ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בהר בחוקותי – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"וידבר ה' את משה בהר סיני לאמר" (כה, א )
אמרו רבותינו שהתורה ניתנה בהר סיני ולא בהר תבור והר כרמל כי הם גבוהים, וה' אוהב את הנמוכים והשפלים. לכן זכה הר סיני, שהוא הר נמוך . רצה הקב"ה ללמדינו שהאדם צריך מצד אחד להיות עניו גדול כסיני, אבל להיות דבק באמונתו ולפרסם את ה' כמו הר. שעל זה רמזו בבניית כלי המשכן לצפות את ארון ברית ה' בזהב כשאמצעו עץ. והרי היה שפע של זהב. מכאן לומדים שחיצונית אתה צריך להיראות זהב, אם אתה לומד את תורת ה', אבל בפנים צריך להישאר עץ ולא להתגאות (כי אם עץ מתנפח – הוא מתפוצץ). וכן מובא בגמרא בבא מציעא (נט ע"ב) המעשה ברבי אליעזר שחלק על כל החכמים לגבי תנורו של עכנאי. הוא אמר שהתנור לא מקבל טומאה, וכל החכמים אמרו שהתנור כן מקבל טומאה. רבי אליעזר השיב לחכמים כל תשובות שבעולם, ולא קיבלו ממנו. אמר להם "אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח". נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ויש אומרים ארבע מאות אמה. אמרו לו "אין מביאין ראיה מן החרוב". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי – אמת המים תוכיח", דהיינו שבמקום שהמים יירדו – הם יתחילו לעלות. וכן היה: המים חזרו לאחוריהם. אמרו לו "אין מביאין ראיה מאמת המים". חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו". הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם "אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם?". לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטין ועומדין. חזר ואמר להם "אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו". יצאה בת קול ואמרה להם "מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום". עמד רבי יהושע ואמר "לא בשמים היא", שכבר כתוב בתורה "אחרי רבים להטות". הסביר הגר"א שרבי אליעזר הביא ראיה מחרוב, מאמת המים ומקירות בית המדרש, שאחד התנאים שהאדם יזכה לכתר התורה הוא מיעוט תענוג והסתפקות במועט. לכן רצה להראות לחכמים ראיה מהחרוב, המראה על הסתפקות במועט כרבי חנינא בן דוסא, שדי לו בקב חרובין מערב שבת עד ערב שבת, וכן רשב"י במערה שאכל חרובין. ואם כן, הוא יכול לחלוק עליהם. אבל כשאמרו לו שאין מביאין ראיה מהחרוב, חשב רבי אליעזר שמא הם חושדים בו שהוא גאוותן ולכן מעז לחלוק על כל החכמים בבית מדרש. ואז הביא ראיה מן המים שנמשלו לתורה, שעוזבים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך. אמר להם 'גם המים, שזו התורה, אם יש צורך – הם יעלו מלמטה למעלה', מה שלכאורה מראה על גאווה. דהיינו, מה שאני חולק עליכם – זה רק בגלל שזו האמת, ותו לא. וכשאמרו לו שאין ראיה גם מאמת המים, חשב 'כנראה הם חושדים שאני לא לומד מספיק תורה', ולכן אמר 'כותלי בית המדרש יוכיחו שאני לא זז מבית המדרש' .
"אל תונו איש את אחיו" (כה, יד )
פעם נכנסה אשה אלמנה אל החפץ חיים וסיפרה לו בבכי שהגיעה עתה במיוחד מהעיר וורשה, כדי לשטוח לפניו את צרתה. (יש לציין שהמרחק מוורשה עד לראדין היה גדול, חלק גדול מהנסיעה התבצע ברכבת וחלק בעגלות, ובכ״ז הטריחה עצמה עד לראדין). האלמנה סיפרה שיש לה בן יחיד, ובעוד מספר ימים אמור להתגייס לצבא, היא חוששת מאוד לעתידו הרוחני. ואם יתגייס היא תשאר בודדת בביתה. הח״ח השיב לה שאינו יכול להתפלל עליה, וגם אחרי שביקשה שוב ושוב אמר לה שאינו יכול להתפלל, עד שעזבה את בית הח״ח בפחי נפש. הרב יצחק פופקא זצ״ל שהיה נוכח שם, הביע פליאתו לפני הח״ח מדוע לא הסכים להתפלל על האלמנה. השיב לו הח״ח: מי אומר לך שאיני מתפלל? אני כן מעתיר אל השי״ת עבור בנה, אבל לא רציתי לגלות לה זאת, כי יתכן שהתפלה תעזור, ואז האלמנה תספר זאת ליהודי וורשה, והם יהיו מבזבזים את זמנם וכספם, כדי להטריח את עצמם להגיע אלי מוורשה לראדין, ובכך אינני חפץ… (קול ברמה)
"וישבתם על הארץ לבטח" (כה, יח)
כל מה שקורה לנו הוא בהשגחה פרטית. יהודי צריך להאמין שהקב"ה הוא המשגיח ממרומים והכל מאיתו יתברך . סגולה נפלאה מרבינו חיים מוואלאז'ין: "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינין ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו ולא עשו שום רושם כלל, שהאדם קובע בליבו לאמור, הלא ה' הוא האלוקים האמיתי ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם, וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור, אינו משגיח כלל על שום כח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא כן יספיק הוא יתברך בידו, שממילא יתבטלו מעליו כח הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל" (נפש החיים).
על פעולתה המוחשית של סגולה זו, סיפר הרב מבריסק כי אביו, רבי חיים מבריסק זצ"ל, אמר שכאשר מתרגשת על אדם צרה, יתדבק ביחוד השלם כמבואר ב"נפש החיים", וכך עשה וניצל מגיא ההריגה. כאשר הגיע לארץ היתה פעם אחת שהסיח את דעתו ממחשבה זו ומיד נעצר ע"י גרמני שביקש ממנו את הדרכון. הוא ירד מן העגלה, תיכף ומיד נעמד ליד עץ, וריכז את כל כח המחשבה שלו לדבוק בה', כמבואר ב"נפש החיים" ומיד נעלם הגרמני כלא היה .
"וישבתם על הארץ לבטח" (כה, יח)
"ידע שור קנהו וחמור אבוס בעליו" (ישעיהו ) בזמנו של האלשי"ך הקדוש חי יהודי שהתפרנס מהובלת טיט וחימר בעגלה הרתומה לחמור. באחד הימים דרש האלשי"ך הקדוש בנושא מידת הביטחון ואמר שמי שיבטח בכל ליבו בקב"ה מובטח לו שהקב"ה יזמן לו את פרנסתו ללא טורח. מידה זו של ביטחון היא מעל מידת ההשתדלות. שמע אותו יהודי את דרשת של הרב ואמר לעצמו: "מדוע עלי לעמול קשה כל חיי? אני בוטח בקב"ה בלב שלם שיספק לי את כל צרכי. אי לכך כל השתדלותי מיותרת." קם אותו יהודי וקיבל החלטה אמיצה לבטוח בקב"ה בכל ליבו ומאודו. הלך הביתה, התיישב מול התנור, ואמר פרקי תהילים. כאשר הבחינו בכך אשתו ומשפחתו תבעו ממנו לחזור ולעבוד, אך אותו יהודי לא שמע להם. הוא גער בהם ואמר: "האם השתבשה עליכם דעתכם? הלא שמעתי בפירוש מהאלשי"ך הקדוש שאם אדם בוטח בקב"ה, באה אליו פרנסתו בלא טורח! לכן, למה לי להתאמץ ולעמול קשה בקור ובחום? ממילא מה שמוכן לי – יגיע אלי משמים. אני מציע גם לכם לנהוג כמוני והפרנסה תבוא לנו מידו הפתוחה והמלאה והרחבה של הקב"ה." לאחר שאזל כספו מכר היהודי את החמור והעגלה לגוי. הלך הגוי עם החמור לחפור בור ומצא שם אוצר גדול של זהב. מילא הגוי את השקים והטעין אותם על העגלה, המשיך לחפור ולפתע נפלה עליו אבן מההר ומת. משבושש הגוי לחזור, הלך החמור לבעליו הראשונים – אל היהודי שאותו הכיר. כאשר הגיע החמור לביתו של היהודי החל לנעור. יצאו בני הבית החוצה וראו את החמור טעון בשקי זהב. באו בני ביתו אל היהודי ואמרו לו: "הקדוש ברוך הוא הושיע אותך כביטחונך", וכך התעשר אותו יהודי. באו תלמידיו של האלשי"ך הקדוש ושאלו את רבם: "במה כוחו של יהודי זה מאיתנו? אנו מבקשים את מידת הביטחון ואין אנו מצליחים להשיג מידה זו, והוא שמע פעם אחת ועשה מעשה, ישב ואמר תהילים ליד התנור, וזכה באוצר?" אמר להם האלשי"ך הקדוש: "היהודי הפשוט הזה, כששמע על מידת הביטחון לקח את העניין לליבו בלי שום פקפוק וספק, כאילו לא היתה מציאות אחרת כלל. לא כן אתם נהגתם. כיון שיש לכם עדיין מעט פיקפוקים וחששות חסרים אתם את שלימות הביטחון…!" (מדרגת האדם )
"אל תקח מאתו נשך ותרבית" (כה, לו )
בווידוי אנו אומרים "על חטא שחטאנו בנשך ובמרבית". אחד מבעלי הבתים בעיר בריסק ששמו יצא לשמצה כמלווה בריבית, האריך בתפילת "שמונה עשרה" של מנחה בערב יום הכיפורים, וכשהגיע לתפילת "על חטא" הכה בכח רב על חזהו. לאחר התפילה ניגש אליו הגאון ר' יאשע בער מבריסק ואמר לו שעכשיו הבין היטב דברי ישעי' הנביא שאמר "על מה תכו עוד תוסיפו סרה" (ישעי' א, ה) כפי הנראה התכוון כאן הנביא למלווי בריבית, שאפי' בשעה שהם מכים על לבם "על חטא שחטאנו בנשך ובמרבית" בין מכה אחת לחברתה גדלה והולכת הריבית שהם נוטלים מן הבריות.
״ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך״ (כה, מו )
סיפר נכדו של הגרי״ש אלישיב זצ״ל: כאשר הגרי״ש היה חולה בשנת תשס״ג והיה חלש מאד, היה צריך להוריד את הנעליים, אך לא היה לו כח כלל לעשות זאת. לפתע אני רואה איך שהגרי״ש מתרומם ממקומו בכוחות על אנושיים, מתכופף, ובהתאמצות נוראה מוריד את נעליו. אמרתי לו: ״סבא למה אתה מוריד בעצמך את הנעלים, למה אתה לא מבקש ממני להוריד לך את הנעלים?״ השיב לי הגרי״ש: ״הנה כתוב ברמב״ם שאסור לעשות עבודת עבד בעבד עברי, ומבואר מהו עבודת עבד? לבקשו להוריד לאדונו את נעליו. וזאת משום שכאשר מוריד לאדונו את נעליו הרי הוא מתכופף עד לתחתית האדון", בינו נא זאת ! (רישא דגלותא – ח"ג)
"ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך" (כה, מו )
הגה׳׳ק רבי נתן צבי פינקל הסבא מסלבודקא זיע׳׳א סיפר, שישב פעם בביתו של הגביר רבי שרגא פייבל פרנק בחברת תלמידי חכמים גדולים ונכבדי העיר, על השולחן היה פעמון שבו היו מצלצלים לאחד המשרתים, כאשר היה שומע את קול הפעמון היה צריך להיכנס לחדר האורחים ולשאול למבוקשם. רבי שרגא פייבל רצה לכבד את אורחיו וצלצל בפעמון, אולם למרות הצלצול המשרת לא נכנס, וכך חזר הדבר פעמים אחדות. התפלאו האורחים ושאלוהו בתימהון, מפני מה אינו מנהיג משמעת יותר בקרב עובדיו? חייך הנדיב הצדיק ואמר, אכן זו היא כל שמחתי, כל ימי אני שרוי בפחד, שמא אכשל חלילה כלפי עובדי באיסור לאו מן התורה ״ובאחיכם בני ישראל איש באחיו לא תרדה בו בפרך״ כשאני רואה שאין אימתי מוטלת על עובדי, הריני מתנחם בכך.
אם בחקותי תלכו (כו, ג )
שתהיו עמלים בתורה (רש"י). משל לאדם שנכנס לבית וראה אנשים יושבים סביב לשולחנות ערוכים, מלאים במאכלים טעימים, ובכל סוגי השתייה והמעדנים, כסעודת שלמה המלך, וראה שכולם לבושים בבגדים נאים . כל כך נהנה האיש מהפאר שראו עיניו, כיוון שכולם נראו לו יפה. והנה לאחר שגמרו את הסעודה, התחילו האנשים לקום ממקומם לילך לביתם, ואז הופתע כאשר ראה כי האנשים הינם בעלי מומים ברגליהם, ואינם יכולים ללכת. הצטער מאוד ואמר "מה שווה כל תלבושתם היפה אם אינם בריאים ויכולים ללכת"? התורה באה ללמדנו כיצד ידע האדם שהוא עמל בתורה? בתוך כתלי בית המדרש, נראים כולם כעמלים בלימודם, אולם כאשר יוצא מחוץ לכותלי בית המדרש ועדיין שקוע בלימודו, היא ההוכחה שהוא עמל בתורה, לכן כתבה התורה את העמל בתיבת "תלכו". (אור דניאל)
"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג )
שתהיו עמלים בתורה (רש"י). 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה' (אבות ו, א) . ידוע העובדא כשהלכו הרבי רבי אלימלך זי"ע ואחיו הרבי ר' זושא זי"ע לערוך גלות, הגיעו פעם לעיר מעליץ בלילה מאוחר מאד, ונכנסו לביהמ"ד והניחו עצמם לישון. לאחר חצות הלילה התחילו כבר להגיע אנשים לבית המדרש, איש זקן ניגש להרר"א ולהרר"ז, ועורר אותם ונטלו ידיהם וקמו . הזקן ישב ללמוד, הרר"ז הלך לאיזה פינה לומר תהלים, והרר"א לקח המקטרת, עישן והסתובב בביהמ"ד. ניגש הרר"א להזקן שעורר אותם, ושאל אותו אתם לומדים תורה לשמה, ענה הזקן מהיכי תיתי, כמו שאומר על מה לומד איש זקן – בטח שלומד לשמה. אז שאל אותו הרר"א, אם כן, היכן ה"דברים הרבה" מה שאומר המשנה הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה, והזקן נתעלף. וכשחזר להכרתו ניגש הזקן להרר"א, וביקש תיקון הנפש. אמר לו הרר"א שיבא לליזענסק. אז הבינו שהוא הרר"א, אח"כ שאלו האנשים את הזקן למה נתעלף. ענה הזקן, כי בשעה ששאל אותו היכן הדברים הרבה, ראה האיך שעומד כלב שחור וחוטף את כל דברי התורה מה שלומד.
"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג)
ביאר הגר"ש לוינשטיין שליט"א "אם בחקותי תלכו 'שתהיו עמלים בתורה'. מדוע קראה התורה לעמל התורה בלשון 'חוק ' . מסבירים המפרשים שזה בא לומר לנו שלא מספיק ללמוד כדי לדעת, אלא גם כשלמדת ואתה יודע, עדיין יש מצוה לחזור שוב ושוב. מסופר, כשהיה בן י"ט שנים בא הגר"ח מוולוז'ין אל רבו הגאון מוילנא ואמר לו שכבר למד את כל סדר מועד י"ט פעמים, ועדיין לא מרגיש ש"זה מונח בכיסו". אמר לו הגאון "מה שאמרו חז"ל 'אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת' זה בשביל לדעת, אבל בשיל לחזור צריך להמשיך ולחזור ולחזור. .. אין לדבר שיעור, אלא כל ימיך עמוד וחזור .
"ואכלתם לחמכם לשובע" (כו, ה )
שמש בית המדרש באניפולי היה כעוס כיוון שמספר מתפללים לא שמעו לבקשתו להחזיר את הספרים למקומם לאחר הלימוד והתפילה, אחד המתפללים פסע בנעליו המלוכלכות בבוץ ולכלך את בית המדרש לאחר שהשמש סיים לנקותה, ובכלל, השמש הרגיש שלא מכבדים ומעריכים אותו כראוי. באותו יום היה השמש קצר רוח כיון שהיו לו כמה עניינים לסדר והוא קיווה שיוכל לצאת מוקדם וללכת לעיסוקיו. אחד מתפקידיו היה להגיש לצדיק רבי זושא את ארוחתו בסיום התפילה. תושבי העיר שידעו והכירו את צדקותו וקדושתו וידעו גם את עוניו, שילמו לשמש בעד הכנת ארוחה לצדיק והשמש היה מגיש לו את הארוחה. דרכו של רבי זושא היתה שכאשר הוא נזקק לדבר מה, היה נושא עיניו כלפי מעלה, וקורא: "ריבונו של עולם! זושא צריך כך וכך". תמיד היה מזכיר את רצונותיו בגוף שלישי. מידי יום בסיום תפילתו היה רבי זושא נושא את עיניו למרום וקורא: "ריבונו של עולם, זושא רעב"! השמש, שהיה שומע את הקריאה היה יודע שזה הרגע שעליו להגיש לצדיק את ארוחתו. באותו יום המתין השמש באי רצון בולט לסיום תפילת הצדיק. הזמן דחק והשמש חשש שהצדיק יאריך בתפילתו. הוא כבר חשב לעצמו: "מי יודע אם אספיק את כל עיסוקי? אך לא הייתה לו ברירה, אלא להישאר עד סיום תפילתו של הצדיק, כדי להגיש לו את הארוחה. כאשר שמע סוף סוף את הקריאה "ריבונו של עולם, זושא רעב!" כבר היה ממש חסר סבלנות, והקריאה הזאת הכעיסה אותו: הוא מגיש לצדיק כל יום את ארוחתו, ורבי זושא פונה לשמים? באותו רגע התגנבה תוכנית לליבו להוכיח לרבי זושא כי אחרי הכל הוא זקוק לעזרת בשר ודם, ואילולי הוא, השמש, היה נשאר רעב. החליט השמש כי מחר כאשר יסיים רבי זושא את תפילתו ויפנה לקריאה לשמים, לא יזוז ממקומו ולא יגיש אליו את הארוחה, וכך רבי זושא יווכח שהוא זקוק לעזרת בשר ודם. באותו יום, כאשר חזר רבי זושא לביתו, עמדה בדרכו שלולית גדולה של מים. כדי לחצות את השלולית, הונח קרש מקצה אחד למשנהו ושימש כעין גשר לעוברים ושבים. רבי זושא הלך בזהירות על הקרש ולפתע הגיח נער פוחז שלא הכיר את רבי זושא וחמד לו לצון: הוא קפץ בכל כוחו על קצה הקרש ורבי זושא החליק ונפל למים. הנער עצר והביט משועשע ברבי זושא כיצד הוא קם לאיטו ומרים את כובעו הרטוב. להפתעתו הרבה הביט בו הצדיק בעיניים אוהבות והחל לברכו בלי סוף בחמימות רבה, כאילו גמל עימו חסד נפלא. בהנאה סיפר הנער על מעשה הקונדס שעשה לאחד מבעלי המלאכה שעבדו בסביבה. הוא צחק וסיפר בהתלהבות כיצד הצליח לבצע את מעשה הקונדס ואף קיבל ברכות מהצדיק. בעל המלאכה הרצין לפתע והחל לחקור אותו כיצד נראה אותו יהודי. הנער תיאר כיצד הוא נראה, והאיש החל לצעוק עליו: "מה עשית?! פגעת באיש צדיק, החטא לא יכופר לך, אוי לך ואבוי לנפשך!" הנער החל לרעוד. הוא לא חלם שהתעלול הקטן שלו נורא כל כך. בקול מפוחד ומיוסר שאל: "מה אעשה? תייעץ לי כיצד אתקן את המעוות! אנא ממך, אני מוכן לעשות הכל כדי לכפר על החטא הנורא שעשיתי". בעל המלאכה חשב מעט, ולפתע עלה רעיון במוחו: "מחר בבוקר תבוא לבית הכנסת ותביא איתך ארוחת בוקר טובה. כאשר יסיים הצדיק את תפילתו, גש אליו, בקש את מחילתו, והנח לפניו את הארוחה. אני בטוח בלי שום ספק שרבי זושא ימחל לך". הנער קיבל את עצת האיש והחליט לעשות כעצתו. למחרת, חיכה השמש לסיום התפילה כפי שתכנן. הוא היה במצב רוח מרומם וציפה לראות כיצד רבי זושא יתייאש מלקבל את ארוחתו מידי שמים ויאלץ לפנות אליו. והנה, הגיע הרגע שרבי זושא מסיים את תפילתו וקורא "ריבונו של עולם, זושא רעב!" ולפתע נפתחת הדלת ואל בית הכנסת נכנס נער צעיר ובידו מגש עמוס בכל טוב – מאכלים ריחניים כיד המלך, מזונות ושתייה, והניח את המגש לפני רבי זושא. רבי זושא הביט בו בעיניים רכות. הנער פתח את פיו ואמר: "אני הנער שאתמול גרמתי לכבוד הרב להחליק למים. אנא ממך, סלח לי! היה זה רגע של שטות ואני מתחרט בלב שלם. יואיל נא כבוד הרב לסלוח לי ולהוריד מעלי כל קפידה". רבי זושא אחז בידו החמה את ידו של הנער ואמר לו כי כבר בשעת מעשה לא הקפיד עליו, ולא היה כל צורך לטרוח ולהביא את המאכלים. הוא הודה לנער והוסיף לברך אותו. השמש הביט מהצד בנעשה, משתומם ונרגש. הוא המתין, וכשהנער יצא חקר לפשר מעשיו ושמע מפיו את קורות יום האתמול. אמר השמש: "הנה נוכחתי כי אכן מן השמים דואגים למזונותיו של הצדיק, ואני איני אלא שליח ההשגחה". מגודל מעלת אמונתו של רבי זושא, זכה שמשמים לא עזבו אותו אף לרגע ודאגו לכל מחסורו .
היה שחקן! לא צופה מהצד…
אב ובנו עמדו נרגשים בפתח חדרו של הרבי מליובאוויטש. הנער עמד ימים ספורים לפני חגיגת בר המצווה שלו והתכונן לקבל את ברכת הרבי לקראת היום המשמעותי בחייו. הרבי קיבל אותם בפנים מאירות, לחץ את ידיהם בחום ובירך אותם מכל הלב. אחר כך פנה אל הנער והפתיע אותו בשאלה לא צפויה: "אתה חובב בייסבול?" הנער הנהן לחיוב. מי בארצות הברית לא אוהב את משחק כדור הבסיס? "איזו קבוצה אתה אוהד?" המשיך הרבי ושאל, וכמו ילד ניו יורקי טיפוסי הגיעה התשובה: "היאנקיז". "האם אבא לוקח אותך לצפות במשחקים של היאנקיז?" שאל הרבי, והנער השיב: "כן, רק לפני חודש הלכנו יחד לצפות במשחק באצטדיון הענק של הקבוצה ה'יאנקיז סטודיום'. אבל האמת היא שהמשחק היה מאכזב, הקבוצה שיחקה חלש, נפלה לפיגור רציני מול היריבה, ואבא ואני נטשנו מאוכזבים באמצע המשחק. "וכשאתם עזבתם את האצטדיון, גם השחקנים נטשו את המשחק?" המשיך הרבי לשאול. "מה פתאום" ענה הילד בחוסר סבלנות. "אנחנו, הצופים, איננו חלק מהמשחק, אנחנו יכולים לברוח מתי שרוצים. השחקנים הם חלק מהמשחק, הם חייבים להיאבק עד הרגע האחרון כדי לשנות את המגמה ולנצח". לרגע הזה הרבי חיכה. הוא אמר בחיוך: "אתה מתחיל כעת את החיים כנער בוגר, זכור את המסר שאתה עצמך הצגת. ביהדות אין צופים מהצד, כל אחד הוא שחקן. כל אדם קיבל מהקב"ה שליחות אישית וייחודית המיועדת רק לו, שרק הוא יכול לבצע הכי טוב שאפשר. עליך לבצע את תפקידך בתור שחקן פעיל, ולא לעמוד מהצד בתור צופה ולבחור מתי שבא לך לפרוש. "היה שחקן"!
"ואמר ביום ההוא הנה אלוקינו זה, קיווינו לו ויושיענו"
מדוע לא כתוב 'ואמרו' בלשון רבים, כמו המשך הפסוק 'קיווינו לו ויושיענו'? אלא, ישנם מיליוני יהודים בעולם, יש עוד הרבה אנשים, גדולים וחשובים, ייתכן אף נעלים בדרגתם יותר ממך, אבל לכל אחד בעולם יש את המקום המיוחד שלו! את המידות שלו! את הקשיים שלו! את החולשות שלו! הקב"ה שם כל אחד במקום שרק הוא יכול להכיר את ה' משם!! אין אף אחד בעולם שיוכל להתמודד במקומך ולהכיר את ה' ברמה שאתה מכיר אותו מתוך קשייך ומאבקיך!! אם היה עוד אחד בעולם שהיה מסוגל למלא את התפקיד שלך – לא היו צריכים אותך!!! (נקודות של אור – ספינקא)
