דברי תורה לפרשת משפטים – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

דברי תורה לפרשת משפטים – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"כי תקנה עבד עברי" (כא, ב)
מדוע פתחה התורה בעבד עברי, ולא בדברים הנצרכים לאותה שעה, הרי עבד עברי זה ביובל, לעוד 50 שנה?
אלא ידע הקב"ה כי כשאדם הופך להיות אדון קשה לו לשחרר את העבד, ומתי יוכל להבין זאת האדון בצורה הטובה ביותר – רק כאשר הוא הרגע השתחרר מעבדות מצרים. לכן הקב"ה פתח דווקא במצווה זו.
סיפור שהוא כמשל: מסופר שר' אליהו רבה של העיר לודז' רצה לאסוף כסף עבור אלמנה שלא היה לה להסיק את הבית בקור העז. בלית ברירה ניגש לעשיר העיר שלא היה ידוע בנדיבותו. עמד הרב בפתח הבית וסרב להיכנס, לאחר שדיבר אתו ארוכות והעשיר רועד כולו – עם חלוק הבית קופא כמעט מקור… העז הרב וביקש תרומה לאלמנה המסכנה. העשיר נאות "רק בתוך הבית" ביקש הוא…. כשנכנסו לבית שאל העשיר את הרב: "למה כבוד הרב סירב להיכנס"? לאחר שווידא כי הצ'ק נרשם, אמר לו הרב:
"בחמימות של הבית לא היית מבין מה מרגישה האלמנה, לאחר שהרגשת את הקור תרמת מיד ובשפע".
הנמשל: כך עם ישראל, כעת הוא הרגיש במצרים מהו עבד וכמה ייסורים הוא סובל תחת אדוניו, כעת זהו הזמן לדבר עימם על שחרור עבדים – עכשיו הם יודעים להתנהג עמו בכבוד.

"ורצע אדוניו את אזנו במרצע וכו'" (כא, ו)
ברש"י מביא גזירה שווה "אזנו" שהכוונה בימין, וקשה הרי בכל המצות צריך להקדים ימין לשמאל כי הימין תמיד יותר חשוב מהשמאל (חוץ מקשירת הנעלים שמחשיבים את השמאל תחילה שנלמד מקשירת התפילין) וא"כ למה לו גזירה שווה כאן שהכוונה ימין, ויש לפרש לפי המדרש על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" שבשעת מתן תורה היה הדיבור יוצא מימינו של הקב"ה לשמאלו של ישראל וא"כ כאן שרוצעים את האוזן ששמעה בהר סיני "לא תגנוב" ועברה על זה לכן תרצע ולפי מה שאמרנו שהדיבור נכנס לשמאלו של ישראל היה הסברא לומר שירצעו את אזן השמאל כי היא שמעה לכן צריך גזירה שווה שצריך לרצוע הימין ולא השמאל.
(חנוכת התורה)

"ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם" (כא, ו)
אמר ר' יוחנן: אוזן זאת ששמעה על הר סיני "לא תגנב" והלך וגנב תרצע. נשאלת השאלה מדוע תלה ר' יוחנן את העבירה באוזן, הרי האדם הוא החוטא והאוזן אינה אלא כלי שמיעה. מתרץ הרב פראנק זצ"ל (רבה של ירושלים) שהן הן הדברים, האוזן היא אשר שמעה אך האדם לא שמע,
הדברים לא חדרו פנימה כדאמרי אינשי, "נכנס באוזן אחת ויצא באוזן השנייה", האדם לא קלט את הדברים בכל רמ"ח אבריו ולא שיעבד את כל גופו לקיים, ולכן הלך וגנב. ועוד הוסיף שלכן נאמר בלשון עבר "אוזן ששמעה" כי עשרת הדברים נאמרו ב"קול גדול ולא יסף" – ועל כך אומר התרגום "ולא פסק", דהיינו: הקול שנשמע בהר סיני עדיין הולך ומהדהד בעולם ואפשר לשומעו תדיר. וכל יום יהא בעיניו כחדשים. אך שי מי שאצלו השמיעה הסתיימה בסיני (לכן כתוב בלשון עבר "אוזן ששמעה") הוא אשר הולך וגונב.
(הר צבי)

"ואשר לא צדה והאלוקים אנה לידו" (כא, יג)
לכאורה ראינו בפרשתנו שאדם אשר הרג בשוגג צריך לנוס לעיר מקלט, וכידוע מתחבא שם עד שיפטר מן העולם הכהן הגדול, וראינו שיש חיוב לתלות שלטים בדרך המורים לאיזה כיוון נמצאה עיר מקלט. נשאלת השאלה לעניין ביכורים שמעלים לבית המקדש לא ראינו שמצוי שחייבים לשים שלטים להודיע הדרך לבית המקדש א"כ למה גבי עיר מקלט כן חייבו חכמים לשים שלטים בדרך?
אלא התירוץ הוא כזה: כשאדם הולך עם הטנא בידו ורוצה לעלות לבית המקדש שואל הוא את האנשים היכן הוא בית המקדש? עונים לו: וכי מה הצורך שלך בבית המקדש? עונה להם להביא ביכורים באתי.. יוצא פרסום בין האנשים על דברי מצווה… אבל גבי הנס לעיר מקלט אין צורך לפרסם את הנושא כ"כ לכן חייבו לשים שלטים..

"וכי יזיד איש על רעהו להרגו כערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (כא, יד)
אם יזיד איש להרוג את חבירו ״בערמה״ כי יטעון שאין לו משפט מוות כי יכול להיות שהרג איש טריפה שאינו יכול לחיות, ״מעם מזבחי תקחנו למות״ תביא לך ראיה מקרבנות הקרבים על המזבח, ולא חיישינן שמא טריפה היא, כיון שאזלינן בתר רוב, ורוב בהמות כשרות, כמו״כ רוב בני אדם אינם טריפות, ושפיר חייב מיתה ההרגו…
(מרן החיד״א בשם חכמי אשכנז)

"ורפא ירפא" (כא, יט)
מעשה שהיה בתלמיד חכם גדול, שסבל ממחלה מסוימת שכל אימת שהוא נתקף בה, הוא במצב מאוד מסוכן, והוא זקוק מיד לרופא. פעם אחת חש בהתקף כזה בליל שבת ובקושי רב ניגש לטלפון והתקשר לרופא שלו, וזה ענה לו שהוא מיד בא אליו.
אבל לפני שהרופא הניח את שפופרת הטלפון, שאל את החולה: בעצם, מנין לך מספר הטלפון שבו התקשרת אלי, הרי אין אני בביתי עכשיו, כי אם בביתו של חולה אחר?…
מסתבר, כי החולה חייג מספר מוטעה, אבל משמים סיבבו כך שיחייג מספר לא נכון, ובדיוק היה זה מספר הטלפון של החולה האחר, שבביתו נמצא הרופא באותה שעה, כי אם היה מחייג את המספר הנכון, הוא לא היה מוצא את הרופא.
בזה הראו לו משמים כמה רוצים להציל אותו, וזהו הלקח שיש ללמוד ממקרה כגון זה. הקב"ה יכול לסבב שלא יקבל התקפה בכלל, אבל רצה להראות לו כמה הוא חביב בעיניו, שהוא עושה נס כדי להצילו.
סיפור נפלא אחר, שהתרחש באחד מימי המלחמה בירושלים, בשנת תשכ"ז. הדבר התרחש בשני מקומות, בשכונת אחווה ובשכונת בתי נייטין. חיילי הלגיון הירדני המטירו פגזים על ירושלים, ומתוכם נפל פגז אחד על בלון של גז וכתוצאה מכך פרצה שריפה, ואחר כך נפל עוד פגז על דוד מים, הדוד התפוצץ והמים שפרצו מהדוד כיבו את השריפה…
והפשט הוא כך: אם הקב"ה היה רוצה שלא תהיה שריפה, יכול היה לעשות שלא תהיה, אבל הקב"ה רצה להראות לאנשים כמה חביבים הם אצלו, ואז עשה שיפלו שתי פצצות, האחת תגרום שריפה והשנייה תכבה אותה, כנאמר: "מחצתי ואני ארפא" (דברים לב, לט)

"אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה" (כא, יט)
כי אפי׳ כאשר משלם נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, אין ביכולתו לשלם את ביטול התורה שגרם לניזק, לכן המזיק אינו נקי לגמרי, ״אך אם יקום והתהלך בחוץ״ שכאשר יתרפא הניזק יתהלך לבטלה, נמצא שלא ביטל המזיק תורתו של ניזק, אז ״ונקה המכה״ לגמרי…
(כרם הצבי)

"אך אם יום או יומיים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא" (כא, כא)
פעם מת עשיר קמצן, והחברא קדישא רצו סכום גדול והיורשים לא רצו ליתן, ומעט מעט הסכימו להוסיף, ובין כך הי׳ מונח שני ימים עד שהושוו ביניהם, ואמר הרב בהספידו: ״אם יום או יומיים יעמוד״ המת שלא קברוהו עד שני ימים, ״לא יוקם״ לא ינקום מהקהילה בעלמא דאתי, שלא רצינו לבזותו, רק הוא עצמו אשם בדבר ״כי כספו הוא״, החיוב הוא בדבר כספו שלא רצה ליתן בחייו…
(גן יוסף)

"עין תחת עין" (כא, כד)
בפסוק מוזכר ארבעה איברים ע'ין ש'ן י'ד ר'גל, שזה ר"ת "עשיר" אדם צריך להרגיש עשיר שיש לו איברים אלו שלמים שקיבל מהקב"ה, ולא יתלונן על מה שחסר לו אלא יודה תמיד על מה שיש לו.
(רבנו אפרים)

׳׳אם ענה תענה אתו כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע צעקתו׳׳ (כב, כב)
שאל רבי מנחם מנדל מקוצק: לשם מה כפלה התורה שלושה פעלים באיסור הונאת אלמנה ויתום: "ענה תענה" "צעק יצעק", ׳׳שמע אשמע"? אלא, שכאשר מענים את היתום והאלמנה הרי עינויים הוא כפול, כי הם נזכרים ביתמותם, ויתלו בה את כל סיבת ההתעללות שאין להם משען ומגן, לכן גם צעקתם כפולה במרירותה.
אומר הקדוש ברוך הוא: "אף אני אשמע את הכפילות שבצעקתם".
(אמת מקוצק תצמח, קלא)

"כל אלמנה ויתום לא תענון… והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים" (כב, כא-כג)
מעשה בגבאי בעיירה, איש נכבד, בעל בעמיו, שבא פעם לראדין, אל הכהן הגדול ה״חפץ חיים״ זצ״ל. כשנכנס בדחילו ורחימו אל הקודש פנימה, אמר לו ה״חפץ חיים״ בזעף: ״אינני רוצה להביט על פניך כלל! צא מביתי!״ והוא גורש מביתו בבושת פנים.
היהודי נבהל לשמע הדברים, ולא הבין מדוע קיבל יחס שכזה, נגש אליו ושאל: ״רבי, מה עשיתי, על מה ולמה גורשתי?״
השיב לו ה״חפץ חיים: ״אשם הנך בכך ששלושה מיליון יהודים נחנקים, נאנקים, ומובלים לכפירה תחת שלטון הבולשביקים! ובכל שאר הצרות הרעות הגדולות – אתה האשם בהן!!״
חיל ורעדה אחזו ביהודי בשומעו אשמה כה נוראה יוצאת מפי כהן גדול. תמה ושאל: ״איך אומר עלי הרב שעשיתי, חס ושלום, דבר שיגרום לצרות הללו? הלא לא זו בלבד שלא עשיתי בזה כלום, ולא סייעתי חלילה לרעה, אלא אף אני מתאנח ובוכה כל הימים, כמו כל היהודים, על כך!״
נענה ה״חפץ חיים״ ואמר: ״אכן, עכשיו אתה בוכה, אבל מה עשית בעבר? כלום גם אז בכית?! תרענן את זכרונך, והזכר שלפני שנים רבות אתה היית גבאי של תלמוד התורה בעיירה פלונית, והיה שם ילד יתום מאביו. היה זה ילד שובב שהיה קשה לסבול את תעלוליו. כשפקע כוח הסבלנות שלכם, שקלתם והכרעתם להרחיקו. בך היתה תלויה ההכרעה, ואתה הוא זה שפסקת שיגרשו אותו מתלמוד התורה!
זוכר אתה מה היה שמו של הילד? לייבל'ה טרוצקי! וכיוון שגירשתם אותו מתלמוד התורה, לקחה אותו אמו, ורשמה אותו לבית הספר של גויים, ונעשה ממנו אותו ליאון טרוצקי, מנהיג הבולשביקים!!!
נו…״, סיים ה״חפץ חיים״, ״עכשיו תאמר אתה, הלא הוא היה בעל כישרון, ואילו לא הייתם מגרשים אותו מה״תלמוד תורה״, הוא היה יכול להיות ראש ישיבה גדול, ולהציל רבים מישראל, ואילו עכשיו, כשגירשתם אותו שלא כהלכה, נהיה עוכר ישראל.
נמצא, שאתה הוא זה שאשם בכל אותן צרות רבות ורעות, שהמיט אותו ליאון טרוצקי על שלושה מיליוני יהודים! ועתה, איני רוצה לראותך! כלך לך מביתי!
די במעשה נורא זה, ישמע חכם וייזהר שבעתיים על מעשיו.
(קול דודי דופק, לר' שלום שבדרון זצ"ל)

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה" (כב, כד)
פעם הלווה מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל כסף ליהודי אחד וקבעו זמן פרעון הלוואה, וכשהגיע זמן הפרעון הלווה לא פרע, עברו כמה חדשים ועדיין לא פרע, פעם אחד פגש את הגר"ח והרהיב עוז בנפשו להחציף ולומר, 'איזה בטלנות היא מהרב שאיננו זוכר כלל שהלווה לי כסף ונשכח ממנו העניין'. והשיב לומר מרן הגר"ח, איך זה יכולים אתם לטעון שאני שכחתי מההלוואה, הלא יש מביתי לבית הכנסת דרך קצרה שתמיד הייתי הולך בה, אלא מכיוון שהדרך הזו עוברת דרך ביתכם, על כן מיום שהלוויתי לכם את הממון הפסקתי ללכת בדרך הקצרה הזו, כדי שלא לעבור ליד ביתכם, ולא להכשל ח"ו ב'לא תהיה לו כנושה' ואני הולך בדרך הארוכה על אף הקושי שבדבר. ואם טענתכם היתה נכונה שברוב בטלנותי שכחתי מההלוואה, אם כן הלא הייתי כבר יכול לחזור וללכת בדרך הקצרה. אין זאת אלא ראיה ברורה שזוכר אני עדיין היטב היטב את ההלוואה, ועדיין יש עלי את המורא של הלאו דאורייתא של 'לא תהיה לו כנושה'.
(תורת חיים בריסק)

"כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו כי תראה חמור שונאך… עזוב תעזוב עמו" (כג, ד-ה)
ובגמרא (פסחים קיג:) שאלו איך שייך 'אויבך' ו'שונאך', והרי נצטווינו 'לא תשנא את אחיך בלבבך'. ותירצו בגמרא, שמדובר שראה בחברו דבר עבירה באופן שמותר לשנאותו ומצוה לשנאותו (עיי״ש).
ואמר המהרי״א, הרי הקב״ה מקיים את כל התורה כולה (שמו״ר ל ט), ואם כן כביכול יש לו לקיים בנו בני ישראל מצוות ׳פריקה׳ לסייענו ולהקל מעלינו עול משא הגלות.
וא״ת שכך עלתה בידינו כי חטאנו, ומצווה לשנוא את החוטא, הרי אף על 'חמור שונאך' נצטווינו בפריקה. אלא ביאורו, כי דין נוסף נאמר ב'פריקה' והוא מה שאמרו בגמרא 'כי תראה – יכול מרחוק, תלמוד לומר כי תפגע' (והיינו מקרוב), אמור מעתה, מתי יקיים הקב״ה פריקה בבני ישראל, כשיפסיקו 'לעמוד מרחוק' שהרי מיום שחרב ביהמ״ק הפריש הקב״ה שכינה מן הארץ (ר״ה לא.), מה יעשו בני ישראל – יתקרבו אליו ע״י התפילה, כמו״ש (תהלים קמה יח) ׳קרוב ה׳ לכל קוראיו׳ כי ע״י הקריאה זו התפילה יהיה קרוב אלינו אז יקיים בנו הקב״ה 'עזוב תעזוב' ויפרוק מעלינו כל עול קשה.
(הגה״ק מהר״י אסאד זי״ע , דברי מהרי״א תהלים י' למה ה' תעמוד ברחוק, הובא בבאר הפרשה)

"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
תלמיד חכם מנקיי הדעת בשכונת הבוכרים בירושלים סיפר לי, כי בצעירותו למד אצל מורינו ורבנו רבי עזרא עטיה זצ"ל, ראש ישיבת פורת יוסף בירושלים. אותו תלמיד חכם נבחן אצל ראש הישיבה, והיה אמור לקבל ממנו תעודת הוראה בחתימת ידו.
באותם ימים, הישיבה שכנה בעירה עתיקה, אך אותו תלמיד פגש את רבי עזרא עטיה בשכונת גאולה בירושלים, ובקש ממנו לחתום על התעודה. הביט רבי עזרא עטיה בתעודה ואמר לתלמיד, הזמן מונית וניסע לעיר העתיקה, שם אחתום לך על התעודה. תמה אותו תלמיד ושאל, רבנו! מדוע לטרוח ולנסוע לעיר העתיקה כבודו יכול לחתום פה? הביט בו הרב ואמר לו, ראה בני, בסוף התעודה כתוב: "ובאתי על החתום פה ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה ירושלים", והיאך אהיה דובר שקר כשאחתום לך פה בשכונת גאולה ולא כפי שכתוב בתעודה פה העיר העתיקה?
ואכן נסעו לעיר העתיקה ושם חתם לו הרב. "מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה' ". ישמע החכם ויוסיף לקח.
(הרב זבדי הכהן שליט"א – חבר בית הדין הרבני תל אביב)

"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
אם אדם היה יודע כמה גדולה כוחה של האמת לא היה מעז לשקר לעולם …
(ר' אברהם אביש מפרנקפורט)

"מדבר שקר תרחק" (כג, ז)
הצדיק ר' פנחס מקוריץ היה אומר : 13 שנה לימדתי את לשוני לא לדבר שקר. לאחר מכן, עוד הייתי צריך 13 שנה כדי ללמדה כיצד לדבר אמת. ומעשה בצדיק ר' חיים הלברשטם, רבה של צאנז, שהיה עומד בביתו ומביט מבעד לחלון לעבר הרחוב, כשהוא סוקר היטב את פני העוברים ושבים. לפתע קרא לאחד העוברים ובקשו להיכנס לביתו. הלה נענה לבקשתו ומיהר לחדרו. כאן שאלו ר' חיים : "אמור נא לי, לו היית מוצא עכשיו, תוך כדי הליכתך ארנק גדוש שטרות כסף, מה היית עושה? השיב האיש: "מה פירוש מה הייתי עושה? הייתי מכריז וקורא שמצאתי ארנק, עד שהיה מופיע בעל האבידה". הודה לו ר' חיים, והאיש עזב את החדר. לחש ר' חיים לעצמו "איזה שקרן!" שוב ניצב ליד החלון, שוב קרא לאחד העוברים הזמינו לביתו ושאלו באותה שאלה שהציג לראשון. האיש הרהר כמה שניות וענה: "רבי למה לשקר, אני איש עני ואביון הנה נזדמנה לי מציאה שיכולה להקל על מצבי. בוודאי הייתי משלשל את הארנק לכיסי וממהר להסתלק מן המקום. רמז לו ר' חיים כי הוא יכול ללכת. כאשר יצא לחש ר' חיים : "איזה רשע" שוב חזר ר' חיים אל החלון, שוב קרא לאחד העוברים הזמינו לביתו ושאלו באותה שאלה. האיש נראה נבוך, חכך בדעתו, ולבסוף אמר: רבי מה אני יודע עכשיו כיצד הייתי נוהג לו מצאתי ארנק?" רמז לו ר' חיים ללכת. כאשר יצא האיש, לחש הרבי: "סוף סוף מצאתי איש אמת!"

"וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך" (כג, יב)
מה משמעותו של הביטוי "למען ינוח"? שאתה עצמך תשבות באופן כזה, שבכוח השבת שלך תשפיע על סביבתך, שגם בהמתך תנוח מעצמה, כפי שמספרת הגמרא על שורו של ר' יוחנן בן תורתא, שסירב לעבוד בשבת גם אצל הגוי.
(אדמו"ר רא"מ מגור)

"למען ינוח שורך וחמורך…" (כג, יב)
אל רבי אברהם פיש זצ"ל הגיע יהודי אמיד שמפעלו היה פתוח בשבת, ורצה להעביר אל הרב פיש כסף לתרומה. היהודי הביא לו חבילת שטרות, אולם הרב לא הסכים בשום אופן לקבל את הכסף. כסף של חילול שבת לא יכנס לפה כך אמר לו הרב, והיהודי בשלו: מתעקש להעביר את הכספים לידי הרב.
ראה הרב כי הלה אינו מרפה, ובכל מחיר רוצה הוא כי הרב יהנה מכספו. מה עשה? לקח הרב את השטרות, ולמול עיניו הנדהמות של היהודי, החל לקרוע את שטרות הכסף לגזרים, כאשר הינו אומר בפיו בקול: פו פו פו… לאחר מכן פנה לעבר האיש ההמום ואמר: כעת תאסוף את הניירות…. דע לך, אמר הרב, כסף של חילול שבת לא יכנס פה בבית! הלה נבהל וחרד, ויצא מהבית בבהלה…
לאחר כמה חודשים, שוב הגיע אותו יהודי לבית הרב פיש זצ"ל, ושוב חבילת שטרות בידו, והפעם, החזיק האיש אותם בביטחון גמור כי הרב כן ייקחם, ומיד החל לספר: "מאז שראיתי את מעשהו של הרב, וכיצד לא התפעל מן הכסף וקרעהו לגזרים, מני אז סגרתי את המפעל שלי בשבת, ואני ברוך ה' שומר שבת! ראיתי כיצד כבוד הרב מסרב בכל תוקף לגעת בכסף של מחלל שבת. הדבר עשה עלי רושם כביר, ובזכותך הרב סגרתי את המפעל בשבת! הא לך כעת כסף כשר….
ומעשה באיש רב פעלים, מוה׳ רבי שמשון, אביו של אותו גאון מופלא רבי משולם איגרא. בשכנותו גר בעל בית מרזח שלא שמר שבת כהלכתה במכירת יינו, ונטל מעות מהקונים בשבת. רבי שמשון הוכיחו מספר פעמים, מדוע יחלל את יום השבת. אולם שכנו לא היטה אוזנו. כיון שראה רבי שמשון שדבריו אינם נשמעים, הזמין את שכנו לדין תורה אצל הרב האב"ד. כשמוע השכן כי רבי שמשון מזמינו לדין, התפלא מאד, הלא ידע כי אין לו כל עניני מסחר עמו… מיהר לבית הרב לשמוע על מה ולמה הזמינו רבי שמשון לדין תורה…
ציווה הרב על רבי שמשון לסדר טענותיו. פתח ואמר: חז"ל אמרו שבמקום שיש חילול שבת דליקה מצויה שבת קי"ט על כן הוא ירא מעונשו של שכנו זה שמחלל את השבת, ומפחד לגור בסמיכות אליו, לכן דורש משכנו, או שיסור מדרכו הרעה ואל יחלל את השבת, או שיקנה ממנו את ביתו בשוויו. כשמוע השכן על מה ולמה הזמינוהו לדין נכלם מאד מפני הרב. והבטיח לחדול לחלל את השבת מכאן ולהבא.

"וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמרך" (כג, יב)
מה משמעותו של הביטוי "למען ינוח"? שאתה עצמך תשבות באופן כזה, שבכוח השבת שלך תשפיע על סביבתך, שגם בהמתך תנוח מעצמה, כפי שמספרת הגמרא על שורו של ר' יוחנן בן תורתא, שסירב לעבוד בשבת גם אצל הגוי.
(אדמו"ר רא"מ מגור)

"את מספר ימיך אמלא" (כג, כו)
ידוע מאמר החכם: "הזריז ימיו כפולים"! כלומר, "זריז" מי שהוא מסודר בסדר היום ואוכל וישן בזמן, ובכל זמנו הפנוי הוא עסוק בתורה, ואין מוציא זמנו לריק, ולא מי שתמיד רץ וממהר בלי ישוב הדעת, שזה אינו נקרא זריז, שהרי אילו היה זריז לא היה צריך לרוץ אלא היה מספיק הכל ביישוב הדעת ובסדר נאות ובכך ימיו הם כפולים.
ורמז לכך תמצא שאם תמלא את ה"יום" יולד לך עוד "יום", הא כיצד?
מילוי אותיות של "יום" הוא: יו"ד וי"ו מ"ם, כלומר, יש באותיות המילוי עוד "יום" (כי ביו"ד יש ו-ד שהם גימטריא י') והיינו, אם תהיה זריז ותמלא כל יומך, תספיק כפליים לתושיה ממי שאינו זריז.
ובזה פירש בספר "נפלאות מתורתך" את הכתוב כאן: "מספר ימיך אמלא", היינו, ימיך יהיו ברוכים ותספיק כפליים בהם מהרגיל, כי מספר ימיך, מה שקצוב לך, אמלא, היינו אמלא אותיות של "יום" ויולד לך עוד יום…
(פנינים)