ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת נשא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו" (ה, ז )
לכאורה תמוה הדבר, שהכתוב פותח כאן בלשון רבים "והתוודו", ואחר כך מדבר בלשון יחיד "והשיב", "ונתן"? משיב על כך הצדיק רבי מרדכי מנישכיז בדרך החידוד: למרבה הצער, קיים לעתים בקרב הבריות מרחק גדול בין ההבטחה למעשה. ולכן עינינו רואות, שמרובים האנשים המכים על חטא ומתוודים בפיהם על חטאים ועוונות שנכשלו בהם. אולם כאשר אלה מגיעים לקיום החובה של השבת גזלה לזולת וכיוצא בכך- מתברר במקרים רבים, שהווידוי בפה אינו מביא לכלל מעשה בידיים. מציאות עגומה זו ביחסים שבין אדם לחברו באה לידי ביטוי בלשון המשתנית בכתוב שלפנינו: "והתוודו" מקויים על ידי הרבים, אבל "והשיב…ונתן…" מקויים רק על ידי מעטים, יחיד פה ויחיד שם… (פרפראות לתורה)
"ופרע את ראש האשה" (ה, יח)
פירש רש"י הקדוש- "סותר (הכהן) את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להן". מסופר על האדמו"ר רבי צבי הירש פרידמן (מייסד חסידות ליסקא) זצ"ל שלא הביט מחוץ לד' אמותיו. וכך לא היה מודע לפריצות, שנבקעה להן בעיירתו אודות נשים נשואות שפרעו ראשן. באחד הימים התבקש הרב לערוך חופה בחצר בית הכנסת. הצדיק התעטף במעילו ויצא אל הקהל שכבר התאסף. המחותנים עדיין התמהמהו בשל חילוקי הדעות אודות הנדוניה . זמן מה עמד הרב בראש שחוח ובעיניים עצומות כששפתותיו מרחשות דברי תורה, אך השעה התאחרה, ואף סבלנותו שלו פקעה לבסוף, נשא את ראשו ופקח עיניו, ומה שראה, לא נשא חן בעיניו. סוף-סוף נשמע קול השירה, ולשמחת הקהל הובא החתן ולאחריו הכלה. לאחר שנערכה החופה, הרב נטל את ידיו לסעודת המצווה ואכל כזית . לאחר מכן לא הצליח לכלוא את בערת רוחו וקרא: "איני מבין מדוע לא סיפרתם לי על הצרה האיומה הזו? האם יש בי עוולה? האם איני רבכם? צרה כזו פשתה בקהילה, ואף אחד לא בא לספר לי, כדי שאתפלל בפני בורא העולם?". הביט בו הציבור בחוסר הבנה, כשאיש אינו מבין, על מה המהומה ולמה הצדיק מתכוון בדבריו. כשראה את מבטי הקהל הבין שלא ירדו לפשר דבריו ולכן ביאר אותם: "לפני החופה נשאתי את מבטי – ואוי לעיניים שכך רואות". הרב עשה אתנחתא קצרה ואז אמר בצער: "המון נשים מבוגרות, ואפילו כאלו ששיבה כבר נזרקה בשערן, עומדות עם מחלפות שערותיהן! מדוע לא מצאתם לנכון לספר לי, כי נערות כה רבות לא מצאו את זיווגן והן עדין רווקות? " לא נחה רוחו, עד שאמר בקול גדול: "אם יש לי זכות בשמים הריני מעתיר, שכל הנשים גלויות הראש תינשאנה עוד השנה" . לשמוע דברי הצדיק החלה סערת רוחות עזה בציבור, בעלים רבים קרבו אל הרב וביקשו ממנו להעביר את רוע הגזירה, שכן חששו ש'ברכת' הצדיק תתקיים, והם יתבקשו 'לעולם שכולו טוב' והסבירו לצדיק, שעל אף מה שראה מדובר בנשים נשואות, ויש להן בעלים… בתחילה סירב הרב להאמין לדבריהם, אך כשהשתכנע אמר: "את הנעשה אין להשיב, אך כוונתי היית, שהנשים תכסינה ראשן עוד השנה, אם כך ואם כך". וכמובן, הנשים כיסו את ראשיהם – וכך עלתה בידו לחסום את הפרצה . (פניני עין חמד)
"ומחה אל מי המרים" (ה, כג)
אמר הקב"ה, ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו (מד"ר פרק יא) אל רבה של מינסק – הגאון רבי גרשון תנחום זצ״ל הגיעה אשה מרת נפש וזעקה: ״רבי! אינני מסוגלת יותר לסבול את הצרות שעושה לי בעלי… לא אצא מכאן עד אשר יבטיח לי הרב כי יסדר לי גט. רצוני להתגרש מבעלי״! השיב לה רבה של מינסק: ״מוכן אני להסדיר לך את הגט, אך זאת בתנאי שתמלאי את כל אשר אורה לך לעשות״! לאחר שהסכימה, אמר לה: ״במשך חודש ימים יהיה עלייך ללכת בכל ערב שבת, לבתים השוכנים ברבע העוני שבעירנו, ולחלק לעניים המתגוררים שם, חלות ובשר לכבוד שבת. לאחר חודש, אם תרצי, אסדר לך את הגט״ . הסכימה האשה. ואולם אחר שחלף יותר מחודש ולא הופיעה האשת שנית בבית הרב, שלח לקרוא לה. ״מדוע לא באת מקץ חודש״? שאל אותה הרב . השיבה האשה: ״עשיתי כל ערב שבת כפי שציוה עלי הרב. חילקתי לעניים מזון לכבוד שבת. ואולם כשעברתי בבתי העניים וראיתי מה הן צרות אמיתיות, נוכחתי לדעת שיש אנשים אשר להם צרות גדולות משלי. והחלטתי כי מוטב שלא אתגרש״… (גדולי הדורות )
מסופר על הרה״ק רבי רפאל מבערשיד זצ״ל שזוגתו היתה מפזרת מעותיו בלי חשבון, והיא שגרמה לו שמזונותיו היו מצומצמים ובדוחק. לכן ביקשו ממנו מקורביו שיגיד לה לבל תבזבז את כספו לחינם. נענה להם רבי רפאל ואמר: ״מתוך דבריכם הבנתי שברצונכם שאוכיח אותה על מעשיה בדברים קשים כגידין, והלא עי״ז יתכן שאגרום למחלוקת וקטטה בתוך ביתי, והרי כתב השל״ה הק׳ (יומא פרק דרך חיים – תוכחת מוסר – קצז) ״מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות״, ואם כן מה הועלתי בתקנתי, לכן הנני מעדיף לשתוק ולמנוע מלעורר המחלוקת, וממילא תהיה הפרנסה מצויה״.. . (באר החיים)
סיפר הגרמ״מ שולזינגר זצ״ל באחת מדרשותיו: ״יהודי בא אל רבינו הגרא״מ שך זצ״ל והתלונן שאשתו עושה לו צרות… אמר לו הרב שך: "איני יכול להכנס לענין שביניכם, אבל דבר אחד אתה צריך לדעת לפני הכל: יש הבדל עצום בינך לאשתך, אתה הרי לומד תורה והיא לא לומדת תורה״! ״והנה באמצע השבוע אחרי שסיפרתי בליל שבת את הסיפור הזה״ – ממשיך הרב שולזינגר – ״ניגש אלי אדם אחד, דבר ראשון נתן סכום גדול לצדקה, ואח״כ סיפר לי שבליל שבת אחרי ששמע ממני בדרשה את דברי הרב שד, חזר הביתה ושולחן השבת התחיל כרגיל אצלו. אשתו מדברת אליו בנוסח הרגיל אצלם… והוא שותק ! הם נשואים שש עשרה שנים, ולא קרה כדבר הזה שאשתו תדבר בצורה כזו, והוא ישתוק… אשתו ממש נבהלה ״האם קרה לך משהו״? הוא עשה לה סימן הרגעה בידו שהכל בסדר. היא ממשיכה… והוא שותק. עד שאמרה לו: אולי בכל זאת תגיד לי איזה מלה ואז אוכל להמשיך…. עד שאמר לה דברים כהוויתם: שמעתי מהדרשן בבית הכנסת שהרב שם אמר שמי שלומד תורה צריך לוותר, ואני מקוה לקיים את זה בעז"ה. (איש לרעהו )
"אמור להם יברכך ה' וישמרך… וישם לך שלום" (ו, כג-כו)
פתח הכתוב בלשון רבים: "אמור להם", ואילו את הברכות עצמן אמר בלשון יחיד: "יברכך… וישם לך". לא כל ברכה יפה ללשון רבים, שאין הברכה שווה לכל אדם. אמרו חז"ל (תנחומא ישן יח): "'יברכך' – בממון, 'יברכך' – בבנים". הממון ברכה הוא לאחד, ואילו לאחר הוא קללה, שמעבירו מדרך הישר. כך גם בבנים. כאשר הבנים מביאים נחת להוריהם, הרי זו ברכה. ואילו כאשר הם גורמים להוריהם צער ובושה, זו היפוכה של ברכה, וכן כך בכל הברכות. לפיכך נאמרו ברכות הברכה המשולשת בלשון יחיד, לכל אחד ברכה שהוא צריך לה. (דן מדניאל)
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג )
דרשו במדרש (רבה יא, ד ותנחומא י), אמור מלא כתיב, (בכל מקום נכתב אמר חסר וכאן מלא), אמר להם הקב"ה לכהנים, לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכין את ישראל, תהיו מברכין אותם באנגריא (דרך מהירות כמי שחייב לקיים ציווי אדונו) ובבהילות, אלא תהיו מברכין אותם בכוונת הלב כדי שתשלים הברכה בהם. נראה פי' שאע"פ שעיקר כח ברכת כהנים הוא מתנה מן השמים, שהקב"ה מברך את בנ"י. לא יחשבו הכהנים שאין הברכה מצדם רק לעשות השליחות. רק באמת רצונו ית' שהכהנים יברכו את ישראל בטוב לבבם. ואז חל על ברכתם ברכת שמים. ז"ש אמור להם דברים היוצאין מן הלב.. (שפת אמת)
"כה תברכו את בני ישראל אמר להם יברכך ה' וישמרך" (ו, כג-כד )
כבר דקדקו רבים מהו "אמור להם". יש לפרש על פי הידוע מתלמידי הבעש"ט הק' מה שקיבלו מרבם הקדוש, שאדם המתפלל בעדו או בעד חבירו לצורך איזה דבר, כגון: בני, חיי או מזוני וכדומה, "אזי ישים מגמת תפילתו לצורך גבוה, כי אם יש ח"ו איזה חסרון לאיש הישראלי, אזי בוודאי יש כביכול איזה פגם בשכינה הקדושה, כדאיתא (סנהדרין מו.): 'אמר רבי מאיר, בשעה שאדם מצטער שכינה מה אומרת, קלני מראשי קלני מזרועי'. על כן ישים מגמת בקשתו להשלים חסרון השכינה, וממילא יתוקן הכל וכו', ואם לא כן, אם משים מגמתו רק בחסרון הגשמיי, אינו בטוח כל כך שתקובל תפלתו. רק בחסדי הבורא ית"ש אשר לא בזה ולא שקץ ענות עני, ואין כאן מקומו". והנה כאן, בברכה המשולשת, שצוה השי"ת אל הכהנים לברך את ישראל, אזי "הוא הגוזר, לחיבת הבנים אמר, אין מן הצורך להתאמץ דוקא בכוונה הנ"ל, רק 'אמור להם יברכך'" – להם לצרכם, פשוטו כמשמעו. (אגרא דכלה)
"כה תברכו את בני ישראל אמור להם" (ו, כג )
"בכוונה ובלב שלם" (רש"י). אמור להם שהברכות מכוונות רק לישראל ולא לכוהנים, ובשעה שהם מברכים את ישראל לא תעלה במחשבתם כל נגיעה אישית וטובת הנאה שתצמח להם מן הברכות. כאשר תתקיימנה הברכות לישראל, ויתברך פרי בטנם ואדמתם, עשתרות צאנם ובקרם, ממונם ונכסיהם, תצמח מכך טובת הנאה גם לכוהנים, שיזכו במתנות כהונה לרוב. לכן הזהירם הכתוב: "אמור להם" – להם ולא לכם. הכתוב א ף מדגיש: "דבר אל אהרן", לפי שבעת כהונתו של אהרן במדבר לא נהגו עדיין מתנות כהונה, וברכתו כוונה אך ורק לבני ישראל. (כתב סופר)
"יברכך ה' וישמרך" (ו, כד )
מעשה בבחור מבוגר, שהגיע לפירקו. ניגש אל המשגיח, הגה" צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל ואמר: "אני מבקש רשות לצאת וללמוד מקצוע". מקצוע קודש, כתיבת סת"ם: ספרי תורה, תפילין, מזוזות . נשאל: "מדוע?". ענה הבחור: "אני מקווה להתארס בקרוב, ואנשא בשעה טובה, ואצטרך לפרנס משפחה, שתגדל במשך הזמן. מן הדין שיהיה לי מקצוע מכניס". חקר המשגיח: "ומי אומר שתתארס בקרוב. אולי תשאר רווק ותוכל להמשיך ללמוד בלי טרדה?" נרעש הבחור: "מה פירוש! הרי: "מה' אישה לאיש", הזיווג כבר נגזר מן השמים!" "אהה", השיב המשגיח. "ומי אומר שהמשפחה תגדל ויהיו לך ילדים, אולי תהיו חלילה חשוכי בנים, ומשכורת הכולל תספיק למחייתכם?"… נרעש הבחור, מדוע חוזה לו המשגיח שחורות? וענה: "ה' יעזור, ויהיו לנו בנים! למה לחשוב אחרת?!" והוסיף: "אני מבקש שהרב לא יפתח פה לשטן". רק זה חסר לו, שתהיה זו "שגגה היוצאת מפי השליט"… "אכן", מיהר המשגיח להסכים עמו. "אבל מי אומר שהמקצוע שתלמד יהיה מקצוע מבוקש ומכניס – כלום חסרים מובטלים חסרי תעסוקה?"… חשכו עיני הבחור: "למה לחשוב כך, ה' יעזור שתהיה פרנסה!" קרא במחאה . חייך המשגיח, ואמר: "ישמעו נא אוזניך מה שפיך מדבר! אתה נזקק לעזרת ה' במציאת שידוך, בלידת בנים, ובמציאת מקום עבודה. ובבריאות, ובאושר, ובמה לא. אז דווקא בסוג הפרנסה רוצה אתה לעזור לו, וללמוד מקצוע פלוני?! מוטב יהיה אם תמשיך ללמוד בהתמדה, ובכך תמשוך עליך את חסד ה', ויעזור לך בידו הרחבה!.. . סוף דבר, אותו בחור שב לספסל הלימודים, וה' עזר והתארס, וה' עזר והתחתן, וה' עזר ונולדו לו ילדים, וה' עזר והוא נושא כיום במשרה תורנית חשובה, נערץ על ידי תלמידיו ובני הקהילה !
"יברכך ד' וישמרך" (ו, כד )
כתיב "רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם" (תהלים) כאשר הצדיקים היראים מבקשים מהקב"ה טובות לעמו ויודע תעלומות יודע שח"ו יכול לצמוח מטובה זו רעה אעפי"כ "רצון יראיו יעשה", וממלא את בקשתם ומשפיע טובות לעדתו, ואם ח"ו באה הרעה עי"ז, ואז בעת הרעה צועקים ומשוועים הצדיקים אל אביהם שבשמים להסיר מהם את הצרה, אזי שוב "ואת שועתם ישמע ויושיעם" מן הצרה לאלתר. "יברכך ד'" וישפיעך ברכות עד בלי די, ואם ח"ו יצאו מהם רעות אזי "וישמרך" מהם ומהמונם. (רבינו הבעש"ט הק' זי"ע)
"ישא ה’ פניו אליך” (ו, כד )
מובא בגמרא בברכות (כ:) "אמרו מלאכי השרת לפני הקב”ה: ריבונו של עולם, כתיב בתורתך (דברים י) 'אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד, והלא אתה נושא פנים לישראל, דכתיב: 'ישא ה’ פניו אליך’? אמר להם: וכי לא אשא להם פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה (דברים ח) 'ואכלת ושבעת וברכת את ה’ אלוקיך’, והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה”. ביאור נפלא בתשובת הקב”ה למלאכים, ביאר הגאון רבי יהושע מקוטנא זצ”ל, בעל 'ישועות מלכו’: לכאורה, עלינו לדייק בלשון 'עד כזית ועד כביצה’, שאינו מובן, והיה לו לומר 'כזית וכביצה’ ? זאת ועוד, לשיטת ר’ מאיר (הסובר שבכזית מתחייבים בברכהמ”ז), הרי ההקפדה לברך לאחר אכילת כזית, אינה חומרה כלל, אלא עיקר הדין? אלא – אמר הגאון מקוטנא – מאחר ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה בשיעור ברכת המזון, אם כן נתאר לעצמנו מצב שבו יישבו יחד תלמידי רבי מאיר ותלמידי רבי יהודה ואכלו, הרי לכל צד היתה טענה שהצד השני נוהג שלא כהלכה, כי תלמידי ר”מ טענו שתלמידי ר”י שאינם מברכים על כזית – מבטלים מצות ברכהמ”ז, בעוד תלמידי ר”י טענו לעומתם שכאשר הם מברכים על כזית – הרי הם מברכים ש”ש לבטלה. לכן, כדי שיוכלו לחיות בשלום, היו מדקדקים בשיעורים הללו, כלומר: הם הקפידו לאכול – או פחות מכזית, ואז היו פטורים לדברי הכל, או כביצה, ואז מתחייבים הם לדברי הכל. כך נהגו תמיד, כאשר הם נזהרים שלא לאכול מכזית ועד כביצה, וזו הכונה בלשון "עד כזית ועד כביצה” – זה השיעור שאותו הקפידו שלא לאכול! הקפדה זו, מקורה היה בנשיאת פנים, שתלמידי ר”מ ותלמידי ר”י נשאו פנים זה לזה, אף שכלאחד חשב שהצדק עימו. משום כך, מדה כנגד מידה, ראויים הם שהקב”ה ישא פניו אליהם, אף לפנים משורת הדין! נכדו של הגאון מקוטנא וממלא מקומו, הוסיף, שזו כוונת הפסוק "ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום” – ע”י השלום בין בני ישראל באה נשיאת הפנים.. . (כמוצא שלל רב)
"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (ו, כז )
בבשר ודם אנו רואים, באיזה איש חשוב ומפורסם, נקראת אשתו על שמו – אשת פלוני, והיא מכובדת גם כן בכבודו, ועל אחת כמה וכמה שאנחנו נכבדים ויקרים ומבורכים מכל מלאכי מעלה, מחמת שהבורא ב"ה שמנו קראת בשמך, ואנחנו ישראל עמו ככלה המקודשת בסוד 'וארשתיך לי לעולם' (הושע ב, כא). זהו שאמר הקב"ה: 'ושמו את שמי על בני ישראל', דהיינו שתקרא אותם בשמי, כי הם עמי וידידתי. וממילא 'ואני אברכם' בכל הברכות, ויסכימו פמליא של מעלה, כי כבוד ישראל הוא כבודי, כמשל הנ"ל. (עבודת ישראל)
"כי עבודת הקודש עליהם בכתף יישאו" (ז, ט )
אמר הרה"ק מקוצק, בכתף יישאו – עבודת הקדש דורשת עמל רב, אין הדבר בא בהיסח הדעת. "לא יגעת ומצאת – אל תאמין!"
״ולבני קהת לא נתן, כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו״ (ז, ט )
מדוע לא נתן משה שוורים לבני קהת לשאת את הארון? אלא שאין זה דרך כבוד לארון הקודש שיישאוהו בהמות . (החפץ חיים )
״ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו, נחשון בן־עמינדב״ (ז, יב )
הוא לא נקרא כאן 'נשיא', כדי שלא יתגאה על שהקריב ראשון . האחרים נקראים נשיאים, לפי שהשפילו עצמם והקריבו אחריו . (חזקוני ) עוד טעם בזה, לפי ששמו של נחשון בן־עמינדב הלך לפניו, כי היה הראשון שקפץ לתוך הים . שמו היה חשוב מתוארו . (עיטורי תורה)
"ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון… וקרבנו קערת כסף אחת (ז, יב-יג)
יש לדקדק למה כפל לומר אצלו שני פעמים תיבת "קרבנו". וכן קשה הלשון "ויהי", שהרי אין ויהי אלא לשון צער". אמנם, בשעה שצוה ה' את משה רבינו שהמקריב הראשון יהיה נחשון בן עמינדב כפי שהביא רש"י בפסוק הקודם בא נחשון לידי יסורים גדולים, והיה מיצר מאוד באמרו לנפשו: מי אנכי שאזכה לגדולה וחשיבות זו להקריב ראשונה, וכדרכם של צדיקים להקטין עצמם ולהיות תמיד בורח מן הכבוד. וכשראה הקב"ה את צערו ואת לבו הנשבר והנדכה, נחשב זאת לפניו כקרבן, וכמאה"כ: "זבחי אלקים רוח נשברה". זהו שאמר: "ויהי המקריב ביום הראשון את קרבנו נחשון בן עמינדב" דהיינו קרבן עצמו, שנחשב כאילו הקריב עצמו לפניו ית', ורק אח"כ אמר: "וקרבנו קערת כסף אחת" כבשאר הנשיאים. (מאור ושמש)
"זה קרבן נחשון בן עמינדב" (ז, יז )
לשם מה חזרה התורה ומנתה אצל כל נשיא ונשיא את קרבנו בנפרד אף שכולם הביאו אותו מתכונת, אלא בא להדגיש ולהודיע כי לא הביא שום שבט רק כדי לחקות מעשה חברו, אלא כל אחד הביא ברצון מיוחד משלו. (הרה"ק ר' בונם מפשיסחא זי"ע)
"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער נשיא יששכר” (ז, יח )
ביאר הרמב”ן, שמה שחזרה התורה על קרבנות כל נשיא ונשיא למרות שקרבנותיהם זהים הוא שלא למעט בכבודו של אף נשיא. נוראים הדברים למתבונן, עד כמה התורה חסה לכבודו של האדם, ולא קיצרה במילותיה, אע”פ שכל המילים שבתורה ספורות ומדודות . סיפר הרב מאיר רוך שליט”א: במלחמת העולם השניה, איבד דודי הגאון רבי יחיאל מיכל גורדון זצ”ל את כל משפחתו, אשתו וילדיו, והוא נותר בגפו. לאחר המלחמה, נישא בזיווג שני והתגורר בארה”ב. פעם נסעתי לארה”ב, והודעתי מראש שאגיע להתארח וללון בביתם. לפי התכנון הייתי אמור להגיע לביתם בשעה שתיים עשרה בלילה. למעשה הנחיתה התאחרה והגעתי בשעה שלוש לפנות בוקר. בליבי קיוותי שהדוד הלך לישון, והשאיר את הדלת פתוחה. כשהגעתי, אני רואה לתדהמתי את הדוד הישיש עומד ברחוב, בחזית הבנין, בלילה בו שרר קור עז וממתין לבואי. שאלתיו בפליאה, מדוע המתין למטה? וכי לא היה מספיק להמתין בתוך ביתו? כאן התגלתה אצילותו ושמירתו על כבוד אשתו. באצילות נפשו הסביר לי שרצה לפוגשני קודם שאכנס לביתם ולבקשני שכשאפנה לאשתו, אקרא לה בתואר 'דודה’ (טאנטע). הוא הסביר שהיא כה מסורה אליו, וחשוב לו מאד שתרגיש שקרובי משפחתו מרגישים איתה קשרי משפחה ומכנים אותה דודה . שווה היה לו להמתין שעות ארוכות בקור העז, כדי לכבד את אשתו ולעשות לה הרגשה טובה! (לתתך עליון)
"ביום השני הקריב נתנאל בן צוער" (ז, יח )
הטעם שהתורה האריכה ומנתה אצל כל נשיא ונשיא את קרבנו, כי התורה רצתה ללמדנו שאם רבים עושים מצוה לא מתייחסים בשמים אל הרבים כאל כלל, אלא שמחים עם כל אחד ואחד כאילו הוא יחידי בעולם, ולא מתמעטת אהבת הקדוש ברוך הוא ושמחתו באדם, בגלל שיש עוד אנשים רבים שעושים את המצוה. ולכן כשם שהקדוש ברוך הוא שמח עם הקרבן של נחשון, כך שמח אצל כל אחד ואחד. ואין מדתו של הקדוש ברוך הוא כמדת בשר ודם, כי האדם מוגבל במידת אהבה שלו, וכשיש לו בן אחד אז כל מידת האהבה מסורה לבנו היחיד, אבל כשיש לו הרבה בנים מתחלקת אהבתו לכל אחד, אבל מדת אהבתו של הקדוש ברוך הוא היא ללא גבול וקצבה, ולכן לא נתמעטה אהבתו לכל אחד בגלל שיש עוד אנשים שעושים כן. (דרכי מוסר )
