ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת לך לך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"לך לך" (יב, א)
להנאתך ולטובתך (רש"י) איזו הנאה יכולה להיות כתוצאה מהטלטלות בדרכים? בעל ה"מאור עינים" היה עוסק רבות במצות פדיון שבויים. יהודים רבים היו חייבים לו את חייהם ואת שחרורם מבית האסורים ומשבי אצל הגויים. אולם, פעם אחת הלשין עליו אי מי, ובעל ה"מאור עינים" הושלך לבית האסורים. "רבונו של עולם!" קרא הרב בצער, "על מה בא עלי כזה עונש? הרי כל חיי מציל אני את היהודים הנמצאים בבית הסוהר, איך יתכן שקרה גם לי כך?" ראה ה' בצערו, ושלח אליו את אליהו הנביא. "אין זה עונש, חלילה!" אמר לו אליהו, "שמחה גדולה יש בשמים כאשר אתה מקיים את מצות פדיון שבויים. אולם, כדי שתקיים את המצוה ביתר שאת ובזריזות, רצה ה' להטעים לך פעם אחת את הטעם שמרגיש האדם השבוי. לאחר שתחוש את תחושותיו של הנתון בשבי, תקיים את מצות פדיון שבויים בהתלהבות ובזריזות רבה אף יותר!" בדומה לכך, ארע לאברהם אבינו, מכיון שכל חייו עסק במצות הכנסת אורחים, רצה הקדוש ברוך הוא להטעימו בטעם שמרגישים עוברי דרכים, ולגרום לאברהם לחוש את תחושתו של מי שנזקק לאכול על שולחנו של השני, לצורך כך אמר לו ה', "לך לך" להנאתך ולטובתך, שתקיים את מצות הכנסת אורחים ביתר שאת, בהנאה ובשמחה, כאשר אתה יודע ומכיר עד כמה גדולה הטובה שאתה עושה לאורחים. (נטעי אשל)
"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה)
בחור כבן ארבע עשרה מבית ספר חילוני וממשפחה הרוסה, הגיע כדי להתקבל לישיבת פורת יוסף… הוא לא היה רק בור ועם הארץ גמור בעניני יהדות, אלא גם נטול כל כשרון, נבער מדעת… בצוות ההנהלה לא היה מי שהסכים לקבלו, ולכן שלחוהו לגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל שיקח עליו אחריות… הוא החל להבחן, ולא ידע אפילו מתי חל ראש השנה… לבסוף שאלו רבי בן ציון: "מתי אוכלים גלידה, בחורף או בקיץ"? אורו עיניו. את זה ידע. "בקיץ" – ענה. "נפלא" – החמיא לו רבי בן ציון – "התקבלת"! ורבי בן ציון הסביר להנהלה: "אמת, לא נראה שיהיה תלמיד חכם גדול… אבל יהודי הוא וחייב במצוות, ילמד לקיימן ויקים בית יהודי, יחנך בניו לתורה ושמא בנו יהיה ת"ח מופלג".. . הנחה רב"צ לתלמידים לקרבו ובוודאי לא ללעוג ולזלזל, נפש יהודית היא ויש להצילה. להפתעת הכל גדל הבחור לבן תורה מובהק אציל נפש. פקידת הרווחה שטיפלה במשפחה שלחה לומר: "אינני יודעת כיצד חוללתם את הנס. אבל קיבלתם אבן מחוספסת והפכתם אותה ליהלום זוהר"! (יגילו במלכם)
"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב, ה)
מעשה מופלא שאירע בשנים האחרונות, בבחור ממשפחה חרדית שלדאבון הלב פרק מעליו עול תורה ומצוות, רח"ל, הוא החל להתחבר עם חברים כמוהו, עד שהתדרדר לעברי פי פחת והחל לעבור על עבירות דאורייתא כחילול שבת וכו'. היה לו בן דוד חילוני והחליטו לצאת יחדיו לחו"ל ולבלות שם בהפקר גמור . המצב הלך והחמיר עד שיום אחד הגיע אותו בחור לבן דודו החילוני ובישר לו כי עומד להתארס עם נערה נכריה, רח"ל. הבן דוד אף שהיה חילוני הזדעזע עמוקות לשמוע זאת. הוא לא ציפה שההידרדרות תגיע עד כדי התבוללות. הוא פנה לבחור ואמר: לפני שאתה עושה צעד גורלי, כדאי לך בכ"ז להודיע להורים קודם מעשה כדי לא להפתיעם לאחר מעשה ולגרום להם להתקף לב וכדומה… הבחור קיבל את ההצעה. הוא חזר לבית הוריו להתארח אצלם בשבת ולהודיע להם על תוכניתו. הם קיבלו אותו יפה, אך גם שם המשיך לחלל את השבת. בשעות אחה"צ של יום השבת פנה האבא והציע לבנו לבוא עמו לשמוע שיעור מהגראי"ל שטיינמן זצ"ל… למרבה הפליאה הבן נתן הסכמתו והלכו לשיעור. לאחר השיעור ניגשו האב ובנו להרב שטיינמן, והגראי"ל שואל את הבן כמה זמן הוא במצב כזה… והשיב: שנתיים. שאל הרב שטיינמן: האם היה לך הרהור תשובה במשך זמן זה? והשיב, שזוכר ארבע פעמים שאכן הרהר בתשובה, ושאלו הרב שטיינמן: כמה זמן ארך כזה הרהור של תשובה. והשיב: כעשר דקות כל פעם. הגיב הרב שטיינמן ואמר: "יוצא, א"כ, שבמשך השנתיים היו לך ארבעים דקות של הרהור תשובה שזה להיות ארבעים דקות בדרגא נשגבה של "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"! "אני מקנא בך"! הדברים הקצרים הללו, חלחלו וחדרו עמוק ללבו של הבחור, שזעזעו אותו, ועם צאת השבת החליט לבטל מיד את הקשר שלו עם הנכריה, ומכאן נכנס לתהליך של חזרה בתשובה. כשנשאל לאחר זמן מה גרם לו לבוא ולשמוע בשבת ההיא את שיעורו של הגראי"ל שטיינמן… השיב במעשה שאירע עמו בילדותו: "לפני שנים, כשלמדתי בחיידר, הגענו כל התלמידים עם המלמדים להבחן אצל הרב שטיינמן בביתו, הוא שאל שאלה לכל ילד, ואחרי שהילד ענה, נתן לו סוכריה. כשהגיע תורי לא ידעתי לענות, הוא חזר ושאל שאלה קלה יותר ושוב לא עניתי, וכך ניסה עוד פעם שאלה קלה עוד יותר, אך ללא מענה מצידי. כשהסתיים המבחן הרגשתי מושפל ומבוייש, כל ילד קיבל סוכריה חוץ ממני… "והנה טרם צאתנו מביתו, קרא לי הרב שטיינמן ואמר לי: "אצלנו מקבלים שכר על המאמץ ולא על התוצאה, כל הילדים התאמצו לענות על שאלה אחת ואתה התאמצת לענות על שלוש שאלות לכן תקבל ממני שלוש סוכריות"… אין לתאר את ההרגשה הנפלאה והמרוממת שקיבלתי אז… הזכרון הזה מהרב שטיינמן נותר בי עד עצם היום הזה, והוא שהביא אותי גם במצבי הגרוע, באותה שבת, ללכת ולשמוע את שיעורו"… (איש לרעהו )
"אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך " (יב, יג)
פירוש חדש ומפתיע בפסוק זה, מובא בשמו של הגאון רבי שלמה זלמן זצ"ל, אב"ד ניישטאדנט – סוגידנט: לכאורה קשה: איך יצווה לה אברהם שתאמר שקר בשביל שייטיבו עימו? ועוד: מדוע אמר בתחילה 'למען ייטב לי', שנראה שזה עיקר הדבר, היה לו לומר קודם 'וחיתה נפשי בגללך', ואחר כך 'למען ייטב לי'? ועוד: מדוע לגבי 'למען ייטב לי' נקט לשון 'בעבורך', ואילו לגבי 'וחיתה נפשי' נקט לשון 'בגללך'? אלא, כותב בנו, הגאון רבי אברהם זצ"ל (בהקדמתו לספר 'בית אבות') בשם אביו, פירוש הפסוק שונה מהביאור המקובל: אברהם הכיר את המצרים, וידע כי שטופי זימה הם, וכלל לא ישאלו אותם מי הם ומה היחס ביניהם, שלא כמו אנשי גרר שעליהם נאמר (להלן כו, ז): "וישאלו אנשי המקום לאשתו ויאמר אחותי היא", אך המצרים לא ישאלו כלל, ואמנם, אילו שאלו אותו על אשתו, היה משיב להם כיצחק: 'אחותי היא', וכן אם היו שואלים את שרי, היתה משיבה: 'אחותו אני', אך כאמור המצרים לא ישאלו, אלא רק: "והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת והרגו אותי ואותך יחיו", ולכן – אמר אברהם לשרי – אין עצה מלבד זאת: שכאשר תבואי בשער העיר, "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך", כלומר: אמרי להם שאחותי את, ותאמרי להם שהסיבה שאת מספרת להם דבר זה היא כדי שייטיבו עמי בעבורך! ולמה? משום שאילו תאמרי סתם, מבלי שנשאלת על ידם, כי אחותי את – מיד יחשדו שבודאי יש ערמה בדבר, כי מיהו המשיב לשאלה שכלל לא נשאל? ולכן אל תסתפקי באמירה שאחותי את, אלא הסבירי מיד מהי הסיבה שאת טורחת להודיע להם זאת מבלי שנשאלת: משום שאת חפצה שייטיבו עמי בעבורך, שיתנו לי מתנות, ועל ידי זה יאמינו לדברך הראשון, שאחותי את! אולם לך, הוסיף אברהם ואמר לשרי, לך אני אומר את האמת: שעל ידי אמירתך זו: 'וחיתה נפשי בגללך', וזו הסיבה האמיתית, ולא שבאמת חפץ אני במתנותיהם… (ושלל לא יחסר)
"ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם וילכו והוא יושב בסדום" (יד, יב)
וכי הרכוש היה בן אחי אברהם? מדוע אמר הכתוב "ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם…", ולא כפי שמתבקש: "ויקחו אל לוט בן אחי אברם ואת רכושו…"? מדוע 'נעץ' הכתוב את הרכוש בין שמו של לוט לבין יחוסו? ביאור נפלא מובא על כך בשמו של הגאון רבי אליהו עקיבא רבינוביץ', אב"ד פולטבה: הלא ידענו שאמרפל הוא נמרוד, כפי שפירש רש"י (פסוק א): 'אמרפל – הוא נמרוד שאמר לאברהם פול לתוך כבשן האש'. עוד ידענו שנמרוד ואברהם ניהלו ביניהם מאבק איתנים על האמונה בהקב"ה: בעוד נמרוד הסית לעבוד עבודה זרה – עמד אברהם וסתר את דבריו לגמרי. והנה, נודע לנמרוד כי בן אחיו של אברהם, לוט, דומה בקלסתר פניו לאברהם אבינו, כפי שכתב רש"י (לעיל יג, ח) על הפסוק "כי אנשים אחים אנחנו" – 'קרובים, ומדרש אגדה: דומין בקלסתר פנים'. כאן צץ במוחו רעיון 'גאוני': אקח את לוט בשבי ואכריח אותו לדרוש ברבים שדרכי היא האמיתית, ועקב הדמיון בין אברהם ללוט – יסבור העולם שניצחתי את אברהם, והראיה: שהרי הוא עצמו עומד ומצהיר ברבים על צדקת דרכי! זו כוונת הפסוק: "ויקחו את לוט ואת רכושו", ומהו הרכוש שהיה ללוט? "בן אחי אברם", שהיה דומה לו בקלסתר פניו. מעתה כמה נפלא לשון הפסוק (יד) "וישמע אברם כי נשבה אחיו", והלא לא אחיו נשבה אלא בן אחיו? אלא "אחיו" פירושו: הדומה לו בקלסתר פניו! (ושלל לא יחסר)
"ויברכהו ויאמר ברוך אברם לא-ל עליון קנה שמים וארץ, וברוך א- ל עליון אשר מגן צריך בידך ויתן לו מעשר מכל" (יד, יט)
התורה מספרת על הברכה שנתן שם בן נח לאברהם לאחר שניצח במלחמה את כל האויבים והצרים, ואמר לו 'ברוך אברם לקל עליון וברוך קל עליון אשר מגן צריך בידיך', ושואל רבינו האור החיים הקדוש מה הסיבה שהקדים שם בן נח לברך את אברהם קודם שבירך את הקדוש ברוך הוא??? ומתרץ רבינו הקדוש, מפני שאברהם אבינו הכיר מעצמו את בוראו והשתדל באמונתו יתברך שמו, לכן הקדים וברך אותו ואחר כך את ה' שנתרצה באברהם על מעשיו, וכוונתו בזה היתה ללמד אותנו, שאין ה' מתרצה, אלא במי שהוא מתרצה קודם בה' יתברך . ובפרשת יתרו לומד רבינו הקד ושדבר זה ממה שמצינו שרק לאחר שעלה משה אל הר סיני, קרא אליו ה', ולא לפני שהתחיל לעלות, ללמדינו שזוהי הדרך הרצויה והישרה, שקודם יעשה אדם פעולה אחת של התעוררות, ולאחר מכן יביאו עליו התעוררות משמים. ובלשון קדשו של רבינו הק' – 'משפט כל הקרב הקרב למשכן ה', שיקדים הוא לעורר חיבתו, כידוע שאין אלקי עולם מקדים לקרב עד שיעורר המתקרב את האהבה, וכן הוא מהמוסר כי ההדיוטות והקלים הם המשתדלים להתקרב לגדולים ונכבדים מהם'.
"ותרדמה נפלה על אברם" (טו, יב)
הקב"ה הראה לאברהם את הגלות ואת כל הצרות שיבואו על בניו, שאחת מהן תהיה ה'תרדמה' – יהודים יהיו רדומים ויבלו את שנותיהם בחוסר מעש . (המגיד מדובנא)
"כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם" (טו, יג)
לא נאמר "כי גרים", אלא "כי גר", בלשון יחיד. קללת הגלות היא שאפילו בהיותם בניכר, בגלות, יראה כל יהודי את עצמו גר ונפרד מיהודי שני. (אסיפת חכמים)
"התהלך לפני והיה תמים" (יז, א)
בליל שבת בביתו של רבי הלל ליכטנשטיין הרב של קולומייא בשעה שבני הבית כבר נרדמו עדיין נשאר ער ולמד פרשת השבוע . פתאום נשמע רשרוש מהחלון, והנה גנב משלשל ידו לתוך החלון ומוציא את פמוטי השבת, יחד עם מאכלים שעמדו סמוך. פנה אליו הרב: יהודי, כיצד אתה מהין לעבור על לאו דאורייתא "לא תגנובו", ועל איסור מוקצה דרבנן? ומה עוד כי במעשיך אתה תגרום עגמת נפש לרבנית בעצם יום שבת קודש!… אם רעב אתה הכנס לביתי ואאכילך מכל טוב. הגנב מילא פיו צחוק לתוכחתו של הרב. הוא סיים את מלאכתו בזריזות ומיהר להסתלק. כאן החל הרב לצעוק לעברו: דע לך, שאני מפקיר את כל מה שלקחת… הגנב נעצר לשמע הקריאה, ופרץ בצחוק וקרא לרב: אל תראה את צדקתך כאשר אין לך ברירה. הגנב נעלם עם חבילתו, ורבי הלל חזר ללימודיו. כעבור זמן מה, נשמעה המולה ברחוב. הרב יצא מהבית לברר מה קרה. והתפלא לראות, והנה שוטר מחזיק בידו של הגנב ומוליך אותו לכלא. הרב ניגש לשוטר ואמר לו: זה לא גנב, החפצים שייכים לו, נתתי לו את הכל במתנה גמורה… השוטר הזמין הרב שיתלווה עמם לתחנת המשטרה . שם מסר השוטר לקצין החוקר כל פרטי המקרה איך שלכד חשוד זה. הגנב טען, שלקח הכלים מאת הרב והוא יחזיר לו אותם. ואילו הרב מצהיר שנתן לו הכל במתנה… הקצין שהכיר את אישיותו של הרב נענה לו ושחרר את הגנב יחד עם חבילתו. בחוץ נפל הלה על צוארי הרב כשדמעות זולגות זולגות מעיניו והתוודה: גדול עווני, תמחול לי רבינו! רבי הלל הרגיעו והזמינו לביתו לכל יום השבת. משם יצא כבריה חדשה והפך לבעל תשובה אמיתי. (הרב יחיאל מיכל שטרן)
"ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר" (יז, יב)
פעם אחת השתתף רבי שלום מקמינקה בברית מילה, ובסעודה אמר: אנו אומרים במהלך ברית המילה "כשם שנכנס לברית, כן ייכנס לתורה, לחופה ולמעשים טובים". וכי מה עניינו של איחול זה, והלוא תינוק שנכנס לברית הוא חסר דעת, האם כך אנו רוצים שייכנס לתורה ולחופה? אלא, הסביר רבי שלום, בשעה שמלים את התינוק אין בו אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת. כך אנו מתפללים ומאחלים – כשם שנכנס לבריתו של אברהם אבינו בלי שמץ גאווה, כך ייכנס לתורה ולחופה.
