ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת אמור – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"אמור אל הכהנים בני אהרן" (כא, א)
אמרות ה' אמרות טהורות, למה הקב"ה מזהיר את ישראל בשביל קדושתן וטהרתן (מדרש תנחומא). כיון שבני ישראל הם כה קדושים וטהורים, לפיכך עליהם להיות מופרשים מכל טומאה ותועבה יותר מכל אומה אחרת. בן מלך שאוכל מאכל גס מיד הוא לוקה בחולי, אבל איש כפר פשוט אינו נוח לחלות כה מהר . מפאת קדושתם ועדינותם, רגישים בני ישראל מאוד לגבי טומאה קלה שמזיקה להם, ועל כן יש להזהירם מאוד על כך . (דברי שערי חיים)
"ואשה גרושה מאישה לא יקחו" (כא, ז)
רבי שלמה זלמן מוולוז'ין ישב פעם בבית הגר"א מוילנא, ובינתים נכנס יהודי פשוט ותמים ושאל: "כהן אני, האם יש לי רשות לקחת גרושה"? לשמע השאלה התמימה, פרצו העומדים בצחוק, והאיש הנכלם יצא והלך לו. אלא שרבי זלמל'ה בקש להחזירו מיד. "האם לדרך רחוקה אתה רוצה לקחת את הגרושה"? השיב הלה: "לא, לדרך קצרה שלש פרסאות". "מותר לך , מותר לך"! אמר רבי זלמל'ה, והלה יצא ממנו שמח וטוב לב. "ראו נא", פנה רבי זלמן אל הסובבים: "גם לשמוע שאלת תם, דרושה מעט פיקחות". הבנתי מיד כי היהודי הינו עגלון, ומתוך תמימות חשב כי אסור לו להסיע גרושה בעגלתו , ולכן שאלתיו אם לדרך רחוקה הוא נוסע, ומתוך תשובתו נוכחתי לדעת כי מסקנתי היתה נכונה, והוריתי לו אפוא להיתר"…
"והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם" (כב, טז)
אנשי עיירה קטנה באו פעם אחת אל הרה"ק ר' מיכל מביאלה ושטחו לפניו את טענותיהם נגד השוחט ביישוב. הם תבעו מהרבי להורות כי השוחט הזה פסול למלאכת השחיטה ולהעבירו מהמשרה. הרבי האזין לדבריהם ונוכח שטענותיהם אינן רציניות, וכי מן הסתם אין זו אלא מחלוקת סתמית, שבעלי הבתים מבקשים לערב בה שיקולים של יראת שמים כביכול. נענה הרבי ואמר: "אתם יודעים שכדי לשחוט בהמה כדין, יש צורך בסכין שחיטה חדה ותמימה, בלי סירכות ופגימות. על-אחת- כמה-וכמה כשרוצים 'לשחוט' שוחט – יש לדקדק ולהבטיח שלא יהיו ב'סכין' פגימות. בטענותיכם מצאתי סירכות רבות, וב'סכין' כזאת אסור לשחוט"…
"ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" (כב, לב)
אל תחללו את השם בתירוץ של "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכביכול אתם מקדשים במעשיכם את השם. (מאוצרנו הישן)
"וכי תזבחו זבח תודה…" (כב, כט)
הגה"צ רבי שמואל הלל שנקר זצ"ל סיפר לכ"ק האדמו"ר מסטמאר – רבי יואל טייטלבוים זצ"ל, בביקורו אצלו, את המעשה הבא: כאשר עלו תלמידי הגר"א זצ"ל לארץ ישראל התחוללה סערה גדולה בים והיו בסכנת נפשות איומה. הגאון רבי ישראל משקולוב זצ"ל הורה לנוסעים לעשות תשובה ולהתוודות על חטאיהם ברבים וזה יהיה להם לכפרה ולהצילם ממות. קם הצעיר שבחבורה והחל להתוודות: "היה זה בילדותי בגיל תשע. גרנו ליד דירת הגר"א. אבי ישב ולמד כל היום בביתו ובבית אין לחם לטף ובגד לילדים. מכיון שהדוחק היה נורא נכמרו רחמי ועלה בלבי רעיון: "ערב אחד נכנסתי לבית ובישרתי: החליטו בת"ת לתת ארוחת צהרים לילדים הנשארים ללמוד. שיקרתי. אבא שמח מאד כי לא יצטרך לתת לי אוכל. ההורים חשבו לתומם כי אני שבע אבל אני רעבתי כך במשך שתי שנים רצופות. אכלתי רק בבוקר. הריני מתודה על חטא נעורים זה, וה' יסלח לי. זהו החטא היחידי שאני זוכר מיום הוולדי". "כאשר סיים את וידויו זלגו עיני הכל דמעות, עמד רבי ישראל משקולוב, נשא כפיו השמימה והתפלל: "רבונו של עולם אנו מבקשים בסליחות "פנה נא לתלאות ואל לחטאות". רבש"ע הביטה וראה מה הם החטאים והפשעים של בני החבורה שהקטן בתוכינו לא מצא שום חטא לתלות בו את זעף גלי הים אלא בזה שבילדותו הוליך שולל את הוריו והעדיף ללמוד תורה מתוך רעבון כדי להקל מצערם. אנא ה', היום, פנה נא דוקא אל החטאות! ראה מה חטאנו, צוה לשר של ים להשקיט גליו…" הדברים אך יצאו מפי רבי ישראל משקולוב והסערה קמה לדממה. אחרי גמר הוידוי ורגיעת גלי הים עמדו כולם ואמרו בהתלהבות "מזמור לתודה". סיים רבי שמואל הלל שנקר את סיפורו, ואז הגיב האדמו"ר מסטמאר ואמר: "נו, לאחר ווידוי, ראוי ונאה לומר מזמור לתודה. משום כך תיקנו משה רבינו"… הסביר הגאון רבי יוסף דינקלס זצ"ל את כוונת דברי האדמו"ר בפשטות: בירושלמי (שבועות פ"א ה"ה) נאמר: "והתודה עליו" (טז, כא) "אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש, בשעה שאמר הקב"ה למשה והתודה עליו… התחיל משה ואמר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו" ופירש הפני משה: ונתן משה שבח והודאה על שמתרצה בוידויו. (מתוך מאמר)
"וכי תזבחו זבח תודה" (כב, כט)
פעם הלך הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ברחובה של עיר בליווי בנו הגאון רבי אליהו שליט"א. ניגש בחור, והגיש הזמנה לנשואיו. האיר לו פנים והביט בהזמנה. שאל לשלום הוריו, ברכו בברכת מזל טוב ואמר לבנו: "אני חייב להשתתף בחתונתו"! תמה הבן. שכן היה זה לאחר מחלתו של רבי בן ציון, כשהשתקם והתאושש. ההליכה כבדה עליו, ולא השתתף אף בשמחות תלמידיו. בחור זה אינו מוכר, לא תלמיד אף לא שכן. א"כ לשמחה מה זו עושה? אמר לו רבי בן ציון: "הזוכר אתה את שבת החתן שלך לפני למעלה מעשרים שנה? לאחר התפלה יצאנו מבית הכנסת בשירה לעבר מקום הסעודה. והנה באמצע הדרך נפתחה דלת אחת החצרות בשכונת בית ישראל. אשה שמעה את השירה, יצאה וזרקה סוכריות. לפי הכתובת בהזמנה זו אמו של החתן". "היא השתתפה בשמחתי, בנישואי בני. עלי ליטול חלק בשמחתם בנישואי בנה". (יגילו במלכם)
"וספרתם לכם ממחרת השבת" (כג, טו)
שאלו את רבי יוסף צבי מסלנט: "מדוע מברכים ספירת העומר בהתלהבות יתרה? והלא ברכה היא כשאר ברכות הנהנין והמצות"? והשיב: "לשאלה זו אין טעם וריח, שכן באמת כל ברכה היו צריכים לברך באותה התלהבות שמברכים לספירת העומר"! תמה השואל: "אם כך הוא, למה באמת לא מברכים כל ברכה בלהבה ולהט"? ונענה: "זו, כבר באמת שאלה טובה ונכונה".
"אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא" (כג, כז)
מסופר על הרה"ק ה"צמח צדק" מליובאוויטש זיע"א ששנה אחת האריך בתפילת העמידה של יום הכפורים יותר מהרגיל, ולאחר התפילה בכה בדמעות שליש. כשחדל לבכות יצא הרבי אל החצר הסמוכה, שהה שם כמה דקות ובשובו לבית הכנסת הפיקו פניו הקדושות שמחה עילאית, ופתח בחזרת הש"ץ בהתלהבות עצומה. בתום התפילה סח הרבי למקורביו המשתאים, בהיותי בעיצומה של תפילת העמידה, ראיתי כי יד המשטינים והמקטרגים גברה והם מבקשים בכל תוקף לקפח את פרנסתם של ישראל. חשבתי בלבי אם לבני עמי אין פרנסה למה לי חיים? יצאתי אל החצר ועמדתי בחצר שקוע במחשבותיי. לפתע הגיעו לאזני קולות שיחה בין שתי נשים, אמרה האחת אחותי הרי בכינו כל כך הרבה בראש השנה וביום הכפורים, הסבורה את שאמנם תישמע בקשתנו בשמים ויכתבונו בספר פרנסה טובה? ענתה לה חברתה, שבלי ספק נכתב בספר פרנסה וכלכלה, שהרי אילו היינו מפצירות כל כך הרבה באזני ראש הקהל שלנו שידוע כקשה לב, בודאי שהיינו מצליחות לפעול אצלו, ואם אצלו היינו מצליחות לפעול על אחת כמה וכמה אצל הקדוש ברוך הוא שהוא רחום וחנון, ובלי ספק ייעתר הוא לבקשתינו. ברגע בו אמרה האשה את הדברים הללו, סיים ה"צמח צדק" נתעורר בשמים רושם גדול, נסתתמו כל טענותיהם של המקטרגים, והגזירה נתבטלה.
"ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש" (כג, לב)
מסופר על הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוסוב זיע"א , שהיה חולה במחלה קשה ונאסר עליו לצום ביום כפור. חששו חסידיו פן יאבה רבם לצום למרות מחלתו. פנו להרה"ק רבי יהושע מבעלז זיע"א שהיה מחותנו, שישפיע עליו להמנע מן הצום. כתב הרבי מבעלז לרבי מנחם מנדל: הלא מרועה אחד אנחנו מצווים ועומדים לבלתי אכול ביום הכפורים, וכן לאכול במקום המצטרך משום ונשמרתם לנפשותיכם. זוכרני עת חלה אבי הרה"ק רבי שלום זיע"א, חששנו פן יסרב לאכול, אך הוא בצדקתו הזדרז אחרי כל נדרי לבקש אוכל כפי שהיה צריך, ואמר הריני מוכן לקיים מצות בוראי ואכל בשמחה יתירה, שלא ראינו כמותה רק בעת שאכל מצה או נטל לולב.
"ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" (כד, ט)
מעשה בבעל מאפיה באחת הערים הגדולות שהחליט לבדוק פעם אחת משקלם של מוצרי החלב והגבינה שקנה מן החלבן, ונתברר לו שהחלבן מרמה את הלקוחות, שכן מדותיו ומשקלותיו לא היו מדוייקים. אך מכל מקום לא רצה להוציא עליו מיד לעז עד שיברר את הדבר עד תומו. על כן טרח לבדוק ולשקול את הגבינות במשך מספר ימים ואכן ראה שבאופן עקבי ותמידי משקלם לוקה בחסר. לפיכך הלך בכעסו לבית הדין שבעיר והתלונן על החלבן שגוזל את הציבור. מיד בדקו חברי בית הדין את הנידון ונמצא שדברי האופה נכונים ומוצדקים, על כן הזמינו את החלבן לבית הדין והוכיחו אותו על כך. נענה להם החלבן והצטדק, כי קונה הוא לחם במשקל מן האופה מידי יום ביומו, ומכיון שאין לו אבני משקולות להניח על המשקל כנגד החלב והגבינה, על כן הוא משתמש בלחם הזה שמשקלו ידוע, ומניחו על המשקל כדי לדעת לפי"ז משקלם של החלב והגבינה שהוא מוכר. ואם מוצריו לוקים בחסר הרי זה בגלל האופה שמשקל הלחם שמוכר לציבור לוקה בחסר וזה שגורם גם לו לגזול. ואכן לאחר בירור קצר מצאו שמשקל הלחם שמוציא האופה למכירה חסר הוא במשקלו המקובל… הנה כי כן זהו טבעו של האדם שרואה את נגעי זולתו ולא את נגעי עצמו ולמדנו ש"כל הפוסל במומו פוסל" ומתקיים בו "איש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו".
"ולא תחללו את שם קדשי" (כד, לב)
סיפרה בתו של החפץ חיים: "הייתי כבת שמונה כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה. החזית ה תקרבה לראדין בראשיתו של החורף הרוסי, כשהקור הצורב כבר החל חודר לעצמות. היה זה יום שישי אחרי הצהרים כאשר אבי החליט שהשהות בראדין אינה בטוחה וחייבים אנו להמלט לתוככי רוסיה, להתרחק מחזית המלחמה. "עלינו לרכבת שעשתה דרכה מזרחה, והגיע זמן קבלת שבת. עפ"י ההלכה לא היה איסור בהמשך שהותינו ברכבת. שכן הנסיעה הוגדרה כפיקוח נפש. אבל אבי, החפץ חיים, החליט שמכיון שהוא והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שנתלווה עמנו לנסיעה, נראים כרבנים יהודים, הרי שהמצאותינו ברכבת בלל שבת תראה כחילול השם. לפיכך ירדנו שלושתינו בתחנה הקרובה כעשר דקות לפני שקיעת החמה. היתה זו תחנה שוממת באמצע הישימון, וכשירד הלילה בקשתי להרדם על האדמה הקרה כקרח. אבי הוריד את מעילו וכיסה אותי כדי שלא אקפא למוות , ורק לאחר צאת השבת עלינו לרכבת להמשך מסענו. כל זאת, כדי שלא יגרם ח"ו ספק של חילול השם בטעות. (הגדת החפץ חיים)
"ולא תחללו את שם קדשי" (כד, לב)
אשה אוממלה התייצבה לפני כ"ק אדמו"ר רבי יעקב דוד מאמשינוב זצ"ל ומררה בבכי: בנה הבכור מת ממחלת השחפת ועתה מאיימת סכנת מות גם על הבן השני… נכמרו רחמיו עליה ואמר: "אני מבטיח לך שבנך יבריא לגמרי"… התאוששה האשה ויצאה לדרכה ואילו הרב פנה למלויו ואמר להם: "וכי מה יכולתי לעשות. אילו לא הייתי מבטיח לה שבנה יבריא היתה עומדת כאן כל היום ובוכה"… עמד האדמו"ר בתפלה להשי"ת וכה אמר: "רבש"ע, הרי האשה חושבת שאני צדיק. ואם לא תקבל ברכתי עלול ח"ו להגרם חילול ה', שיאמרו דברי צדיקים לא מועילים, אף שאני איני צדיק, הרי לדעתה אני צדיק. אנא ה' חוסה נא שלא תצא תקלה של חילול ה' תחת ידי"… ואכן בחסדי ה' הבריא בנה של האשה. (גדולי הדורות)
"ולא תחללו את שם קדשי" (כד, לב)
סיפר הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל: כאשר הוקם בשנת תשכ"א בנין חדש ומפואר לישיבת גייטסהד באנגליה, התנגדו לבניה מספר גוים מתושבי השכונה. הם החתימו "עצומה" לרשויות שלא יאשרו את הבניה. הם פנו קודם- כל לכומר שגר בשכנות לישיבה כדי שיחתום. אך לתדהמם ביקשם הכומר לבטל את ה"עצומה" ונימוקו עמו: "מחבב אני מאוד את תלמידי הישיבה ואני מתפעל מהם… בכל שנות מגורי במקום הזה, רואה אני את התלמידים עסוקים בלימודיהם ולא נתקלתי במקרה אחד בו תלמיד ירים יד על חברו או כל התנהגות שלילית מצידם. נאים הם בהליכותיהם! מקנא אני בהם! לנו אין נוער כזה"… (המשגיח דקמניץ)
