לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"ג שבט תש"פ
מסכת ברכות דף מ"ו
דף מ"ו ע"א
בעל הבית בוצע – כדי שיבצע בעין יפה.
ומי מברך? לרב הונא – הבוצע. ולרבי יוחנן משום רשב"י אורח מברך, כדי שיברך בעל הבית. ומה מברכו? יהי רצון שלא יבוש בעל הבית בעולם הזה ולא יכלם לעולם הבא. ורבי הוסיף בה דברים: ויצלח מאד בכל נכסיו, ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים וקרובים לעיר, ואל ישלוט שטן לא במעשי ידיו ולא במעשי ידינו, ואל יזדקר לא לפניו ולא לפנינו שום דבר הרהור חטא ועבירה ועון מעתה ועד עולם.
עד היכן ברכת הזמון, שצריכין להיות שלשה, וכשהן שנים לא יאמרוה – לרב נחמן עד נברך, ולרב ששת עד הזן, וכשהן שנים מתחילים בברכת הארץ.
בברייתא אחת אמרו שברכת המזון פעמים שנים ופעמים שלשה, ובברייתא אחרת אמרו שלשה וארבעה – רב נחמן מיישבם לשיטתו: ברייתא שאמרה שלשה וארבעה, כשהן שנים אומר שלש ברכות, הזן, ברכת הארץ, ובונה ירושלים. וכשהם שלשה מוסיפים ברכת הזימון. והטוב והמטיב אינה מן המנין שהיא מדרבנן. וברייתא שאמרה שנים ושלשה עוסקת בפועלים שכוללים בונה ירושלים בברכת הארץ. רב ששת מיישבם לשיטתו: שנים ושלשה, כשהן שנים מברכים שני ברכות, שמתחילים מברכת הארץ, וכשהן שלשה מוסיפים ברכת הזימון שהיא מ'נברך' עד סוף ברכת הזן. והטוב והמטיב אינה בכלל שהיא מדרבנן, וברייתא שאמרה שלשה וארבעה סוברת שהטוב והמטיב מן התורה היא.
הוכחות שברכת הטוב והמטיב אינה מן התורה: א. שהרי פועלים עוקרים אותה. ב. שהרי פותח בה בברוך אע"פ שסמוכה לחברתה, ואין חותם בה בברוך. ג. שהרי עוקרין אותה בבית האבל. (לרבי עקיבא. ראה ע"ב).
כל הברכות פותח בהן בברוך וחותם בברוך – חוץ מברכת הפירות והמצוות שפותח ואינו חותם, שכולה הודאה אחת. וברכה הסמוכה לחברתה שחותם ואינו פותח, שכבר פתח בברכה ראשונה. וברכה אחרונה שבקריאת שמע, שאע"פ שק"ש מפסיק בינתים סמוכה לברכות שלפניה. בברכת הטוב והמטיב פותח בברוך ואין חותם בברוך, לפי שהיא מדרבנן וברכה בפני עצמה היא.
דף מ"ו ע"ב
בבית האבל – לת"ק אומרים (בברכה רביעית של ברכת המזון) ברוך דיין האמת, וגם ברכת הטוב והמטיב. ולרבי עקיבא אומרים ברוך דיין האמת, ואין אומרים ברכת הטוב והמטיב. מר זוטרא בירך בבית האבל בנוסח זה: הטוב והמטיב א'ל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח במשפט ושליט בעולמו לעשות בו כרצונו, כי כל דרכיו משפט שהכל שלו ואנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו, גודר פרצות בישראל הוא יגדור את הפרצה הזאת בישראל לחיים.
שלשה שאכלו כאחד, ורצו שנים לברך, והפסיק השלישי את אכילתו כדי להצטרף לזימון, עד שגמר המברך ברכת הזן (לרב ששת), וחזר וגמר סעודתו, להיכן חוזר לאחר שיגמור סעודתו? י"א שחוזר לראש והיינו לתחילת ברכת הזן, לפי שנתחייב מתחילה בזימון. וי"א למקום שפסק, והיינו לברכת הארץ כשאר יחיד.
מנהג הפרסיים בסעודה: כשהן שני מיטות, הגדול מסב בראש, ושני לו למעלה הימנו (לצד מראשותיו). וכשהם שלש, גדול מסב באמצע, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו (לצד מרגלותיו). ואם רצה גדול לדבר עם שני מראה לו ברמיזה. מים ראשונים מתחילין מן הגדול, ומביאים מיד שולחן שלפניו שלא יצטרך לשמור ידיו עד שנוטלין כולן. מים אחרונים מתחילין מן הקטן, ואין מסירין את השולחן מהגדול עד שמביאים מים לפניו.
אבל בברייתא אמרו סדר הסיבה: כשהן שתי מטות, גדול מסב בראש ושני לו למטה הימנו, שאם הוצרך גדול לספר עמו לא יהא צריך לזקוף. וכשהן שלש מטות, גדול מסב בראש, שני לו למעלה הימנו, שלישי לו למטה הימנו. וראשון מספר עם השלישי, ואם רצה לספר עם שני יזקוף, ואל ישפיל את השני לפני קטן ממנו. מים ראשונים מתחילין מן הגדול. מים אחרונים, כשהם חמשה מתחילין מן הגדול, וכשהם יותר מתחילין מן הקטן, עד שמגיעים לחמישי וחוזרין ומתחילין מן הגדול.
ולמקום שמים אחרונים חוזרין – והיינו כשמגיעים לחמשה, לשם ברכה חוזרת. שהנוטל ידיו בתחילת חמשה אחרונים, הוא מזומן לברכה.
**************
יום רביעי כ"ד שבט תש"פ
מסכת ברכות דף מ"ז
דף מ"ז ע"א
אין מכבדין לא בדרכים, ולא בגשרים, ולא בנטילת מים אחרונים. ואין מכבדין אלא בפתח הראוי למזוזה, כלומר בכניסת כל פתחים (גם של בית הכנסת ובית המדרש שאין בהם מזוזה), למעט דרכים ופרצות.
אין המסובין רשאין לאכול כלום עד שיטעום הבוצע. – רב ספרא דקדק בלשונו שאין רשאין 'לטעום', ואע"פ שאין חילוק בדבר, חייב אדם לומר בלשון רבו.
שנים ממתינין זה לזה בקערה, שלשה אין ממתינין. הבוצע הוא פושט ידו תחלה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול הימנו, הרשות בידו.
אין הבוצע רשאי לבצוע עד שיכלה אמן מפי העונים. ולרב חסדא עד שיכלה מפי רוב העונים, שכל העונה אמן יותר מדאי אינו אלא טועה.
אין עונין אמן חטופה (שקורין את האל"ף בחטף), ולא אמן קטופה (שאינו מוציא את הנו"ן בפה שתהא ניכרת), ולא אמן יתומה (שלא שמע הברכה רק שעונין אמן, ואינו יודע על איזה ברכה עונים), ולא יזרוק ברכה מפיו.
כל העונה אמן יתומה יהיו בניו יתומים – חטופה יתחטפו ימיו, קטופה יתקטפו ימיו. וכל המאריך באמן, מאריכין לו ימיו ושנותיו.
שנים שאכלו כאחד, וגמרו סעודתן, ובא שלישי לאכול – אם כשהיו מביאין לשנים דבר שחביב עליהם היו אוכלים, השלישי מצטרף עמהם לזימון.
י"א שעיקר בסעודה מברך, כלומר אחד מאותן שהיו בתחילת ההסיבה – ואפילו אם יש שם גדול ממנו. אבל להלכה גדול מברך אע"פ שהגיע לבסוף.
אכל דמאי מזמנין עליו – שאם היה רוצה מפקיר את נכסיו ונעשה עני והוא ראוי לו, שמאכילין את העניים ואת האכסניא (חיל המלך) דמאי. ולבית שמאי אין מאכילין.
מעשר ראשון שהקדימו לוי לכהן בעודן שבלים – מפריש ממנו תרומת מעשר ופטור מתרומה גדולה, שנאמר 'והרמתם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר', מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל אם הקדימו בכרי, שכבר חלה עליו רשות כהן, חייב בתרומה גדולה, שנאמר 'מכל מעשרותיכם תרימו'.
דף מ"ז ע"ב
מעשר שני והקדש שנפדו – אע"פ שנתן רק את הקרן ולא את החומש, מותרים, שאין החומש מעכב.
השמש שאכל כזית – מזמנין עליו, ואין אומרים שכיון שאכילתו שלא בקביעות אינו מצטרף.
אין מזמנין על עם הארץ.
מזמנין על הכותי – לאביי כשהוא חבר, אבל סתם כותי אין מזמנין עליו שלא גרע מעם הארץ. ולרבא לא אמרו שאין מזמנין על עם הארץ אלא במי שאינו מעשר פירותיו, אבל על הכותי מזמנין, לפי שהוא מעשר, שהכותי מדקדק במה שכתוב בתורה.
כל מצוה שהחזיקו בה כותים – הרבה מדקדקין בה יותר מישראל.
איזהו עם הארץ: לרבי מאיר כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, לחכמים כל שאינו מעשר פירותיו כראוי, לרבי אליעזר כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, לרבי יהושע כל שאינו מניח תפילין, לבן עזאי כל שאין לו ציצית בבגדו, לרבי נתן כל שאין מזוזה על פתחו, לרבי נתן בר יוסף כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, ולאחרים אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. והלכה כדבריהם. וי"א שמי ששומע שמעתתא מפיהן של חכמים וגורסם, חשוב כתלמיד חכם אע"פ שלא שימש ת"ח.
אכל טבל שחייב במעשר מדרבנן – כגון מעציץ שאינו נקוב, אין מזמנין עליו.
אכל מעשר שני והקדש שנפדו שלא כהלכתן – כגון מעשר שני שפדאו על אסימון שאין בו צורה, והקדש שחללו על גבי קרקע, אין מזמנין עליו.
לעולם אינו גר עד שימול ויטבול – ולפיכך גר שמל ולא טבל, אין מזמנין עליו.
נשים ועבדים וקטנים – אין מזמנין עליהן. ואע"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו, מ"מ עושין אותו סניף לעשרה.
תשעה ועבד מצטרפין לעשרה. רבי אליעזר נכנס לבית הכנסת והיו שם שמונה בני חורין ושני עבדים, ושחרר אחד והיו לו תשעה ועבד שמצטרפין. ודחה עשה של שחרור עבד, לפי שמצוה של רבים היא.
המשחרר עבדו עובר בעשה – שנאמר 'לעולם בהם תעבדו'.
לעולם ישכים אדם לבית הכנסת – כדי שיזכה וימנה עם עשרה הראשונים, שאפילו מאה באים אחריו נותנין לו שכר כנגד כולם.
תשעה נראין כעשרה – מצטרפין. י"מ כשהן מכונסים, שאין אדם מבחין בהן כל כך מתוך שהן יחד. וי"מ שכשהן מפוזרים נראים יותר כמרובין.
שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה – מצטרפין להיות כשלשה לזימון, וכגון רב חסדא ורב ששת.
