ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשות תזריע מצורע – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשות תזריע מצורע – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

"וביום השמיני ימול" (יב, ג)

אל ה'אמרי אמת' מגור הגיעו דבר יום ביומו אבות רבים וכיבדוהו בסנדקאות לבניהם. ה'אמרי אמת' נהג להיענות לכל סנדקאות שהגיעה אליו, בתנאי אחד: הוא תבע מאבי הבן להבטיח לו שלא יקצץ בזקנו כלל ועיקר. והיה אם הסכים האיש להבטיח שלא ייגע בזקנו – ניאות הרבי לשמש כסנדק בברית. יום אחד הגיע איש גס רוח שחשק בזכות שהרבי ישמש סנדק בברית לבנו. אולם כאשר ביקש ממנו הרבי שיבטיח שיותר לא ייגע בזקנו וכי זהו תנאי לסנדקאות, סירב היהודי להבטיח זאת. כיון שכך, הודיע ה'אמרי אמת' ליהודי שלא יוכל להיענות להזמנה ולא יקבל את הסנדקאות. האיש, כאמור, היה גס רוח ועז פנים, הוא הודיע לרבי: "אם הרבי לא יבוא להיות סנדק בברית לבני – לא אכניסהו בבריתו של אברהם אבינו". אמר והלך . ביום השמיני הודיע ה'אמרי אמת' לבני ביתו שילך לשמש כסנדק בבריתו של אותו איש, אף על פי שסירב להבטיח שלא ייגע בזקנו. "הגם שליהודי זה לא מפריע לא למול את בנו ביום השמיני", הסביר הרבי, "לי – זה מפריע!"… (במחשבה תחילה)

"אדם כי יהיה בעור בשרו" (יג, ב)

שואל האלשיך הקדוש מדוע זכה המצורע להקרא "אדם" שהוא ביטוי השמור לכלל ישראל ומבטא את גדלותם ? בספר אפריון, תירץ רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל בעל קיצור שולחן ערוך את קושיית האלשיך, מפני מה מכנה התורה את המצורע בשם 'אדם'? אלא, שידוע שהנגעים באים על עוון לשון הרע (ערכין טו, ב), והטעם שהנגעים אינם באים על אומות העולם למרות שמדברים לשון הרע, הוא משום שאצל אומות העולם האחדות והשלימות שביניהם אינה מחויבי המציאות, ולכן אינם ניזוקים כל כך מדיבור לשון הרע ורכילות הגורמים פירוד בין אנשים. לעומת זאת, ישראל שכל נשמותיהם חצובות ממקור אחד, חלק אלו-ה ממעל, ואחדותם היא אמיתית, ניזוקים מאד מהפירוד שנגרם על ידי לשון הרע ורכילות, ולכן הם נענשים עליו בחומרה . זהו שאמר הכתוב 'אדם כי יהיה בעור בשרו', כלומר רק בגלל דרגתם הגבוהה של בני ישראל שנקראים בשם 'אדם', וחובה שתהיה ביניהם אחדות תמיד, באים עליהם הנגעים בעוון לשון הרע ורכילות הגורמים לפירוד, והתקנה לזה, 'והובא אל אהרן הכהן' – כי הכהנים מסמלים את השלום, כאהרן הכהן שהיה אוהב שלום, ובעל הלשון הרע ילמד מדרכיהם ויתקן את מעשיו . (ילקוט מאיש לרעהו )

"והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (יג, ב )

אל ה'חזון איש' הגיע פעם יהודי תלמיד חכם ושאלה של דקדוק הלכה בפיו. בתנאים מסוימים מותר להוציא אוכל מן הקדרה שעומדת על גבי האש בשבת (הערה חשובה: יש לברר את גדרי ההלכה היטב, וכאן הבאנו את המעשה רק ללימוד המוסר שבו), אלא שאותו תלמיד חכם העלה חשש שכאשר נוטלים מן הקדירה בכף מספר פעמים לכלי אחר, כאשר משיבים את הכף לקדירה כאשר היא מלוכלכת בשיירי התבשיל, הרי שיש כאן חשש של 'חזרה'. דהיינו שטיפות התבשיל שעל הכף חוזרות לקדירה שהינה רותחת ומתבשלות. נענה ה'חזון איש' שבאופן כזה לא גזרו חז"ל ואין צורך לחשוש מכך. רגע לפני שאות ו תלמיד חכם יצא, חייך ה'חזון איש' וביקש לשאול אותו שאלה: חז"ל לימדונו שנגע הצרעת מגיע בשל חטאי הלשון שאדם מוציא מפיו, האם בנושאים אלו גם הינכם מקפידים לדקדק ולחקור עד כדי כך ב'טיפות זעירות' ובחשש דק מן הדק?!… (במחשבה תחילה)

"וראה הכהן את הנגע" (יג, ג)

המשנה במסכת נגעים (פרק ב' משנה ב') מלמדת אותנו, שאין רואים נגעים ביום המעונן לפי שהכהה נראית עזה! יש שדרשו את דברי המשנה הללו בדרך של אגדה: ביום המעונן – כאשר צרות מתרגשות לבוא על כלל ישראל, אין רואים את הנגעים – אין לראות בחסרונותיהם של ישראל, אלא יש ללמד זכות על כל אחד ואחד! מעשה שסיפר רבי שלום שבדרון, על משפחה שקרבה משפחה מרוסיה, שבת אחת ארחו את העולים בביתם לסעודת השבת, והנה כאשר הסתיימה הארוחה והאורחים עזבו, ראו בני הבית לתדהמתם הרבה, כי אורחיהם עוצרים מונית ונוסעים!.. . בו במקום החליטו כי ינתקו כל קשר עמם! למחרת השבת, התקשרה אחת מבנות משפחת העולים וסיפרה, כי כאשר ירדו מן הבית חש אביהם ברע, ומכיוון שהיה רופא במקצועו, איבחן מיד את מצבו, והבין כי הוא בעיצומה של התקפת לב קשה, על כן מיהרו ועצרו מונית שהבהילה אותם הישר אל בית החולים! מעשה זה – סיים רבי שלום – מלמד אותנו דבר מה על לימוד זכות!.. .

"נגע צרעת הוא" (יג, ג)

אמרו חז"ל במסכת ערכין (דף טז), כי הצרעת באה על חטא לשון הרע! כאשר סיים רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים", את כתיבת ספרו על הלכות לשון הרע, נסב אל רב ידוע ומפורסם מגדולי הדור, כדי לקבל את הסכמתו לספר . כאשר נכנס אל הרב והראה לו את הספר, גער בו הרב: אברך צעיר כמוך וכבר אתה מעוניין להוציא ספר על הלכות חמורות אלה?… סירב הרב לתת הסכמה לספר, וה"חפץ חיים" עזב את הבית בצער. בצאתו פגש ה"חפץ חיים" את אחיו של הרב שראה כי הוא נזוף, על כן מיהר לנחמו ואמר לו: אל נא תצטער, כך היא דרכו של אחי לדבר קשות עם כולם. חלילה!!! – הזדעק ה"חפץ חיים" – הרב צודק עד מאוד, אין זה מן הראוי שאברך צעיר יחבר ספר כזה. הרב לא דיבר מתוך כעס כלל וכלל! התפעל האח מתגובתו של ה"חפץ חיים" ומסירובו המוחלט לקבל לשון הרע. את אשר ראה ושמע סיפר אחר כך לאחיו הרב . כאשר שמע הרב כי אברך זה הוא לא רק נאה דורש אלא נאה מקיים, קרא לו לשוב אליו ונתן את הסכמתו לספר! (וקראת לשבת עונג)

"וראה הכהן את הנגע… וראהו הכהן וטימא אותו" (יג, ג)

בתחילת פרשת נגעים מלמדת התורה כיצד נקבע שאדם טמא בצרעת. האדם מובא אל הכהן: "וראה הכהן את הנגע… וראהו הכהן וטימא אותו". ויש להבין מדוע כפלה התורה באותו פסוק, בתחילתו ובסופו, את פועל הראייה "וראה הכהן" "וראהו הכהן". הגאון רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר, המלבי"ם, מביא בפירושו לתורה את הסיבה לכפילות. הרעיון בתמצית: לפעמים אנחנו משתמשים בפועל "אני רואה ש…" אבל אנחנו לא באמת מתכוונים שראינו, אלא שעל ידי התבוננות בשכל אנחנו מבינים את מה שהולך לקרות. מדגישה התורה: כאשר מגיע אדם עם צרעת אל הכהן, הכהן אמנם צריך להתבונן בראיית השכל מה נמצא לפניו, אבל לפני שהכהן מחליט האם הנגע טמא או טהור, מוכרח להיות "וראהו הכהן", לראות בעיניו בפועל בצורה הפשוטה ביותר. ללא מטאפורות. ההורים שעמדו לפני הרה"ג רבי יוסף חיים זוננפלד גמגמו במבוכה. בתם באה בקשרי שידוכין בשעה טובה, כעת נפוצו שמועות בישיבה שהחתן לקה לפתע בגמגום. הכלה, שהשמועות הגיעו אליה בהפתעה, ממאנת בשידוך ורצונה לבטלו. "לו היה תלוי בנו", מלמלו ההורים, "אולי היה על מה לדבר. אבל הבת מסרבת. ואנו רוצים באושרה ובשמחתה. מה עושים…? " פיקח שבפיקחים היה רבי יוסף חיים זוננפלד. הוא ידע קודם לכן שדודו של החתן – רבי יוסף שימשלביץ, אחד מגאוני ירושלים – שוכב חולה בביתו. כעת עשה הרב זוננפלד חשבון במוחו: לבטח הלך החתן ללמוד עם דודו בבית, עקב כך לא הופיע החתן מספר ימים בישיבה. מישהו סיפר שהחתן לא הגיע ללמוד, אחר צירף את זה למשפט לא ברור ששמע מפי החתן והלך והפיץ את ה"עובדה" הבאה: החתן לקה בגמגום והוא מתבייש להופיע בישיבה… "עוד לא התפללתי תפילת ערבית", הפתיע הגרי"ח את ההורים, "בה אנחנו מבקשים מאת הבורא 'ותקננו בעצה טובה מלפניך'. רצוני להתפלל הערב ולבקש מה' שיחונן אותי בעצה טובה עבורכם. אנא, בואו אלי מחר ונראה אם יש פתרון לבעיה". למחרת שבו ההורים לביתו של הרב זוננפלד, ושמעו הצעה פשוטה בגאונותה: תתחפש הכלה לערבייה המציעה שירותי כביסה – דבר נפוץ באותם ימים – תדפוק על דלת בית הרב שימשלביץ שם לומד החתן, כאשר פניה מכוסות ברעלה ולא ניתן לזהות אותה, תציע את עצמה ככובסת, תאזין ללימודו של החתן ודיבורו ותראה כי אך שקר ענו בו . שעתיים ישבה הכלה בביתו של הדוד, ידיה מכבסות בגדים, אוזניה מאזינות ללימוד הרהוט והברור ועיניה לחות מהתרגשות על שכמעט הרסה לעצמה את השידוך בשל לזות שפתיים של "נשמות טובות". הסיפור הזה הוא דוגמה מצוינת לכך שאסור להאמין לשמועות לפני שרואים בעצמנו. המחשה חיה להדגשת התורה "וראה הכהן" – בעיני השכל, אבל לפני שהוא מטמא, מוכרח להיות "וראהו הכהן". בעיניים. אבל לעניות דעתי, יש כאן יותר מזה: הגרי"ח זוננפלד יכול היה להציע להורים את התחפושת מיד ברגע הראשון. במוחו הכביר הבין מיד מהיכן צצה השמועה ומן הסתם היה לפניו גם הפתרון. אלא שהוא ירד לנפש הכלה הנבוכה. נפשה אינה פנויה כרגע לעצות ורעיונות. היא צריכה קודם כל עידוד וחיזוק . "בואו אלי מחר", ביקש הרב מההורים. "אני רוצה להתפלל עליכם ולבקש עצה טובה מאת ה'". המשפט הזה – ושוב, לעניות דעתי – הוא המשפט שהכריע את כל המעשה לגמר טוב. אחרי שהכלה שומעת שהרב מתפלל בשבילה, שהוא נותן דעתו ומחפש 'עצה טובה' בשבילה, היא תסכים לבדוק את הצעתו בלי מטען שלילי ותהיה מוכנה לראות את האמת. (במחשבה תחילה)

"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (יד, ב)

בגמרא (ערכין טו, א): זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע . בספר נצור לשונך כתב, בזקנותו של החפץ חיים זצ"ל קשתה עליו השמיעה, ומי שביקש לשוחח עמו היה נאלץ להרים את קולו. רבי מאיר שפירא מלובלין זצ"ל ביקר אצלו ויעץ לו לנסוע לווינה, שהייתה אז מרכז רפואי גדול ומתקדם, בה יש רופאים מומחים שיוכלו בסייעתא דשמיא לשפר את שמיעתו הלקויה. ענה לו החפץ חיים, "בכוחו של האדם להימנע מלדבר דברי לשון הרע ורכילות, אולם להימנע משמיעת לשון הרע, קשה מאד, מפני שהדבר תלוי באחרים. כל ימי הייתי נזהר מאד משמיעת לשון הרע, והדבר היה קשה עלי מאד, ועתה כשזקנתי ושמיעתי לקויה, ניצל אני מדבר זה, שכן אף אחד לא יטרח לצעוק בתוך אזני דברי לשון הרע על הזולת, ונמצאתי יוצא נשכר מכך. ומדוע שאתקן את שמיעתי?"

"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו, והובא אל הכהן" (יד, ב )

עצם בואו אל הכהן הופך ומשנה את מצבו מטומאה לטהרה. זה קורה בן רגע – "ביום טהרתו והובא אל הכהן". (רבי יהודה לייב מלובלין)

"זאת תהיה תורת המצרע ביום טהרתו והובא אל הכהן" (יד, ב)

זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע. (ערכין טו, א) "אמר רב יהודה אמר רב: רוב [העולם נכשלים] בגזל, ומיעוט בעריות, והכל בלשון הרע. בלשון הרע סלקא דעתך [האם ייתכן שכולם נכשלים ממש בלשון הרע]?! אלא אבק לשון הרע" (בבא בתרא קסה.). דברי הגמרא החריפים הללו שכל יושבי העולם נכשלים באבק לשון הרע, מביאים אותנו בפרשת מצורע העוסקת בנגעים שמקורם גם בחטאי הלשון, לנסות להבין: מדוע באמת אבק לשון הרע "זכה" שכל העולם נכשל בו?? ? לבו של מישאל היה טוב עליו, הוא רכב על חמורו לכיוון הכפר שלו, מאחוריו – קשורה בחבל ארוך – השתרכה העז החולבת שקנה כעת לביתו. כדי למנוע את הצורך לסובב את ראשו לאחור ולבדוק אם העז עודה קשורה לחמורו, קשר מישאל פעמון גדול לצווארה של העז וכל עוד שמע את נדנודו החזק – התקדם בלב רגוע. איתרע מזלו ושלושה יושבי קרנות ראו אותו וחמדו לצון לתמימותו. אחד מהם התרברב "ראו איך אגנוב ממנו את העז והוא לא ירגיש במעשיי". ניגש הלה בלאט, התיר את הפעמון מצוואר העז ותלה אותו בזנב החמור, חתך את החבל הקשור לחמור, נטל את העז והסתלק בשקט חזרה לחבריו. רעהו לא התרשם. "חכמה גדולה… לגנוב עז שקשורה לחמור? אני אגנוב את החמור עצמו והוא לא ישים לב". מדיבור למעשה רץ לכיוון האיש וכשהגיע בסמיכות אליו החל להסדיר את נשימתו. לאחר מספר רגעים פנה אליו בשאלה: "סלח לי אדוני, האם אופנה חדשה היא זו לתלות פעמון בזנבו של חמור?" מישאל סובב את ראשו לאחור ונחרד. "העז נגנבה!" "אל דאגה, איש יקר", הרגיע אותו הלץ, "בוודאי לא הרחיק הגנב לכת. שוב על עקבותיך מהרה ואני אשמור פה על חמורך". מישאל החל לרוץ לכיוון שממנו הגיע. יגע וטרח, חיפש ובלש, אך העלה חרס בידו. הוא שב על עקבותיו רק כדי לגלות שהלץ והחמור אינם… שלושת הפוחזים קבעו לעצמם מקום מפגש בכיוון הכפר שאליו אמור מישאל להגיע. שם יראו שניים מהם את גונב החמור מגיע עם שללו. כאשר הגיע האיש עם החמור, כשפניו מרוחות בחיוך גדול, ביטל השלישי שבהם את הישגם של השניים הראשונים בהינף יד, ואמר: אני מסוגל לגנוב אף את בגדיו בלי שישים לב!" הוא התקדם במהירות לעבר הבאר הגדולה שאליה אמור מישאל להגיע בעוד רגעים מספר. חבריו התמקמו מרחוק בטווח ראייה והמתינו בציפייה. כאשר הגיע מישאל עייף ומאוכזב בסמיכות לבאר, ראה לצידה אדם בוכה תמרורים. "מה לך כי תבכה?" שאלו בעדינות. "התכופפתי כדי לרוות את צימאוני ממי הבאר", השיב הלה, "והנה נפל ארנקי מחיקי למעמקי הבאר". "באמת יום לא מוצלח", השתתף מישאל בצערו. "גם לי גנבו בדרכי הנה עז וחמור". "עז וחמור", משך האיש באפו בביטול, מוחה דמעות מעיניו, כסף קטן. אם תצליח להוציא את ארנקי ממעמקי הבאר אתן לך דמי שניהם בתוספת עמלה נאה כדמי סיכון". שמע מישאל ואורו עיניו. במספר רגעים יוכל להשיב את אשר איבד ולהרוויח סכום יפה. פשט את בגדיו וצלל למים הקרים. דקות ארוכות חיפש כסומא במים החשוכים, כשהוא עורך הפסקות קצרות לנשימה. אך הארנק לא נמצא. הוא יצא החוצה רק כדי לגלות שגם בגדיו אינם.. . ב'שער הכניעה' (פרק ז) ב'חובות הלבבות', מובאת האמירה הידועה שהמדבר לשון הרע על חברו – מצוותיו של המדבר עוברים לזה שעליו דיברו ועבירותיו של האדם שעליו דיברו – עוברות לזה שדיבר עליו רע. אפשר שזוהי הסיבה שהיצר מתאמץ כל כך להחטיא בני אדם בחטא הלשון, באמצעות דיבור קל וקטן, ברגע של חוסר תשומת לב, הוא יכול 'לגנוב את בגדיהם' הרוחניים בלא שירגישו . ליגיעה הנדרשת על מהירות וקלות הלשון לצד הפיתוי הגדול לדיבורים בעייתיים, אין פתרון קסמים. אבל לפחות כדאי לעצור כשגילינו טעויות, לפני שעוברים לנפילה הבאה. 'והכל בלשון הרע'. (במחשבה תחילה)

"וציוה הכהן ולקח למטהר שתי ציפורים חיות טהורות" (יד, ד )

לפי שהנגעים באים על לשון הרע (ערכין טז:) שהוא מעשה פטפוטי דברים (רש"י) ידועים דברי הגר"א מוילנא זצ"ל באיגרתו: "וכל רגע ורגע, שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז, שאין כל מלאך ובריה יכולים לשער ובזה יכופר לו כל עוון וניצול משאול תחתיות… אבל העיקר לזכות לעוה"ב בשמירת פיו, וזה יותר מכל התורה"!… אם הגר"א בדרגתו העצומה כותב זאת, בוודאי יש לנו על מי לסמוך! כדי להמחיש עד כמה עלינו לחטוף ולאמץ למעשה, את הגילוי הזה של הגר"א, גם אם זה למעלה מהשגתינו, סיפר הגר"ר קרלינשטיין זצ"ל מעשה ששמע מהגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל: יהודי מפטרבורג, בשם גינזבורג, עשיר מופלג, צדיק ויר"ש, היה קונה בכל שנה את "פתיחת ההיכל" של "כל נדרי". הייתה לו "חזקה" במשך שנים רבות. הרבה ניסו להתמודד איתו ולהעלות את המחיר, אך הוא העלה יותר ולבסוף הוא היה הזוכה . והנה היה שם עשיר גדול, עם הארץ גמור, שבמשך השנה כמעט לא היו רואים אותו בבית הכנסת, יום כיפור אחד הוא החליט שאם גינזבורג קונה כל שנה, בכל מחיר, את פתיחת ההיכל של "כל נדרי", השנה הוא לא יתן לו. הוא יקנה זאת בכל מחיר! ואכן בהתמודדות שביניהם העלה העשיר את המחיר לגובה כזה שגינזבורג לא יכל לעמוד בו, וזכה . קרא לו הגבאי: "כבודו מכובד בפתיחת ההיכל" והוא? עם הארץ לא יודע מה זה "פתיחת היכל"… שאל את העוזר שלו אך גם הוא לא יודע… והגבאי מאיץ בו: "נו! כל הקהל מחכים לכם"! בלית ברירה שואל את הגבאי: "מה זה פתיחת היכל"? – "פשוט מאוד, פתיחת ההיכל". – "דבר עברית, לא טורקית!" – "תעלה במדרגות, פתח את ארון הקודש, תוציא את ספר התורה ותתנו לש"צ". עכשיו הבין. הוא ניגש ועשה "פתיחת היכל". בסיום התפלה, כשחזר לביתו, שאל אותו עוזרו: "תמהני על כבודו! השקעת סכום אדיר, עד שניצחת את גינזבורג, על "פתיחת ההיכל". איך יכול אדם פיקח שכמוך, סוחר ממולח, להשקיע סכום כה גבוה על דבר שלא ידעת בכלל מהו"? נענה העשיר ואמר לו: "אכן, באמת לא ידעתי מהו, אבל דבר אחד כן ידעתי: אם גינזבורג מתמודד עליו, סימן מובהק הוא שהעסק משתלם וכדאי להשקיע בו! אם לגינזבורג זה טוב, גם בשבילי זה טוב"! (יחי ראובן)

"ושני תולעת ואזוב" (יד, ד )

"ושני תולעת ואזוב – מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאוותו כתולעת וכאזוב" (רש"י). האורח שישב על שולחנו של רבי זלמן מוואלוז'ין בליל הסדר, ישב זקוף. גם כאשר הגיעו למצות הסבה נותר האיש לשבת בצורה ישרה וכך אכל את המצה. בעל הבית, רבי זלמן מוואלוז'ין סיים את אכילתו, הזדקף ופנה לאורח בתמיהה: מדוע אינך מסב כמצות חז"ל? "הרי אדוני הוא רב הדומה למלאך השם", השיב האורח. "בקושי להיקרא תלמידו ראוי אני, מחמת מיעוט השגתי בתורה. הלכה מפורשת היא (שו"ע או"ח תעב, ס"ה) שאין מסבים בפני גדול הדור" . אך יצאו המילים מפי האיש ורבי זלמן זינק ממקומו כנשוך נחש. הוא החל מתרוצץ נסער בחדר ממקום למקום, פיו החל לצטט מאמרי חז"ל מכל התורה כולה בגנות הגאווה וגסות הרוח והוא לא מצא מנוח לעצמו. ואז החל ללעוג לעצמו בקול רם: "רב? לא מצא תואר אחר להכתיר אותי בו?! אינני רב ולא תלמיד חכם. מיששתי כעת בכל חדרי נפשי ומצאתי בהם רק מעלה אחת שיש בי: שאני מכיר במיעוט ערכי וקוצר השגתי ויודע את מקומי הראוי לי"… (במחשבה תחילה)