לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי ב' טבת תשע"ח
מסכת שבועות דף כ"ב
דף כ"ב ע"א
אלו חייבים באכילה פחות מכזית: א. האוכל נמלה שלמה – לפי שהיא בריה. ב. האוכל הקדש שוה פרוטה. ג. הנשבע ומפרש שאוסר עליו כל שהוא. ד. האומר 'קונם ככר זו עלי' – אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כיון שלא הזכיר שם אכילה [ואם אכל במזיד לוקה במשהו, ואם אכלו בשוגג – לסובר יש מעילה בקונמות חייב בשו"פ]. אך אם אמר 'אכילה מזו עלי קונם', אינו חייב אלא בכזית. ה. הנשבע שלא יטעום.
ר' עקיבא אמר שלא מצינו מדבר ואוסר על עצמו ומביא קרבן על דיבורו אלא בשבועה. אבל מגדף – מדבר וחוטא הוא, ונזיר – אינו מביא קרבן על חטא אלא להתיר לו את היין, והקדש – אוסר על כל העולם, ובקונמות – סבר שאין מעילה בקונמות.
האוסר על עצמו שתי ככרות בקונם, ואמר 'אכילה מזו עלי קונם, אכילה מזו עלי קונם' – אינו חייב עד שיאכל כזית מאחת מהם, אבל אם אכל כזית אחד משתיהן אין מצטרף. אך אם אמר 'אכילה משתיהם עלי קונם', ואכל כזית משתיהן – הרי הן מצטרפות.
האומר 'שבועה שלא אוכל משתי הככרות' ואכל משתיהם כזית אחד – לתנא קמא אין מצטרף, לפי שהם חלוקות לחטאות, שאם אכל כזית מכל אחת בהעלם אחד מביא שתי קרבנות. ולר' מאיר – השבועות כקונמות ומצטרף.
רבינא העמיד מחלוקת חכמים ור' מאיר באופן אחר: לחכמים יש מעילה בקונמות, ואם אסר על עצמו שתי ככרות בקונם, ואכל משתיהם שוה פרוטה, מצטרפות. ור' מאיר סבר שאין מעילה בקונמות כלל, וגם לדברי חכמים שיש מעילה הקשה: כשם שבשבועות אין שתיהם מצטרפות כך גם בקונמות. וחכמים סברו כנ"ל, שבשבועות אין מצטרפות כיון שחלוקות לחטאות.
האומר 'ככר זו הקדש' ואכלה בין הוא בין חבירו – מעל, לפיכך יש לה פדיון. האומר 'ככר זו עלי הקדש' – לר' מאיר: הוא מעל וחבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון. לחכמים: גם הוא לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות. ולרבינא יש להפוך השיטות.
דף כ"ב ע"ב
האומר 'שבועה שלא אוכל' ואכל עפר – פטור. האומר 'שבועה שלא אוכל עפר', ואכל, נסתפק רבא אם מאחר שהזכיר לשון אכילה אינו חייב אלא בכזית, או מאחר שאינו מאכל אדם חייב בכל שהוא.
האומר שבועה שלא אוכל חרצן – נסתפק רבא אם מאחר שהוא נאכל על ידי תערובת דעתו על כזית, או מאחר שאין נאכל בפני עצמו דעתו על משהו.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן – דעתו על כזית אע"פ שכבר אסור בה מחמת נזירותו, ואין דעתו על כל שהוא.
*************
