לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ח שבט תש"פ
מסכת ברכות דף נ"א
דף נ"א ע"א
מי שאכל ושתה ולא בירך – אם לא גמר סעודתו יחזור ויברך, ואם גמר סעודתו לא יברך. ואין דומה לטבילה שמברכים לאחריה, לפי שלא היה ראוי לברך קודם טבילה, אבל האוכל היה ראוי לברך קודם אכילה, וכיון שנדחה ידחה.
אספרגוס – והוא כוס שהיו שותים כל בוקר לרפואה – של יין יפה ללב עין וטחול, וקשה לראש מעיים ותחתוניות, ושל שכר להיפך. של יין מיושן יפה ללב וטוב לעינים, וכל שכן לבני מעים. והרגיל בו יפה לכל גופו, והמשתכר הימנו קשה לכל גופו.
אמר 'קונם יין שאני טועם שהיין קשה לבני מעים', ואמרו לו הלא מיושן יפה למעים, ושתק – אסור ביין חדש ומותר במיושן.
ששה דברים נאמרו באספרגוס: אין שותין אותו אלא חי ומלא, מקבלו בימין ושותהו בשמאל, ואין משיחין אחריו, ואין מפסיקין בו אלא שותהו בבת אחת, ואין מחזירין אותו אלא למי שנתנו לו. של שכר צריך שירוק אחריו, ואם לא רק אחריו לוקה, ולפיכך מימיו נזרקין בפני המלך. אבל של יין לא ירוק, ואם רק לוקה. של שכר אין סומכין לאכול אחריו מיד אלא במינו, אם הוא שכר תאנים סומכו בתאנים, ושל תמרים סומכו בתמרים. ושל יין אין סומכין אותו אלא בפת.
שלשה דברים סח סוריאל שר הפנים לר"י בן אלישע: אל תטול חלוקך בשחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו, ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך, שחבורת שדים וי"א מלאכי חבלה מצפין לאדם מתי יבא לאחד מדברים הללו וילכד.
שלשה דברים סח מלאך המות לרבי יהושע בן לוי: אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבש, ואל תטול ידיך ממי שלא נטל ידיו, ואל תעמוד לפני הנשים כשחוזרות מן המת, שאני מרקד ובא לפניהן וחרבי בידי, ויש לי רשות לחבל. אם פגע בהן, יזוז ממקומו ד' אמות, אם יש נהר יעברנו, ואם יש דרך אחרת ילך בה, ואם יש שם כותל יעמוד מאחוריו, ואם לא, יחזיר פניו ויאמר 'ויאמר ה' אל השטן יגער ה' בך' וגו' עד שיעברו.
עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה: א. טעון הדחה מבפנים. ב. ושטיפה מבחוץ. ג. חי. שמוזגו במים לאחר שנתנו בכוס חי (וי"מ להביאו מן החבית לשמו). ד. מלא. וכל המברך על כוס מלא, נותנין לו נחלה בלי מצרים, וי"א שנוחל שני עולמים. ה. עיטור, י"א מעטרהו בתלמידים, וי"א בכוסות, וממלא בהם יין חי כשמגיע לברכת הארץ. ו. עיטוף, י"א שמתעטף בטליתו, וי"א שפורס סודר על ראשו. ז. נוטלו בשתי ידיו, שנאמר 'שאו ידיכם קדש וברכו את ה". ח. נותנו בימין. ונסתפקו אם אפשר ששמאל תסייע לימין, ומאחר שלא נפשט יעשה לחומרא. ט. מגביהו מן הקרקע טפח, שנאמר 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. י. נותן עיניו בו, כדי שלא יסיח דעתו ממנו. ויש אומרים אף משגרו במתנה לאנשי ביתו, כדי שתתברך אשתו. ולרבי יוחנן אין לנו אלא ארבעה, הדחה שטיפה חי ומלא.
דף נ"א ע"ב
לעולא ורבי יוחנן א"צ לשגר כוס של ברכה לאשה לאחר שבעלה שתה ממנו – שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש, שנאמר 'וברך פרי בטנך', ולא נאמר 'פרי בטנה'.
אין מסיחין על כוס של ברכה – משאחזו עד שיברך.
אין מברכין על כוס של פורענות – והוא כוס שני שהוא של זוגות, שנאמר 'הכון לקראת אלקיך ישראל', וכוס זה אינו מתוקן.
י"א שהאוכל כשהוא מהלך מברך מעומד, והאוכל מעומד מברך מיושב, וכשהוא מיסב ואוכל יושב ומברך. ולהלכה בכל אופן יושב ומברך.
הדרן עלך שלשה שאכלו
פרק שמיני – אלו דברים
אלו דברים שבין בית שמאי ובין בית הלל בסעודה:
א. לבית שמאי מברך בקידוש על היום ואח"כ על היין – שהיום גורם ליין שיבא, ועוד שכבר קידש היום ועדיין יין לא בא. ולבית הלל מברך על היין ואח"כ על היום, שהיין גורם לקדוש שתאמר, ועוד שברכת היין תדירה וברכת היום לא, ותדיר קודם. והלכה כבית הלל בדין זה – ואע"פ שכבר יצאה בת קול שהלכה כמותם בכל מקום, מימרא זו נאמרה קודם בת קול, וי"א רבי יהושע היא הסובר שאין משגיחין בבת קול.
ב. לבית שמאי נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס ביין שבא לפני המזון – ולבית הלל מוזגין את הכוס ואח"כ נוטלין לידים.
ג. לבית שמאי מקנח ידיו במפה מנטילת מים ראשונים – ומניחה על השלחן, ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל. ולבית הלל מניחה על הכסת.
ד. לבית שמאי מכבדין את הבית משיירי האוכלין, ואח"כ נוטלין מים אחרונים – ולבית הלל נוטלין לידים ואח"כ מכבדין את הבית.
ה. מי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת – מניחו עד לאחר המזון, וסודר עליו לבית שמאי נר ומזון בשמים והבדלה, ולבית הלל נר ובשמים מזון והבדלה.
ו. לבית שמאי אומרים שברא מאור האש – ולבית הלל בורא מאורי האש.
ז. אכל ושכח ולא בירך – לבית שמאי יחזור למקומו ויברך, ולבית הלל יברך במקום שנזכר. ועד מתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו.
ח. בא להן יין אחר המזון, ואין שם אלא אותו כוס – לבית שמאי מברך על היין (ושותהו. להלן נב.) ואח"כ מברך על המזון (בלא כוס. שם), ולבית הלל מברך על המזון ואח"כ על היין.
אין מברכין בהבדלה על נר או בשמים של נכרים, של מתים, ושל ע"ז. ואין מברכין על הנר עד שיאותו לאורו.
עונין אמן אחר ישראל המברך – גם אם לא שמע אלא סוף הברכה, ואין עונין אמן אחר כותי המברך עד שישמע כל הברכה, שמא בירך להר גריזים.
*******************
יום שני כ"ט שבט תש"פ
מסכת ברכות דף נ"ב
דף נ"ב ע"א
אין לו אלא כוס אחד לברכת המזון והבדלה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר: לשיטת רבי מאיר – לבית שמאי, אומר נר ומזון בשמים והבדלה, ולבית הלל נר ובשמים ומזון והבדלה. (ולדבריו כשאומר הבדלה בלא ברכת המזון, לדברי הכל מקדים נר לבשמים). לשיטת רבי יהודה – לדברי הכל מברך על המזון תחלה ועל הבדלה בסוף, ונחלקו על המאור ועל הבשמים, שלבית שמאי אומר מאור ואחר כך בשמים, ולבית הלל בשמים ואחר כך מאור. וחולקים גם בכל הבדלה שעושה על הכוס בלא ברכת המזון.
אע"פ שלענין קידוש מקדימין לבית שמאי ברכת היום לברכת היין, בהבדלה מקדימין ברכת היין – שבכניסת היום עדיף להקדים, וביציאת היום יותר טוב לאחר, שלא יהא עליו כמשוי.
תנאים נחלקו אם לבית שמאי ברכת המזון טעונה כוס – לברייתא טעונה כוס, ולפיכך אם אין לו במוצאי שבת אלא כוס אחד מניחו לאחר המזון. ולתנא במשנה אינה טעונה, ולפיכך אם בא להם יין לאחר המזון ואין שם אלא אותו כוס, מברך על היין ושותהו, ואח"כ מברך על המזון בלא כוס.
לבית שמאי נוטלין לידים ואח"כ מוזגין את הכוס – שאם ימזוג כוס תחלה, חוששים שמא יטמאו משקין שאחורי הכוס מחמת ידיו (שהידים שניות ועושין משקין תחילה), ויחזרו ויטמאו את הכוס (שמשקים ראשונים מטמאים כלי מדרבנן, גזרה משום משקים זב וזבה), ואסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות, שמא יתזו ניצוצות מתוכה על אחוריו, ויטמאו משקין שמאחוריו מחמת אחורים, ויטמאו את הידים. (אבל בלא משקין אין הידים מטמאין את הכוס, שאין ראשון עושה שני בחולין אלא ע"י משקין).
לבית הלל מוזגין כוס תחילה ואח"כ נוטלין לידים – שלדבריהם מותר להשתמש בכוס שאחוריו טמאים, שניצוצות אינן מצויים, ואם יטול ידים תחילה, חוששים שיטמאו משקין שבידים מחמת הכוס, ויחזרו ויטמאו את הידים. (אבל הכלי עצמו אינו מטמא את הידים, שאין כלי שנטמא בולד הטומאה מטמא אדם). ומשקין שבתוך הכלי טהורים, שכלי שנטמאו אחוריו במשקין, אחוריו טמאים, תוכו ואוגנו ואזנו וידיו טהורין, ורק אם נטמא תוכו נטמא כולו. ועוד סוברים בית הלל, שגם לב"ש שחוששין לניצוצות, יותר טוב ליטול ידים לאחר מזיגת הכוס, משום 'תכף לנטילת ידים סעודה'.
דף נ"ב ע"ב
לבית שמאי מקנח ידיו ממים ראשונים במפה ומניחה על השלחן – שאם יניחנה על הכסת חוששין שמא יטמאו משקין שבמפה מחמת הכסת, ויחזרו ויטמאו את הידים. (אבל לולא המשקין אין כסת מטמא את המפה או את האדם, שאין כלי שאינו אב הטומאה מטמא אדם או כלי). וכשמניחה על השולחן אין לחשוש לכלום, שאסור להשתמש בשולחן שני, גזירה משום אוכלי תרומה.
ולבית הלל מניחה על הכסת – שלדבריהם מותר להשתמש בשולחן שני, שאוכלי תרומה זריזין הן, ואם יניחנה על השלחן חוששין שיטמאו משקים שבמפה מחמת השולחן, ויחזרו ויטמאו את האוכלין. (אבל בלא משקין אין השולחן מטמא את האוכלין, שאין שני עושה שלישי בחולין אלא ע"י משקין). ועדיף לבית הלל לחשוש על טומאת אוכלין שיש להם עיקר מן התורה, מלחשוש על הידים שאין להם עיקר טומאה מן התורה.
לבית שמאי מכבדין את הבית ואח"כ נוטלין לידים – שאם יטול ידים תחלה מפסיד את האוכלין, שמים אחרונים נתזין עליהם ונמאסים. והשמש לא ידע ליטול רק פירורים שיש בהם כזית שלא יפסדו (שאלו שאין בהם כזית מותר לאבדן), כי מותר להשתמש בשמש עם הארץ. ולבית הלל נוטלים ידים תחילה, שאסור להשתמש בשמש עם הארץ, ומאחר שתלמיד חכם הוא, נוטל פירורין שיש בהן כזית ומניח פירורין שאין בהן כזית. בכל הפרק הלכה כבית הלל – חוץ מבדין זה שהלכה כבית שמאי. ויש מחליפין השיטה בדין זה, ולדבריהם גם כאן הלכה כבית הלל.
פירורין שאין בהם כזית – מותר לאבדן ביד.
מי שאין לו אלא כוס אחד לברכת המזון והבדלה, נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר: לשיטת רבי מאיר – לבית שמאי אומר נר ומזון בשמים והבדלה, ולבית הלל נר ובשמים ומזון והבדלה. ולדבריו כשאומר הבדלה בלא ברכת המזון, לדברי הכל מקדים נר לבשמים. ולשיטת רבי יהודה – לדברי הכל מברך על המזון תחלה ועל הבדלה בסוף, ונחלקו על מאור ובשמים, שלבית שמאי אומר מאור ואחר כך בשמים, ולבית הלל בשמים ואחר כך מאור. וחולקים גם כשמבדיל על הכוס בלא ברכת המזון אם נר קודם או בשמים. ונהגו העם כבית הלל אליבא דרבי יהודה להקדים בשמים למאור.
לבית שמאי אומרים 'שברא מאור האש' ולבית הלל 'בורא מאורי האש' – למסקנת הגמרא לדברי הכל אין חילוק בין לשון 'ברא' ללשון 'בורא', ששניהם משמשים בלשון עבר. והמחלוקת היא שלב"ש אומרים 'מאור', שאין באש אלא אור אחד, ולבית הלל אומרים 'מאורי', שהרבה מאורות יש באור.
אין מברכין על נר ובשמים של מסיבת נכרים – שסתם מסיבת נכרים לע"ז.
