפניו פרק אחד. את האשה – לרבי יהודה: מכסים שני פרקים מלפניה ומאחוריה משום שכולה ערוה. לחכמים: אין האשה נסקלת ערומה, שדורשים 'אותו' ערום ולא אותה.
סוטה – לרבנן: אוחז בבגדיה ואינו חושש שיקרע ומגלה לבה וסותר שערה, שרבנן אינם חוששים להרהור ועושים כן להיות למוסר לשאר נשים. ובסקילה אין מוסר גדול ממה שנסקלת ולא צריך לנוולה. לרבי יהודה: אם לבה או שערה נאה אינו עושה כן, משום שחושש להרהור שיתגרו בה פרחי כהונה אם תצא זכאית, אבל בסקילה הרי היא נסקלת מייד ואין לחשוש שימשכו אחריה, ואין יצר הרע שולט רק במה שעיניו רואות.
'ואהבת לרעך כמוך' – ברור מיתה יפה, לרבנן: שנסקלת בכסותה והוא מניעת בזיון. לרבי יהודה: שנסקלת ערומה, ונוח לה למות מהר הגם שמתבזה כך ערומה.
משנה . בית הסקילה היה גבוה שתי קומות וגובה האדם בעצמו הרי שלשה קומות, אף שבעשרה טפחים יש בו כדי להמית, בוררים לו מיתה יפה שימות מהר, אבל לא יותר מזה שמתנוול שאיבריו מתפזרים.
אחד מהעדים דוחפו על מתניו אם נהפך על לבו הופכו על מתניו, אם מת בה יצא שנאמר 'או ירה יירה', ואם לא מת עד שני נותן בו אבן שנאמר 'יסקל יסקל' ונאמר בלשון עתיד לדורות, ואם לא מת רגימתו בכל ישראל.
דף מ"ה – ע"ב
אבן היה שם בבית הסקילה משאוי שני בני אדם ומרימים אותה ביחד ואחד זורקו, משום כשיחיד זורק הוא בכח גדול. ומעולם לא הוצרכו לרגום עוד אבנים מלבד אותה האבן.
אבן שנסקל בה, ועץ שנתלה עליו, וסייף שנהרג בו, וסודר שנחנק בו – נקברים בארבע אמות הסמוכים לו אבל אינם נקברים ממש עמו.
נקטעה יד העדים לאחר גמר דין – לשמואל: פטור ממיתה, שנאמר 'יד העדים תהיה בו בראשונה' ולא שייך. עדים גידמים מתחילה – כשרים והפסוק 'יד העדים' היינו יד שהיה להם תהיה להם בשעת מיתה מה שאינו אם לא היה להם מראש. כל מקום שיעידו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין נהרג – לשמואל היינו דווקא באותם העדים, שיתקיים 'יד העדים תהיה בו'. ולסובר שלא צריך הפסוק כמושנאמר: חייב, גם אם נקטעה יד העדים או שאין אותם עדים מעידים במקום אחר.
'מות יומת המכה רוצח הוא': מות יומת – מכל מקום שאם אי אפשר להמיתו במיתה שכתובה בו ממיתים אותו במיתה באחרת. 'גואל הדם ימית את הרוצח' – אם אין לו מעמידים לו גואל שנאמר 'בפגעו בו' מכל מקום, ואין לומדים מכאן מזה שלא צריך כל הפרטים הנאמרים בפסוק משום שרוצח וגואל הדם הם שני כתובים ואין מלמדים על השאר.
בן סורר ומורה: דורשים בו 'ותפשו בו' – ולא גידמים. 'והוציאו אותו' – ולא חיגרים. 'ואמרו' – ולא אילמים. 'בננו זה' – ולא סומים. 'איננו שומע בקולנו' – ולא חרשים. והסובר שלא צריך קרא כמו שכתוב מודה בבן סורר כיון שהוא פסוק מיותר.
אם אין רחוב לעיר הנדחת – לרבי ישמעאל: אינה נעשית עיר הנדחת שנאמר 'תקבוץ אל תוך רחובה', לרבי עקיבא: עושים לה רחוב, ומועיל גם רחוב של עכשיו להיקרא 'תוך רחובה'. ושניהם סוברים שצריך שיהיו כל הפרטים כמו שנכתב בתורה.
מצורע שאין לו בהן יד או בהן רגל או אוזן ימנית – א. לת"ק: אין לו טהרה עולמית משום שצריך שיהיו הפרטים כמו שכתבה התורה, ב. לרבי אליעזר: נותן על מקומו ויוצא, ג. לרבי שמעון: נותן על שמאלו ויוצא, ולא צריך שיהא כמו שנכתב בתורה.
משנה . תליית הנסקלים – לרבי אליעזר: כל הנסקלים נתלים, שדורש הפסוק בריבוי ומיעוט, 'והומת ותלית' – ריבוי, 'כי קללת אלקים תלוי' – מיעוט, ואם היה כתובים הריבוי והמיעוט ביחד בלי שום הפסק היו מרבים רק עבודה זרה שדומה למקלל שכפר בעיקר ובסקילה, ועכשיו שהריבוי והמיעוט מרוחקים מרבה המיעוט את כל הנסקלים שהם כמו מקלל שהוא בסקילה. לחכמים: רק מגדף ועובד עבודה זרה נתלים, שדורשים בכלל ופרט שאין בכלל רק מה שבפרט, ולכן אם היו הכלל והפרט סמוכים היה מרבה רק מגדף דווקא, ועכשיו שהם מרוחקים מרבה גם עובד עבודה זרה הדומה לה שכפר בעיקר ובסקילה.
**********
דף מ"ו – ע"א
תליית נשים – לרבי אליעזר: איש נתלה פניו – כלפי העם, ואשה כלפי – העץ, ודורש 'כי יהיה באיש' לבן סורר ומורה. לחכמים: אין האשה נתלית, ודרשו 'כי יהיה באיש' איש ולא אשה. ומה שתלה שמעון בן שטח באשקלון שמונים נשים היה משום צורך שעה.
בן סורר ומורה – לרבי אליעזר נסקל ונתלה שנאמר 'כי יהיה באיש' – ולא קטן, 'חטא' – יצא בן סורר ומורה שאין נהרג בחטא רק על שם סופו, ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות.
אין דנים שנים ביום אחד בשני עבירות אפילו שיש לשניהם אותה מיתה, ולכן הוצרך להורות שמעון בן שטח לפי שעה לתלות שמונים נשים המכשפות ביום אחד וכל אחת בעבירה אחרת. וכל שכן שאין דנים על שני מיתות ביום אחד וכגון בת כהן ובועלה או בת כהן וזוממי זוממיה. אבל אם שניהם בעבירה אחת ובאותה מיתה דנים ביום אחד.
יש רשות לבית דין להכות ולהעניש גם מי שאינו חייב מיתה על פי תורה, ולא שיתכוונו לחייב חיוב מיתה למי שאינו חייב חיוב מיתה, אלא כדי לעשות סייג לתורה, כמו שסיקלו מי שרכב על סוס בשבת בימי היוונים שהיה אז המצוות בזויות עליהם, וכן הילקו מי שהטיח את אשתו תחת התאנה.
משנה . תלייה – לת"ק: משקעים הקורה בארץ והעץ יוצא סמוך לראש וסומך ידי המת זו על זו ותולה אותו בידיו, לרבי יוסי: הקורה מוטה על הכותל כמו שהטבחים עושים ואינה נעוצה בארץ.
מורידים אותו מיד, ואם לן עובר בלאו 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלקים תלוי' ששם שמים מתחלל שיגידו שתלוהו משום ברכת השם. וכל המלין מת עובר בלאו אלא רק הלינו לכבודו כדי להביא לו ארון ותכריכים.
אין קוברים אותו בקברי אבותיו, אלא שני בתי קברות היו לבית דין אחת לנהרגים ונחנקים ואחת לנסקלים ונשרפים. נתעכל הבשר ונתכפר במיתה ובזיון מלקטים העצמות וקוברים אותו בקברי אבות. והקרובים שואלים בשלום הדיינים והעדים כלומר שאין בליבם עליהם, שדנו דין אמת. ואין מתאבלים כדי שתהא הביזיון כפרה אבל אוננים שאין אנינות רק בלב.
דף מ"ו – ע"ב
'והומת ותלית' – שאין עושים כדרך המלכות שתולים ואחר כך ממיתים, אלא גומרים הדין סמוך לשקיעת החמה וממיתים אותו ותולים, אחד קושר ואחד מתיר כדי לקיים מצות תלייה.
'כי קבור' – שגם העץ נקבר, לרבנן: מי שאינו מחוסר רק קבורה יצא עץ שמחובר לקרקע המחוסר גם קציצה. אבל מה שמשקעים בארץ וחסר רק מעשה תלישה אינו כלום. לרבי יוסי: יצא עץ ששיקעו בארץ שמחוסר גם תלישה.
'כי קללת אלקים תלוי' – למשנה: שהוא חילול השם שיזכירו שמקלל השם תלוי. רבי מאיר במשנה מוסיף שהואיל שכתוב 'קללת' ולא 'מקלל' דורשים שכשאדם מצטער שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי וכל שכן שמצטער על דמי הצדיקים שנשפך. רבי מאיר בברייתא: משל לתאומים בעיר אחד ומינו למלך אחד מהם ואחד שודד, שאם יתלוהו יאמרו כולם שהמלך תלוי, משום שהאדם עשוי בדיוקנו של מקום.
'כי קבר תקברנו' – מהריבוי דורשים שכל המלין את המת עובר בלא תעשה. ורמז לקבורה מהתורה, ורב חמא שלא השיב כך לשבור מלכא, משום שסבר שמכאן נלמד רק דין ארון ולא קבורה בארץ, ומה שנאמר 'תקברנו', סבר שלא יקבל. וממה שנקברו צדיקים ושקבר השם את משה רבינו ושנתנבא אחיה השילוני שאביה בן ירבעם יזכה להיקבר, ומה שירמיה התנבא על אנשי ענתות שלא יקברו, הוא משום מנהג העולם.
איבעיא בטעם דין קבורה: אם הוא משום שלא יתבזה לעין כל שיראו שנרקב ונבקע או כדי שיהא לו כפרה במה שמורידים אותו לתחתיות. ונפקא מיניה אם אומר שאינו רוצה שיקברו, שטעם ביזיון יש ואין טעם כפרה שאמר שאינו רוצה בכפרה. ומה שנקברים צדיקים הוא משום כפרה שנאמר 'אדם אין צדיק בארץ' וגו'. ומה שלא נקברו בית ירבעם אלא אביה הוא משום שרק הוא היה ראוי לכפרה והם לא לפי שאף על פתח הקבר לא חזרו בתשובה, וכן אנשי ענתות.
איבעיא בטעם הספד: אם הוא משום כבוד המת או משום כבודהחיים. ונפקא מיניה כשאומר שלא יספידו שאין טעם כבוד המת ורק כבוד החיים, ואם מוציאים מן היורשים שלא מרצונם שכר ההספד שאין טעם כבוד החיים רק כבוד המת, 'למסקנא' משום כבוד המת. [ומה שחיכו לקבור את שרה בחברון עד שיבוא אברהם, יש לומר שנח לה לשרה שיתכבד בה אברהם. ומה שנאמר באביה בן ירבעם 'וספדו לו' יש לומר שנוח לצדיקים שיתכבדו בהם אנשים. ומה שנאמר באנשי ענתות 'לא יספדו' יש לומר שאינו נוח לצדיקים להתכבד ברשעים. ומה שאמר ירמיה לצדקיה 'והוי אדון יספדו לך' יש לומר שיתכבדו בו ישראל כמו שנתכבדו באבותיו].
***************
דף מ"ז – ע"א
חזקיהו גירר עצמות אביו על מיטת חבלים, כדי שיהא כפרה לאביו, וגם לכלל ישראל נוח להם לחלל את כבודם בשביל חזקיהו.
רבי אמר אל תספידוני בעיירות קטנות שיעברו בשעת קבורתו רק בכרכים גדולים שיש בהם הרבה אנשים וגם מעיירות יתקבצו לשם ויתכבדו בו ישראל.
הלין המת לכבודו – לאסוף עליו בני העיירות, להביא לו מקוננות, להביא לו ארון ותכריכים, אינו עובר עליו – משום שעושה לכבוד המת.
סימן יפה למת שנפרעים ממנו אחרי מיתתו, וכגון שלא נספד ונקבר, או שחיה גוררתו, או שגשמים מזלפים על מיטתו.
אין קוברים הרוגי בית דין בקברי אבות משום שאין קוברים רשע ליד צדיק, כמו שנאמר …'וישליכו את האיש בקבר אלישע… ויחי ויקם על רגליו' שקם על רגליים ולביתו לא הלך, משום כדי שלא יקבר אצל צדיק, וכשם שאין קוברים רשע ליד צדיק כך אין קוברים רשע חמור אצל רשע קל ולכן עשו שני בתי קברות לבית דין ולא עשו ארבעה בית הקברות שכן קיבלו הלכה למשה מסיני.
'ויהי נא פי שנים ברוחך אלי' – שאליהו החיה מת פעם אחת, ואלישע החיה פעמיים, שהרי ריפא צרעת נעמן שנחשב כמת.
דף מ"ז – ע"ב
הרוגי בית דין – איןמתכפרים במיתתם והוכחה לזה שהרי אין קוברים אותם בקברי אבות, ודחו שיש להם כפרה רק לא מיד בקבורה ורק לאחר עיכול הבשר ולכן אין מתאבלים עליהם, לרב אשי: כיון שאין הכפרה רק לאחר צער חיבוט הקבר, וחיוב אבילות הוא משעת סתימת הגולל ולכן כיון שנדחה חיוב אבילות ידחה לגמרי, ולא שייך להעביר לקברי אבות עד שיתעכל.
מעשה באנשים שלקחו עפר מקבר של רב – והתיר שמואל בהנאה משום משמשי המת, שהרי שקרקע עולם הוא ואינה נאסרת, ורק קבר בניין אסור בהנאה, ומת מצוה קנה מקומו.
בגד שנארג לצורך מת – לאביי: אסור בהנאה, משום שהזמנה מילתא היא ולומד מעגלה ערופה. לרבא: מותר בהנאה, שהזמנה לאו מילתא היא ולומד כך מדין משמשי עבודה זרה שמותר.
***************
דף מ"ח – ע"א
הגמרא מביאה הוכחות לעניין זה
א. תנן, צעיף טמאה מדרס – שלפעמים האשה יושבת עליה, נתנה לספר תורה – טהורה מן המדרס (בלי טבילה), ומוכח שהזמנה מילתא הוא, ודוחים שכתוב נכרכה שהוא במעשה ולא רק הזמנה.
ב. תניא, מי שבנה קבר בעודו בחיים – מותר בהנאה, הוסיף שורה אחרי מיתה – אסור בהנאה, ומוכח שהזמנה מילתא, ודחו שכבר קברו, ונקט והוסיף שגם אחרי הוצאת המת אסור, ורק אם מכיר האבנים שהוסיף מותר.
ג. תניא, החופר קבר לאביו וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו, ומוכח שהזמנה מילתא הוא, ודוחים שזה משום כבוד אביו.
ד. תניא, קבר חדש – מותר בהנאה, ורק אם הטיל בו נפל – אסור בהנאה, ומוכח שהזמנה לאו מילתא הוא, ודוחים שנאסר בהזמנה ולהוציא מדברי רבן גמליאל שסובר שאין נפל תופס קבר.
ה. תנן,מותר המת (שגבו מעות צדקה למת עני ונשאר), לת"ק: יתנו ליורשים, לרבי מאיר: יהא מונח עד שיבוא אליהו, לרבי נתן: יבנו לו מציבה או ליין לפני מיטתו, – אביי מפרש לשיטתו שלדברי ת"ק רק מה שנאסף לקבורה תופס ונאסר ושאר הכסף אינו נאסר, ורבי מאיר נסתפק בזה ולכן יהא הכל מונח, ורבי נתן סובר שנתפס ונאסר הכל. רבא מפרש לשיטתו שתנא קמא סובר שהמת מוחל על כבודו ומסכים לבוא לידי ביזיון כדי שיהא ליורשים, ורבי מאיר הסתפק בזה, ורבי נתן סובר שמוחל רק בשביל כבודו.
דף מ"ח – ע"ב
ו. תניא, היו אביו ואמו זורקים על המת בגדים יותר מהצורך – אחרים מצילים משום השבת אבידה, ומוכח שהזמנה לאו מילתא, ודחו שהם עושים כך משום מרירות ואינו נקרא הזמנה, (ורק בגדים שנגעו במיטת המת אסורים מדרבנן שיתחלפו בתכריכי המת).
ז. תניא, כיס שעשו אותו כדי להניח בו תפילין לא יניחו בו מעות, ומוכחשהזמנה מילתא,ודחו שרק אם הניח בתיק תפילין נאסר.
למסקנת הגמרא יש בעניין זה מחלוקות תנאים: תניא, ציפהו לתפילין זהב או שעשה מעור בהמה טמאה – פסולות, עור בהמה טהורה – כשרה הגם שלא עיבד לשם תפילין (וכן סובר רבא שהזמנה לאו מילתא הוא). רשב"ג אומר: גם עור בהמה טהורה פסול אם לא עיבד לשמה (וכן סובר אביי שהזמנה מילתא הוא).
'הלכה' למרימר: הלכה כאביי, לרבנן: הלכה כרבא וכן פוסקים.
נכסי הרוגי מלכות – למלך, לרבי יהודה: ליורשים. נכסי הרוגי בית דין – ליורשים, ונחלקו בפירוש הפסוק 'הנה בכרם נבות אשר ירד שם לרשתו' לרבנן – מדין הרוגי מלכות לא ירשו בניו, ומה שנאמר 'אם לא את דמי נבות ואת דמי בניו ראיתי' הוא בבנים הראוי לצאת ממנו וליורשו. לרבי יהודה – שהרג אף את בניו כמו שנאמר 'ואת דמי בניו' וירשו מדין קרוב הראוי לירושה. ואף שכתוב בפסוק 'ברך נבות אלוקים ומלך' לא כדי שייחשב הרוגי מלכות רק להגביר רתיחת הדיינים שלא ירננו אחרי אחאב. 'וינס יואב אל אהל ה' ויחזק בקרנות המזבח' – לרבנן: שרצה להיות מהרוגי בית דין ולא מהרוגי מלכות, שיורישוהו בניו. לרבי יהודה: לחיי שעה דחה אותם.
'כה דבר יואב וכה ענני' – שאמר לו או יהרגו או שישאיר קללת דוד עליו אבל לא שניהם, ושלמה קיבל על עצמו ולכן נמצא כולם בזרעו, זב – ברחבעם, מצורע – העוזיהו, מחזיק בפלך [משום חולי רגלים שהוא כמחט בבשר החי] – באסא, נופל בחרב – יאשיהו, חסר לחם – יכניה. וזהו המאמר שנוח להיות מן המקוללים שסופו לשוב עליו.
***************
דף מ"ט – ע"א
יואב הרג את אבנר משום שהרג את עשאל, ואף שהיה רודף היה לו להצילו באחת מאיבריו שאם הכהו 'אל החומש' בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלוי בו בוודאי היה יכול לכווין באחד מאיבריו. ולכן נאמר 'ויטהו יואב אל תוך השער לדבר אתו בשלי' – שדנו דין סנהדרין. 'בשלי' – על עסקי שלו ששאל לו בערמה יבמה גידמת היאך חולצת ושחה להראות לו ושלף חרבו והרגו.
יואב הרג את עמשא שסבר שהוא מורד במלכות שאמר לו דוד 'הזעק ליאת איש יהודה שלושת ימים', ונאמר 'ויוחר' וגו'. ועמשא דרש אך ורק הנאמר בדברי תורה 'רק חזק ואמץ' שאם בא המלך לבטל תורה אין שומעים לו ומצאם עסוקים בלימוד מסכת.
יואב נהרג משום שהיה מורד במלכות שנאמר 'והשמועה באה עד יואב, כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה' שביקש לנטות ולא נטה. לרבי אלעזר: משום שעדיין גבורת דוד קיימת, לרבי יוסי ברבי חנינא: שעדיין ארבע מאות ילדים בעלי אגרוף של דוד קיימים שהיו בני יפת תואר ומגדלי בלורית, שייראו כבעלי אימה ומהלכים בראשי הגייסות ועליהם סמך במלחמות.
לרבי אבא בר כהנא: בלי זכות דוד שעסק בתורה לא עשה יואב מלחמה, ובלי יואב לא עסק דוד בתורה שנאמר 'ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא'. ודרש גם 'וישבו אותו מבור הסרה', אבנר נהרג על צפחת מים וכריתת כנף מעיל שאול שלא המליץ על דוד כמה שהוא צדיק שלא הרג את אז את שאול.
'והשיב ה' את דמו על ראשו אשר פגע בשני אנשים צדיקים וטובים ממנו' – 'טובים' – שדרשו אך ורק והוא לא דרש, עמשא כנ"ל, ואבנר שלא רצה להרוג כוהני ה' כשציווה שאול. 'צדיקים' – שהם קיבלו ציווי בפה ולא עשו כדברו, ויואב הרג את אוריה באיגרת של דוד. 'ועמשא לא נשמר' – שלא חשדו שיהרגו.
'ויקבר בביתו במדבר' – שביתו מופקר לכל, או שביתו היה כמדבר שמנוקה מגזל ועריות. 'ויואב יחיה את שאר העיר' אפילו במיני דגים קטנים שלח למזון העניים.
הדרן עלך פרק נגמר הדין
***************
