ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בחוקתי – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בחוקתי – מאת הרב ברוך רובין הי"ו

"אם בחקתי תלכו" (כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

הדבר היחיד שמלוה את האדם לאחר מותו הוא לא כספו ולא זהבו, אלא תורה ומעשים טובים שעשה בימי חייו. על כך אומר שלמה המלך (משלי ו, כב): "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך", התורה מנחה את האדם בשעה שהוא הולך בעולם הזה, ושומרת עליו כאשר הוא שוכב בקברו. אחד מידידי, פחדן מטבעו, נזקק ל"ע לדיאליזה. כל מחט גורמת לו להתעלף כמעט… וכשהודיעו לו, הוא לא ידע כיצד להכיל את זה, שהוא זקוק לדיאליזה, וכאשר בישרו לו שעליו לבוא לחדר נתוח כדי להכין את גופו לקראת הטפול, לבו חשב להשבר. כשהוכנס לחדר ניתוח לבדו, נדמו לו הרופאים כמלאכי חבלה. לפתע עבר אחד מהם ליד חדרו ונעץ בו מבט חודר. מידענו התחלחל, מה לו ולמלאך חבלה זה? הלה לא נראה מתרשם מן הפחד שלו, נעצר והמשיך להתבונן בו בתשומת לב. "מ… מה אתה רוצה ממני?" "האם אינך חיים?" "מנין אתה יודע את שמי?" רעד בלתי נשלט בכפות הידים… "אני ח…חיים". "אינך זוכר אותי? היינו שכנים, טפסנו ביחד על עצים, שחקנו ביחד…" "יעקב? מ מ… מה אתה עושה כאן?" "אני רופא פה". "הו, יעקב, עשה לי טובה, תאמר לכולם שאף אחד לא יגע בי חוץ ממך" – ויעקב הסכים. הכל נותר כמו קודם: הדיאליזה, המחטים, הפחד וחדר הניתוחים – אבל כשיעקב כאן הכל לובש צורה אחרת… לגמרי… ככה זה כשמכירים… "לפתע הבנתי" – אמר לי ידידי – "מה קורה לאדם לאחר מותו. מכניסים אותו לקבר, הכל מסביב מפחיד, מלא במלאכי חבלה ומזיקים, אבל מי שלמד תורה והלך בדרך התורה, באים אליו לפתע כל דפי הגמרא שלמד ועוטפים אותו". "אני מכיר אתכם" – הוא אומר לדפים הצהבהבים הללו – "מה אתם עושים פה?" "באנו לשמור עליך" – הם עונים ומורים לכל מלאכי החבלה לזוז הצדה – "כל מי שרוצה לטפל בו, צריך לדבר קדם כל אתנו"… לכך זוכה מי שמקדיש את חייו ללמוד, ובתורת ה' יהגה יומם ולילה! (לאור הנר)

"אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם" (כו, ג)

מפרש רבינו האור החיים הקדוש, שהתפילין נקראים 'חוקה', וכפי שנאמר 'ושמרת את ה'חוקה' הזאת למועדה מימים ימימה', וזה הפירוש אם 'בחוקותי תלכו', שיש מצוה ללכת כל היום עם התפילין שנקראים 'חוקה', אמנם רק בתנאי, שיכול ליזהר ולשמור על המצוות המיוחדות שיש בהם, שצריך ליזהר שלא יסיח דעתו מהם, וכיוצא בזה, וזה הפירוש 'ואת מצוותי תשמרו' שישמרו את אותם המצוות הנוהגות בשעת הנחת התפילין. ואכן כך נהגו רבינו האור החיים הקדוש ותלמידיו, ללכת עם תפילין כל היום, וכפי שמעיד רבינו הקדוש במכתבו על סדרי הלימוד בישיבתו הקדושה בירושלים, וזה לשונו: 'ואופן הלימוד הוא בטלית ותפילין כל היום, ובקדושה וביראת שמים, ובענוה, ובכל מילי דחסידותא'.

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

בבריסק היה מלמד חשוב מאוד, שרבי חיים זצ"ל שלח את ילדיו ללמוד דווקא אצלו. אותו מלמד, בשעת הלימוד לא הגביה את עיניו מהגמרא. למד ולימד בטוב טעם ובגישמאק מיוחד. הגיעה תקופה שהבולשביקים סגרו את תלמודי התורה, ונאלצו ללמוד במחבוא. יום אחד גילה שוטר את מקום המחבוא בו למדו הילדים עם אותו מלמד. נכנס למחסן, תפס ילד אחד, וניסה למשכו החוצה כדי לעצרו בגין לימוד תורה בציבור. למען ישמעו וייראו… המלמד לא הבחין בתחילה, אבל כיוון שהיה בלגן – הגביה את עיניו, וראה שוטר מושך ילד. קם ממקומו בחמה שפוכה, מיהר לקראת השוטר, הכהו כמה מכות אגרוף וקרא לו: "חצוף"… היה להם ממש נס. השוטר כנראה חשב שזה שד ממש, כי ברוסיה להכות שוטר זה סכנת עונש מוות מיידי, והנה הוא מקבל מכות הגונות… השוטר פשוט איבד את הביטחון העצמי, יצא וברח מהמקום, והילדים מיהרו להתפזר. למחרת שאל אותו רבי חיים: "תאמר לי, איך לא היה לך פחד? נכון, היה לך נס, אבל איך עשית זאת, כך להכות שוטר מכות נאמנות?" השיב לו המלמד הצדיק: "כנראה שהרב לא שמע מה שהיה. היינו באמצע התוספות, הסברתי את התוספות, ממש באמצע, ובדיוק אז אותו שייגץ נכנס פנימה. וכי הרב שמע כזאת חוצפה, להפריע באמצע התוספות?!"… שתהיו עמלים בתורה. כל מילה נוספת – מיותרת!

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

כשנפטר תלמיד חכם מתמיד מופלג, שאלו את הגה׳׳ק ה'קהילות יעקב' זיע׳׳א אם אפשר לחרוט על מצבתו את התואר 'לא פסק פומיה מגירסא'? ענה רבינו האם הנפטר קרא עיתון חרדי? ומשנענה בחיוב אמר שאי אפשר לתארו בתואר זה.

"אם בחקתי תלכו" (כו, ג)

רבינו האור החיים הקדוש מביא את דרשת חכמינו על המילים 'אם בחקתי תלכו' שתהיו עמלים בתורה. ושואל, מדוע כינתה התורה את עמל ועסק התורה, בלשון 'הליכה', והיה לתורה לומר 'אם בחוקותי תעסקו' או 'אם בחוקותי תלמדו'??? מפרש האור החיים הק' את הענין ב- 10 פירושים, ואלו הן: 1 . שצריך לעסוק בתורה גם בשעת הליכה בדרך. 2. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום שהיו רגליו מוליכות אותו מעצמם לבית המדרש, לרוב הרגילות והחשק שלו, ועל ידי שנקבע בלבנו אהבה וחשקה לתורה הקדושה, על ידי כן ילכו הרגליים שלנו מבלי ידיעתנו אל בית המדרש. 3 . שכל ההליכות הגשמיים שאדם הולך ונוהג בהם לצורך גופו, אכילה ושתיה ושינה, יכוון שעושה אותם כדי שיוכל לעסוק בתורה ולקיים המצוות. 4. הליכה בתורה הכוונה לדרוש את התורה, שאם האדם רוצה לחדש בתורה הקדושה ורוצה לילך ולהיכנס בפרד"ס (פשט, רמז, דרש, סוד) של התורה עליו ליזהר שיקיים 'ואת מצוותי תשמרו' שלא יגלה פנים בתורה שלא כהלכה. 5. שצריך האדם להיות גולה למקום תורה, כדי שלא יטרד ויתבטל בביתו. 6 . האדם הולך לעולם הבא, לקבל שכר על לימוד התורה שלמד. 7 . שאלו שעוסקים בתורה ובמצוות בעולם הזה, הקדוש ברוך הוא מטייל איתם בגן עדן לעולם הבא, וזה הפירוש 'אם בחוקותי' שיעסקו ויעמלו בתורה, יזכו ל'תלכו' שה' יתברך, יטייל עמם בגן עדן. 8 . צדיק וקדוש שעוסק בתורה, אינו מרגיש בצער המיתה, והוא מרגיש כאדם שהולך ממקום למקום בלי צער, וזה הפירוש 'אם בחוקותי', שיעסקו בתורה 'תלכו' שתזכו לילך לעולם הבא, בהליכה בלי צער. 9. על ידי לימוד התורה הקדושה, אדם עולה ממדרגה למדרגה, ויכול להתעלות עד שמגיע לדרגה יותר ממלאכים, וזה הפירוש שעל ידי התורה 'תלכו' ותתעלו ממדרגה למדרגה גדולה יותר. 10 . אחרי פטירת האדם, הנשמה עולה בשבילים ודרכים חשוכים ומלאים מזיקים, ורק מי שיש בו זכות התורה הוא ניצל מהם שהתורה מאירה לו את הדרך, וכמו שכתוב 'כי נר מצוה ותורה אור' וזה הפירוש 'אם בחוקותי תלכו' שעל ידי התורה תזכו לילך בדרכים האלו באור גדול, לאור התורה.

"אם בחוקתי תלכו" (כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

בגמרא (עירובין כב.) רב אדא בר מתנא הלך ללמוד שאלה אותו אשתו, מה יהיה עם צאצאינו הרעבים, ענה לה, האם נגמרו העשבים באגם שיאכלו עשבים, וזהו הפי' 'אם בחוקתי תלכו' ואם תשאל מה יהיה עם פרנסה, לכן אומר רש"י שתהיו עמלים בתורה, ר"ת "עשב" שצריך מסירות נפש לתורה עד שאפילו אם אין לו רק עשב – ירקות, ג"כ צריך לעסוק בתורה. (אוצר אפרים)

"אם בחוקותי תלכו" (כו, ג) שתהיו עמלים בתורה (רש"י)

על גדלות יגיעתו ועמל התורה של מרן החתם סופר, סיפר בנו הגה"ק ה"מכתב סופר": הלימוד עצמו היה ביגיעה גדולה, וכשהיה רבינו מסיים את שיעורו, היה עולה לביתו כדי להחליף את הכתונת מחמת רוב הזיעה שהזיע בשיעור. כשסחטו פעם את חלוקו, יצאו מים רבים מרוב הזיעה בלימוד. (ספרא דמלכא)

תלמיד חכם גדול אחד התכונן לבקר אצל רבינו, והכין שלשה חידושים גדולים שטרח עליהם הרבה, כדי להשמיעם באוזני רבינו. כאשר בא לפני רבינו והציע לו את החידוש הראשון, הראה לו רבינו שבגליון הש"ס במסכת פלונית בדף פלוני רשם כבר בקיצור את החידוש הזה. השמיע לרבינו את חידושו השני – ושוב הראה לו רבינו שגם חידוש זה כתוב אצלו בתוך תשובותיו להלכה. חלשה דעתו של אותו גדול בראותו שכל חידוש שהוא אומר כבר כתבו רבינו, אך החליט לומר אף את המערכה השלישית מחידושיו. ויקרא רבינו לאחד מתלמידיו וישאלהו לאמר: "איך הסברתי ענין פלוני בשיעור שאמרתי לכם?" חזר התלמיד על אשר אמר רבינו בשיעורו – והיה זה כחידושו השלישי… בראות אותו גדול כי כן, התרגש עד למאוד כיצד רבינו תפס את הכל מאליו, כאילו בלי יגיעה, וקרא: "רבי, התורה מתעופפת לתוך ראשכם"… השיב לו רבינו: "חס ושלום, חס ושלום, שנים רבות לא שכבתי במיטה". (ספרא דמלכא)

"אם בחקתי תלכו" (כו, ג)

רבינו האור החיים הקדוש, מביא את דברי הזוהר הקדוש, שאנשים שהולכים בדרך, ואין ביניהם דברי תורה מתחייבים בנפשם, ומוסיף רבנו, שלהיפך אם האדם לומד בדרך, הרי התורה מגינה ושומרת עליו. ובלשון קודשו: 'כשיש עסק התורה, כוחותיה מלוין את האדם'. יתירה מכך, הלומד תורה בדרכים, מקיים את הפסוק 'באהבתה תשגה תמיד' שקשה לו להתנתק מן התורה הקדושה, גם כשהוא עסוק בדרכים. ובזה מפרש רבינו את הפסוק 'אם בחוקותי תלכו', שצריך ללמוד גם כשהולך בדרך, וגם אז ילך בבטחה, ולא ינזק, חס ושלום. בספרו 'ראשון לציון' מביא רבינו הקדוש עדות מבהילה על האלשיך הקדוש, וזה לשון קודשו: 'סיפרו לי על חד בדרא (יחיד בדורו) הלא הוא הרב משה אלשיך ז"ל, כי באותו זמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף, באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות ומחשבותיו חכמניות בתורה'.

"ונתתי גשמיכם בעתם" (כו, ד)

פירש רש״י: ״בשעה שאין דרך בני אדם לצאת, כגון בלילי רביעית ובלילי שבתות״. וקשה: מה ראה רש״י לפרש כך ולא לפרש כפשוטו – בשעה שבני אדם צריכים להם? והנה מסופר בגמרא (תענית כד:) שרבי חנינא בן דוסא הלך בדרך ולפתע ירד מטר. אמר רבי חנינא לקב״ה: ״כל העולם בנחת וחנינא בצער!״, ומיד פסק המטר. ושאלה הגמ׳: א״כ מה מועילה תפילת כהן גדול ביו״כ שמתפלל ״ואל תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים״ שמתפללים שיפסק הגשם? אך התירוץ הוא, מפני שרבי חנינא היה צדיק מופלג לכן תפילתו גברה על תפילת הכה״ג. מעתה, ״אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו״ וכל ישראל יהיו צדיקים, נמצא שכמעט ולא יתכן שירד מטר כלל, שאין לך שעה שאין בני אדם מהלכים בדרך, וכיון שכולם צדיקים – יתפללו שיפסק המטר, וכך יקרה! – לכך מבטיח הקב״ה: ״ונתתי גשמיכם בעתם״ – ״בשעה שאין דרך בני אדם לצאת״, וממילא לא יתפללו על הפסקת המטר… (ילקוט הגרשוני)

"ואכלתם לחמכם לשבע" (כו, ה)

פירש רש"י: "אוכל קמעא והוא מתברך במעיו" מקשה ה"חתם סופר": אחרי שבירכם שאוצרותיהם ימלא ואכלתם ישן נושן וכו' א"כ יכולים הם לאכול כדי שובע, ומה הצורך בברכה זו שאוכל קמעא ומתברך במעיו? ומתרץ: שנינו בגמרא (כתובות קד) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, אמר: רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהנתי אפילו באצבע קטנה, והביאו התוספות שאמרו חז"ל במדרש, עד שאדם מתפלל שיכנס דברי תורה לתוך גופו יתפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך גופו, נמצא שריבוי המאכל מונע מלזכות לתורה, לכן ברכם שלא יצטרכו להכניס לגופם מעדנים אלא יסתפקו במועט ויתברך במעיהם.

"ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד" (כו, ו)

אם יהיה שלום בעולם ("בארץ" ולא "בארצכם") תנומו גם אתם את שנתכם בשלווה ושכבתם ואין מחריד. כאשר אך מתחוללת מלחמה בעולם הרי היהודים הם הנפגעים העיקריים ממנה. מובא בחז"ל, שמימיו לא ראה דוד המלך חלום טוב, לפי שתמיד היה טרוד במלחמות והן גזלו את מנוחתו אפילו בשנתו בלילות. משמע איפוא, שבימי שלום נם אדם את שנתו בשלווה ואין חלומות רעים מבהילים ומחרידים אותו.

"ונתתי שלום בארץ… ונפלו אויביכם לפניכם לחרב" (כו, ו)

אומר רבי מרדכי הכהן: לכאורה סדר הכתוב מהופך; היה צריך להקדים "ונפלו אויביכם לפניכם" לפני "ונתתי שלום". אלא, כך הדברים אמורים: "ונתתי שלום בארץ" – מתי? כאשר ישרור שלום בארץ – ביניכם לבין עצמכם, וריב לא יפריד בין אחים ומדנים לא יפלגו מחנות, אז: "ונפלו אויביכם לפניכם".

 "ושכבתם ואין מחריד" (כו, ו)

אף על פי שיהיה לכם שבע ועושר, תהיה שנתכם שלווה ורגועה וללא דאגות, ולא תהיו בבחינת (קהלת ה, יא): "והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון" – מדאגה שירד ערך נכסיו, ומפחד שמא יבואו גנבים ויגנבו את רכושו. ורבי אברהם שמואל בנימין "כתב סופר" היה אומר: הברכה תהיה "ונתתי שלום בארץ" – שלא תהיה ביניהם קנאה ותחרות, וממילא יתקיים בהם: "ושכבתם ואין מחריד", כי לא יהיו מוטרדים ולא יוכלו לישון מפני שלאחרים יש יותר.

"והקימותי את בריתי אתכם" (כו, ט)

עד הנה הטיבותי לכם בגלל הברית אשר כרתי עם אבותיכם אבל עתה כשתשמרו את תורתי ומצוותי לא אצטרך להזכיר לכם ברית ראשונים אלא "והקמותי את בריתי אתכם"- בזכותכם. (הכתב והקבלה) "ואם לא תשמעו לי" (כו, יד) מעשה באחד שחשקה נפשו לעלות לתורה בפרשת התוכחה , ומכיוון ששמע שיש החוששים מכך פנה אל הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א לשאול את פיו כדת מה לעשות, ענה לו הגר"ח שאין כדאי הדבר ואין בזה סימן טוב… לחיזוק תשובתו סיפר לו הגר"ח מעשה שהיה בשנה שלפניה באחד מתלמידי כולל חזון איש שעלה לתורה לקרוא בפרשת התוכחה, ולא נגמר הדבר 'בכי טוב'… כי מיד בשבוע שלאחריו מתה דודתו העשירה של האברך שהייתה דרה בארה"ב, והניחה לו ירושה הגונה ובין יום נהפך מעני מרוד להיות מעשירי העיר… ו…לא עבר זמן ארוך והלה עזב את הכולל ויצא לעסקיו… הרי לך איזה חורבן נורא נגרם מאותה ה'עליה'.

"ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי" (כו, טו)

אלה שמבקשים פרוק מעל עצמם את עול התורה והמצוות, הרי בראשונה הם מתחילים לזלזל בחוקי-התורה ולמאוס בהם, בטענה שהם בלתי-מובנים ואדם אין לו לעשות דברים שאינם מובנים לו. ברם, אין זו אלא אמתלה בלבד, שהרי אחר-כך הם מבטלים גם את מצוות-התורה שטעמיהן מובנים ומובהרים- משום שכל כוונתם אינה אלא לפרוק עול. זהו שאמרה התורה: "ואם בחוקותי תמאסו" – אם בתחילה תמאסו בחוקים שאין טעמיהם גלויים ומובנים לכם, הרי אחר- כך "את משפטי תגעל נפשכם" – לא תרצו לקיים אפילו את המצוות שהם בגדר משפטים, בעלי יסוד הגיוני ברור – כי בסופו של דבר אין הכוונה אלא "לבלתי עשות את כל מצוותי להפרכם את בריתי".

"ונתתי פני בכם ונגפתם לפני איביכם ורדו בכם שנאיכם ונסתם ואין רדף אתכם" (כו, יז)

יש לדקדק מה זה האסון, ש״אין רודף״, הרי מכל מקום יותר טוב לברוח כשאין רודף מלברוח מחמת אויב. ויש לומר דאיתא במדרש רבה פרשת אמור ואלוקים יבקש את הנרדף אתה מוצא צדיק רודף צדיק ואלקים יבקש את הנרדף וכו' אלא אפילו צדיק רודף לרשע מכל מקום אלקים יבקש את הנרדף וכו', עד כאן דברי המדרש. עיין שם. נמצא אם היה לנו רודפים היינו נקראים נרדפים והוכרח הקדוש ברוך הוא לבחור אותנו להציל מיד הרודפים. אבל כשאין לנו רודפים אין אנו נקראים נרדפים. וזהו התוכחה ורדו בכם שונאיכם ונסתם ואין רודף. וכיון שלא יהיה לכם רודף אין אתם נקראים נרדפים ואינו בהכרח להציל אתכם: (חתם סופר)

"ואכלתם בשר בניכם" (כו, כט)

מספרים על הרה׳׳ק רבי יהודה צבי מסטרטין זיע׳׳א, שהיה רגיל לדרוש את הקללות שבתורה ולהופכן לברכות. אמרו לו ומהו "ואכלתם בשר בניכם"? השיב הצדיק, שבניכם ילכו בדרכיכם ותוכלו לאכול אצלם בשר ללא כל חשש.

"והשמותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחחכם" (כו, לא)

רבי אברהם דב מאורוטש בעל "בת עין", עלה לארץ ישראל בשנת תקצ"א ועמד במסירות בראש העדה בצפת. לאחר עליתו נסע לירושלים עיר הקודש, וכשהגיע אל הר הבית וראה את מקום בית המקדש בחרבנו ושועלים הלכו בו, נשבר לבו בקרבו. הציע לו אחד המלוים להתקרב אל הקדש, בטענב שהדבר מותר לדעת חלק מהפוסקים, מפני שקדשה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא. אולם רבי אברהם דב דחה את דבריו, ואמר בצחות: "ממה נפשך, אם המקום מקדש הרי אסור להכנס אליו, ואם אין בו שום קדושה, מדוע יש לי אפוא צורך להכנס אליו?…

"ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים…" (כו, מד)

"מה נשתייר לישראל? ספר תורה, שאם לא היה קיים לא היו משונים מכל העמים כלום" (ילקוט שמעוני ויקרא רמז תרע"ה)

משל לאומן נפלא בחצר המלכות, שהיה נחשב מאוד בין אנשי בית המלוכה, בנו לו בית מיוחד ופרנסתו היתה מצויה בשפע. לימים, חלה ונפל למשכב, ולא היתה לו אפשרות למלא את תפקידו בחצר המלכות. מטה לחמם של בני משפחתו נשבר, והם נאלצו למכור את חפצי הבית השונים. כשסיימו למכור את כל חפצי הבית, רצו למכור גם את כלי אומנותו של ראש משפחתם החולה. כששמע זאת החולה אמר: "בבקשה מכם, אל תמכרו את כלי אומנותי! כשמכרתם את שאר חפציי אמרתי בליבי אשוב לאיתני ואקנה חדשים, אבל אם תמכרו את כלי אומנותי אפסה תקוותי לשוב לאיתני." התורה היא כלי אומנותו של עם ישראל בגלותו. בית המקדש הוא בית המלכות בו עובד עם ישראל, האומן הנפלא, ואם חס ושלום יטוש עם ישראל את כלי אומנותו – הם התורה ומצוותיה, אפסה התקוה ח"ו מעם ישראל לשוב לאיתנו לגאולה. (בשם המגיד מדובנא)

"ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם" (כו, מב)

אפילו שאני נותן לבני ישראל את הפורענות אשר אמרתי, לא מאסתים לכלותם לגמרי ולהפר בריתי אשר איתם. בתקופת נפוליאון, הקיסר הצרפתי, היו יהודים רבים שתלו בו תקוות רבות. סבורים היו אותם יהודים, כי אם נפוליאון אכן ביטל כמה גזירות שהיו תלויות נגדם שנים רבות ועוד העניק להם כמה זכויות – זהו אות כי הגאולה קרבה… אל יהודים תמימים אלו הפנה החת"ם סופר את המעשה הבא: בנו האהוב והמפונק של המלך סר לפתע פתאום מהדרך הטובה, והחל לעשות מעשים אשר לא ייעשו. החליט אביו להגלותו לכפר נידח. ושם, בכפר, התגורר בן המלך בביתו של איכר עני. קשים היו חייו של הנסיך המורגל בתפנוקים: האיכר העבידו בפרך, ותמורת עבודתו לא נתן לו אלא פת יבשה ומים. באופן זה, קיווה המלך, ילמד בנו להכיר את החיים הקשים, ושוב לא יטה לבו אחר דרכים מפוקפקות. ובבוא היום – לכשיגיע זמנו לעלות על כס המלוכה – יהא הבן ראוי לשבת על הכיסא הרם. בן המלך קיבל באהבה את כל הייסורים שכפה עליו אביו. תקוה אחת פיעמה בלבו: בקרוב יחזירנו אביו אל ארמונו! חי לו הבן בכפר וספר את הימים עד ליום המיוחל. והנה, באחד הימים ראה קבוצת פועלים מגיעה לכפר. עקב אחריהם ונוכח כי הם יוצקים יסודות ומתחילים להקים בנין גדול ומרווח. "בשביל מי מקימים אתם את הבית הזה?" הסתקרן בן המלך. והפועלים השיבו בשמחה: "המלך ציוה עלינו להקים פה ארמון מפואר בעבורך, בן המלך!" מה הופתעו הפועלים לראות כי במקום לשמוח ולצהול פורץ הנסיך בבכי מר. "האם אין הבניין מוצא חן בעיניך כבוד הנסיך?" חרדו הפועלים. מבעד לדמעותיו השיב להם הנסיך: "הארמון נפלא, נהדר. ומשום כך בוכה אני"…. "משום כך?" לא יכלו הפועלים להבין. "מדוע ולמה??" "כל עוד התגוררתי בבית האיכר, עבדתי בפרך ואכלתי פת חרבה – ידעתי כי קרוב היום בו יגאלני אבי וישיבני אל ארמונו", הסביר הבן. "אך כעת, כששלח אתכם אבי לבנות לי ארמון מפואר – מי יודע כמה זמן חפץ הוא להשאירני כאן, מרוחק מארמונו שלו"… היהודים שהאזינו לדברי החת"ם סופר הרכינו ראשיהם. כן, הם הבינו את הנמשל. אך החת"ם סופר המשיך ואמר: "עם ישראל סובל בגלות, אך בתוך חשכת הגלות יש קרן אור אחת: התקווה לגאולה הקרובה. אך עתה, כשהקב"ה שולח את הקיסר הצרפתי להקים לנו היכל נאה בגלות – היכל של שוויון זכויות – מי יודע עוד כמה זמן תימשך גלותנו?…. אין לנו לשמוח על כך, אלא להצטער ולבכות בכי תמרורים". (מעשיהם של צדיקים)