ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויצא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ויצא יעקב מבאר שבע" (כח, י )
וברש"י יציאת צדיק מן המקום עושה רושם . מעשה בגאון הק' רבי דוד שלמה אייבשיץ זצ"ל בעל ה"לבושי שרד", שהוצרך לעזוב את עיר רבנותו סורוקה, מכיוון שאנשי המקום התנגדו לו, לפי שהיה מטיף להם מוסר, ומצביע על מעשיהם הרעים. כיון שנפרד מהעיר, יצאה כל העיר ללוותו. פנה ר' שלמה ואמר: מה נאה הודה וזיווה של עיר זו. שאלוהו: הכיצד רבינו אומר דבר זה והלא היה רגיל לומר שאין כסורוקה שהיא הפחותה בערים? השיב להם ר' שלמה: אף אני אומר כן, כשנמצאים אתם בעיר, אבל עתה משיצאתם ללוותני ולא נותר בה איש – הרי היא מלאה הוד והדר .
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא )
ברש"י: "התחילו מריבות זו עם זו וכו' מיד עשאן הקב"ה אבן אחת" וכו'. יש לדקדק: אם כבר נעשה נס וכל האבנים נעשו לאבן אחת, מדוע לא נעשה נס יותר גדול שיהפכו לדבר רך שיהיה יותר נוח. אלא מכיוון שהנס נעשה על ידי שהאבנים רבו, לא רצה הקב"ה שייהפך לדבר נוח, כדי ללמדנו שממריבה לא יכול לצאת דבר נוח. (הגר"א )
"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו" (כח, יא )
הגיעה העת שעליה הוסכם בעת שנסגר השידוך . חותנו של משולם האברך בישר לו שתמה התקופה שבה הוא סמוך על שולחנו יחד עם בני ביתו, מעתה עליו להיות לאיש ולדאוג לפרנסת ביתו בכוחות עצמו. משולם שחסיד היה, לא רצה לעשות מאומה על דעת עצמו, לכן ניגש אל הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר וביקש את עצתו: במה לעסוק ובאיזה אופן לעסוק. כמו כן ציפה שהרבי יברכו בהצלחה בכל מעשי ידיו. "האם ראית פעם ציפור ביער?" הפתיע אותו הרבי בשאלה שלא ממין העניין. משולם הנהן בראשו. כילד ראה פעמים רבות ציפורים בטבע והתבונן במעשיהן. "מה קורה כאשר הציפור נקלעת בטעות לתוך ביצה טובענית, היאך היא מנסה להיחלץ ממנה?" שאל הרבי. משולם הסביר לרבו שהציפור משקשקת בכנפיה בעוז ובכוח, על ידי כוח הכנפיים היא מצליחה לנתק את רגליה הדקות מן הבוץ ולנסוק שוב אל על. "ואם בעת הנפילה", המשיך הרבי להתעניין, "כנפיה מתלכלכות אף הן בטיט ובבוץ והן כבדות מן הטיט עד שאין הציפור יכולה לחבוט בהן, מה מעשיה אז?" "הציפור מניעה את גופה אנה ואנה בכוח", הסביר משולם, "מנסה לזחול על גחונה ומסתייעת בתנועות הגוף כולו כדי להיחלץ מן הטיט". דעת הרבי עדיין לא נחה: "האם קורה שכל גופה של הציפור נתון ברפש והיא לא יכולה אפילו לזחול?" משולם הנהן לאישור. גם כזאת כבר ראה. הוא לא חיכה שהרבי ישאל שוב וענה מיד: "היא מרימה את ראשה אל על, מותירה את ראשה ופיה מחוץ לרפש". הרה"ק מקאזמיר תהה ושאל את משולם האם הוא יכול לשער מדוע נוהגת כן הציפור. "היא קוראת בפיה לבעלי כנף אחרים, שיבואו לסייע לה להיחלץ ממצוקתה". נטל הקאזמירער את ידו של משולם בידו והמתיק באוזניו סוד: "החיים מחוץ לבית המדרש מכילים ביצות טובעניות ורפש, הרבה רפש. הטוב ביותר הוא לא להתקרב לרפש, כמובן. אולם אם יהודי התלכלך בטעות, עליו לנסות להיחלץ מיד. וגם כאשר הגוף מלוכלך כולו – חשוב לשמור מכל משמר שהראש יישאר בחוץ. שהפה יוכל לצעוק"… נינו של הרה"ק מקאזמיר, בעל ה'ישא ברכה' ממודז'יץ, מבאר לפי מעשה זה שאירע עם זקנו, את מעשיו של יעקב אבינו כלקח עבור צאצאיו לכל הדורות, רש"י מסביר "וישם מראשותיו – עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות", יעקב הולך לישון לראשונה לאחר שיצא מבית המדרש. הוא ירא מ'חיות רעות' רוחניות, לכן הוא עושה פעולה שתשמור את ראשו. אם הראש יהיה בסדר – לגוף כולו יש תקווה. אם חלילה הראש ייפגע רוחנית – מצבו של הגוף כבר לא משנה. התורה והתפילה של יהודי, לצד טהרת מחשבותיו והגיונו, הם ערובת ההצלה שלו בכל מצב ובכל אופן, גם כאשר ה'גוף' נמצא לעיתים במצב לא טוב מבחינה רוחנית, יש לעשות מאמצים עילאיים שה'ראש' יישאר בחוץ, לזעוק לעזרה באמצעות לימוד תורה ותפילה ולזכות לסייעתא דשמיא . (במחשבה תחילה)
"ויפגע במקום" (כח, יא)
דרשו חז"ל: אין פגיעה אלא תפילה, שיעקב תקן תפלת ערבית. יש להבין מדוע לא תיקן תפלת ערבית עד עכשיו. אלא שאמרו בגמרא שמי שתורתו אומנתו ואינו מפסיק לשום דבר, אינו צריך להפסיק מתלמודו לתפלה. והנה י"ד שנה ששהה יעקב בבית עבר היה עוסק בתורה ביום ובלילה, כמו שכתב רש"י 'באותו מקום שכב אבל י"ד שנה ששמש בבית עבר לא שכב שהיה עוסק בתורה'. וכיון שעד עתה הייתה תורתו אומנתו לא היה צריך להפסיק לתפילה, אבל "במקום ההוא" שהיה הולך בדרך ולא עסק בתורה, היה צריך להתפלל ולכן תקן את תפילת ערבית. וזהו "ויפגע במקום" דווקא באותו מקום ולא בבית עבר. (מעשה רוקח)
"והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים ב ו" (כח, יב )
פירש רש"י ז"ל "עולים ויורדים – עולים תחילה ואחר כך יורדים, מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע, וירדו מלאכי חוץ לארץ ללוותו". לכאורה יוקשה, הלא מעשה זה, שחלם את החלום על המלאכים העולים ויורדים, התרחש בעת שהיה בהר המוריה, ש אינו גבול ארץ ישראל ומדוע התחלפו שם המלאכים ? כך הקשה ה'באר יוסף', ואמר על כך 'חאפ' נפלא, מתיקות התורה: על הפסוק: "הארץ אשר אתה שוכב עליה", דרשו חז"ל "מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו". נמצא שכעת היה יעקב בסוף גבול ארץ ישראל, ומן המקום שהוא כעת משם ואילך הוא חוץ לארץ, ממילא הוצרכו מלאכי ארץ ישראל להתחלף עם מלאכי חוץ לארץ, מלאכי ארץ ישראל עלו לרקיע, ומלאכי חוץ לארץ ירדו ללוותו לחוץ לארץ. (יחי ראובן)
"ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי" (כח, טז )
וברש"י הק', שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה. ידוע מה שהקשה האור החיים הקדוש זי"ע על דבריו שהרי אם לא היה ישן לא היה זוכה יעקב למעלת הנבואה שהשיג בשנתו, ואם כן מפני מה התאונן יעקב ואמר אם ידעתי לא ישנתי. ואפשר לומר דהנה ידוע מהאר"י ז"ל שפעם אחת ראוהו תלמידיו שהיו שפתותיו דובבות בתוך שנתו, וכשהקיץ שאלוהו תלמידיו הק' לפשר הדבר, אמר להם האר"י הק' כי בשנתו מגלים לו מן השמים רזין דאורייתא, ולחזור על אותם רזין וסודות עליונים אשר נגלו לו בחצי שעה של שינה צריך שבעים או שמונים שנה. והנה יעקב אבינו ע"ה כל אותם י"ד שנה בהם ישב בבית מדרשם של שם ועבר ועסק בתורה היה מנדד שינה מעיניו כמו שהביא ברש"י הק' (כח, יא) וישכב במקום ההוא, לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל י"ד שנים ששימש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה. ועתה לאחר שקם יעקב משנתו בפעם הראשונה לאחר י"ד שנה, ונוכח לדעת כי זכה בשינתו למדרגות גבוהות ונשגבות כנבואה, פתח ואמר אכן יש ד' במקום הזה ואנכי לא ידעתי, פירוש לא ידעתי שעל ידי השינה אפשר לבוא למעלות נשגבות ולנבואה, ואם ידעתי לא ישנתי בלשון תמיהה, אילו ידעתי כי על ידי השינה אפשר לבוא לידי מעלות רמות ונשגבות וכי לא הייתי ישן כל אותם י"ד שנה שהייתי בבית מדרשם של שם ועבר. מסופר שפעם שהה הרה"ק רבי אהרן הגדול מקרלין זי"ע אצל המגיד ממעזריטש זי"ע, והיה יושב רבי אהרן ואומר שיר השירים, ובאותה שעה עלה המגיד ממעזריטש על ערש יצועו, לאחר זמן מה שלח המגיד את משמשו לומר לרה"ק רבי אהרן שיפסיק מאמירת שיר השירים שלו, כי באמירת שיר השירים שלו מרעיש הוא את כל העולמות ומפריע למנוחת המגיד ממעזריטש, ואמר הרה"ק ר' הלל מפאריטש זי"ע צא ולמד גודל מעלת שינתו של המגיד, שעל אף ששיר השירים של הרה"ק ר' אהרן הגדול זי"ע מרעיש עולמות אף על פי כן שינתו של המגיד חשובה ביותר, וכן היה אצל יעקב אבינו ע"ה שלאחר שראה שאפשר להשיג כל זאת על ידי השינה, תמה ואמר אילו ידעתי זאת, כלום הייתי נמנע מלישון כל אותם ארבע עשרה שנה.
"ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה' במקום הזה" (כח, טז )
שאלו את רבי מאיר מפרימישלאן במה הצדיק שונה מן האדם הרגיל. השיב רבי מאיר: "הן הצדיק והן האדם הרגיל מתעוררים במהלך הלילה משנתם, הצדיק מזנק מיד ממיטתו ורץ בהתלהבות לעבודת הבורא, ללמוד תורה ולהתפלל. לעומתו, האדם הרגיל מתהפך לצד השני ומוסיף לישון". הוסיף רבי מאיר: "הבדל זה אנו מוצאים בתורה בין יעקב לפרעה. על יעקב נאמר 'וייקץ יעקב משנתו ויאמר, אכן יש ה' במקום הזה' – הוא קם מיד לעבוד את בוראו. ואילו על פרעה נאמר 'וייקץ פרעה, ויישן ויחלום שנית' – הוא חזר לישון"…
אכן יש ה' במקום הזה" (כח, טז )
יש להבין מה הייתה כוונת יעקב אבינו באמרו ״ואנכי לא ידעתי״ . בגמרא (ברכות נה ע״ב) מובא כי האדם חולם בלילה, על מה שהרהר בלבו ביום. משהקיץ יעקב אבינו משנתו, הבין כי המקום הזה בו ישן, הוא מקום קדוש, אך חשב אולי המראה האלוקי שראה, אינו מראה נבואי אלא רק חלום, שכידוע, אדם חולם בלילה על דברים שהרהר בהם ביום. לכן אמר יעקב ״ואנכי לא ידעתי״, לפני ששכבתי לישון במקום זה לא ידעתי שזהו מקום קדוש, ולכן לא הרהרתי על כך ביום, וזו ראיה שהמראה שראיתי אינו חלום אלא מראה נבואי . (חנוכת התורה )
"וירא ויאמר מה נורא המקום הזה" (כח ,יז )
הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ, היה תלמידו של הגאון רבי חיים סולבייצ'יק – הרב מבריסק. תלמידיו של ר' ברוך בער שמו לב לתופעה שחזרה על עצמה. כאשר היה ר' ברוך בער נוסע ברכבת שעברה דרך בריסק, היה ר' ברוך בער נעמד על רגליו עד שיצאה הרכבת מן העיר. פעם אחת העז אחד התלמידים לשאול את ר' ברוך בער את הקושיה שטרדה תלמידים נוספים: ״מדוע עומד כבוד הרב על רגליו כל זמן שהרכבת נוסעת דרך בריסק?״ ענה ר' ברוך בער, ולימד את תלמידיו מהו כבוד שרוחש תלמיד לרבו: ״כאשר עוברת הרכבת דרך בריסק, עירו של רבי ומורי רבי חיים סולבייצ'יק, עומד אני על רגלי לכבודו של רבי, גם אם נמצא הוא במרחק רב, השפעתו וקדושתו הן בכל העיר כולה״. (סיפורי צדיקים)
"וידר יעקב נדר" (כח, כ)
כיון שיצא לחוץ הארץ היה ירא שלא יפול מדרגתו, לכן עשה לעצמו גדרים וסייגים לקדש עצמו במותר לו. (בת עין)
"ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש והיה ה' לי לאלוקים" (כח, כ )
יעקב ביקש שאף כאשר יתן לו הקב"ה לחם לאכול ובגד ללבוש ויהיה לו כל טוב ושפע רב לא ישכח ח"ו את השי"ת, אלא והיה לי לאלוקים.
"ונתן לי לחם לאכל ובגד ללבש" (כח, כ )
חז"ל אמרו כל מי שדואג דאגת מחר הרי זה מקטני אמונה, וצריך אדם להתפלל בכל יום על אותו היום בלבד, וזהו שביקש יעקב ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, שהלחם שיהיה לו יהיה למאכל ולא להניח למשמרת, וכן שהבגד יהיה ללבישה ולא לדברים אחרים .
"לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (כט, ז )
מרגלא בפומיה דהרה"ק רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע, ריבונו של עולם לא עת האסף המקנה, אם טרם הגיע העת לקבץ ולאסוף את גלויות עמך ישראל, על כל פנים, השקו הצאן ולכו רעו, תשפיע לכלל ישראל צאנך פרנסה וכל הצטרכויותיהם על אף שחטאו, עד שתחיש הגאולה השלימה במהרה בימינו .
"ויאמר הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה השקו הצאן ולכו רעו" (כט, ז )
נראה לפרש בדרך מוסר על פי מה ששמעתי ביאור על מאמר המשנה (אבות א, יד) "אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי", שבאמת אף אם יחיה האדם אלף שנים אי אפשר לו לגמור מלאכתו בעבודת ה' ובתורתו שהוא לאין סוף ותכלית, אמנם אדם המלמד לבניו ותלמידיו תורה ומעש"ט ומורה להם את הדרך אשר ילכו בה, אזי אף אחר מותו כל מה שהם ישכילו בעבודת ה' יזקפו גם לזכותו. זהו שאמר התנא "אם אין אני לי מי לי", אם אין אני עובד את ה' רק לעצמי, אלא אני גם מלמד לאחרים, אז "מי לי", כל 'מי' מתלמידי שיעשה איזה מצוה, שייך גם 'לי'. ומפרש ואומר "וכשאני לעצמי", אם אהיה עובד ה' רק לעצמי, בלי להורות לאחרים, "מה אני", כמה אני כבר יכול להספיק, אף אם אחיה אלף שנים לא אגמור את המלאכה, "ואם לא עכשיו" כשאני חי, "אימתי" הרי "לא המתים יהללו ק-ה", אבל הלומד וגם מלמד לאחרים, והם ילמדו את בניהם ובני בניהם, אזי יתוספו לו תמיד מצוות ומעש"ט עד עולם. זהו שאמר יעקב "הן עוד היום גדול" אפילו אם יהיה היום גדול מאד "לא עת האסף המקנה" לא יספיק העת לאסוף ולקנות חכמה ומעשים טובים, באשר שאין להם סוף, רק העצה היא "השקו הצאן" להשקות את הצאן קדשים בני ישראל חכמה ובינה, "ולכו רעו" להורות להם את הדרך אשר ילכו בה, וממילא כל המצוות ומעשים טובים שיעשו הם, יהיו שייכים גם לנו. (מבשר צדק)
"ויחבק לו וינשק לו" (כט, יג)
אבל לבסוף כאשר יעקב הלך לדרכו ולבן שב למקומו, כתוב "וינשק לבניו ולבנותיו" – ולא ליעקב, לפי שכאשר בא יעקב אל לבן חשב לבן בלבו שיש לו אבנים טובות ומרגליות מוסתרות בפיו, כמו שמביא רש"י בשם המדרש, ולכן נשק לו, אבל כאשר הלך יעקב ממנו, ידע כבר שאין לו, ועל כן לא ראה כל תועלת לנשקו … (חפץ חיים )
"ויאהב גם את רחל מלאה" (כט, ל )
ניתן לפרש שיעקב אהב את רחל גם מסיבת לאה, כלומר: שע"י שלאה רימתה את יעקב ורחל לא סיפרה לו מזה – מדה טובה זו של רחל השפיעה על יעקב שיאהב אותה יותר ויותר . (ר' שלמה קלוגר)
"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה" (כט, לא )
במדרש תנחומא: "ראה כי שנואין מעשי עשיו בפניה". יש להבין מדוע דווקא בזכות הזאת זכתה להיפקד? ביאר בספה"ק קדושת לוי, שהגמ' אומרת שלכן היו אמותינו עקרות, כיון שהקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים. והנה כאן מצאנו שהיו עיני לאה רכות וברש"י שבכתה הרבה מחמת שחששה שתינשא לעשיו, וזה מה שכתב המדרש, שהקב"ה ראה שלאה כבר בין כה וכה התפללה הרבה מחמת ששנואין מעשי עשיו בעיניה, לכן נפקדה מיד. (קדושת לוי)
"ותאמר אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי" (ל, א )
מעיר על כך בספר "יפה לקץ" מהו שאמרה הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי, וכי אם לא תלד בנים תמות? וכתב ליישב, דהנה אמרו רז"ל ברכות (דף ה) לעולם ירגיז אדם יצה"ט על יצה"ר, נצחו מוטב ואם לאו ילמד תורה, נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. ובמסכת סוטה אמרו נשים במאי זכיין, באמטויי בנייהו לבי כנישתא. ומפרש ב"יערות דבש" (דרוש א') שהגמרא שואלת במאי מנצחין את היצה"ר כיון שהן פטורות מתורה ומק"ש דהוי מצות עשה שהזמן גרמא, ועונה הגמרא בזכות שמגדלים בניהם לתורה יש להן חלק בתורת בניהם. ועי"ז מנצחים את היצה"ר . זה שאמרה רחל, "הבה לי בנים", שאוכל לגדלם לתורה ולנצח את היצה"ר על ידי זה, "ואם אין מתה אנכי", פי' שאין לי תקנה אחרת לנצח היצה"ר רק בזה שאזכיר לי יום המיתה, כי העצות האחרות לא שייכות אצלי, וזה לא נכון להשתמש בעצה זו, כמבואר שם ב"יערות דבש", שהזכרת יום המיתה מביאה לידי עצבות, על כן "הבה לי בנים" לנצח היצה"ר על ידיהם . (יפה לקץ)
"ותאמר אסף אלוקים את חרפתי" (ל, כג )
כתב רש"י: "חרפתי וכו' ואגדה כל זמן שאין לאשה בן אין לה במי לתלות סרחונה משיש לה בן תולה בו מי שבר כלי זה בנך מי אכל תאנים אלו בנך" עכ"ל. והדברים מפליאים, וכי זהו מעלת הבן אצל רחל אמנו, שמזכירים דברים קטנים של מה בכך בכבוד, לעומת אושר הגדול של אם הבנים שמחה שמעמידה שבט בישראל ואם עקרה שנפתח רחמה וזכתה לזרע של קיימא ובן ליעקב אבינו, כמה תמוה שתזכיר דבר כזה כלל?! פירש הגרא"ל חסמן ז"ל שכשלאדם עף כובעו וחבירו רץ ואפי' נכנס למים על מנת להציל את כובעו, הרי מודה לו מאד, ומכיר לו טובה ע"ז. ואם הוא עצמו היה בסכנה, ונפל לים, ובא חבירו והצילו, וגם הציל לו את כובעו, מטבע האדם שמרוב שבח והודיה על הצלת חייו לא נחשב בעיניו כלום מה שהציל לו גם את כובעו, אמנם, ממידת האמת והכרת הטובה, ראוי לו להודות על כל דבר ודבר בפני עצמו, כי הרי גם זה טובה היא, וכי בגלל שעשה עמו עוד דברים גדולים יותר בטלה חובתו לגבי דבר הקטן? ועל דרך זה הזכירה רחל אמנו, שלא תשכח לעולם להכיר טובה גם על דבר קטן כזה של אסף אלוקים את חרפתי, הרי פשיטא שכל ליבה מלא שמחה ושבח והודיה על זרע ברך ה', על עבד ה' בן יעקב משבטי ק-ה, ומתוך גדלותה הזכירה גם ענין קטן שאין האדם משים על לב. (ברכת אברהם)
"ויצג את המקלות אשר פיצל ברהטים" (ל, לח )
היה הרה"ק רבי שלמה ליב מלנטשנא זי"ע אומר: בהושענות להושענא רבה אנו אומרים "למען חלק מפצל מקלות בשקתות המים הושענא, הושיעה נא". ולכאורה צריכים להבין איזו זכות היא זאת שעל כן אנו מבקשים מהקב"ה שיושיע אותנו? אלא, אנו מזכירים בזה להקב"ה, שאפילו איש אמת כיעקב (תתן אמת ליעקב), היה גם כן מוכרח ללכת בדרכים ערמומיות אחרי שגר רק עשרים שנה עם לבן, ומה א"כ נעני אנן, הנמצאים זה אלפיים שנה בין זאבים, רמאים ונוכלים… ומה הפלא אם רבו עוונות בבני ישראל?… "ויאמר לבן הגל הזה עד ביני ובינך היום… ויאמר לבן ליעקב… עד הגל הזה ועדה המצבה…" (לא, מח-נב) בתחילה לבן אומר שרק הגל יהיה עד, ואח"כ אומר שגם הגל וגם המצבה יהיו עדים. הלא דבר הוא! ונראה לבאר ע"פ דברי הגמ' (סנהדרין נז:) שבן נח די לו בעד אחד, אך ישראל צריך שני עדים . לפיכך: "ויאמר לבן" כלפי עצמו "הגל הזה עד" לבדו, שהרי איני צריך אלא עד אחד, אך "ויאמר לבן ליעקב" שהוא צריך שני עדים – "הנה הגל הזה והנה המצבה… עד הגל הזה ועדה המצבה" . (מהרי"ל דיסקין)
……..
זה הוא הכלל בעבודת ה': "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה' ודעת אלוקים תמצא" (משלי ב, ד-ה) הקירבה אל ה' היא כמו מכרה יהלומים! אין סוף לאוצרות הטמונים בה! אין גבול לאיכות הקשר עם ה'! אבל בהחלט, בין שלב לשלב ישנם עוד כמה עשרות מטרים של חושך… כזו היא הדרך, מעמיקה והולכת, אינה נפסקת לעולם! כמטמונים תחפשנה… אז תבין!!! (נקודות של אור – ספינקא)
