לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון ה' מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף י"א
דף י"א ע"א
קפצה וראתה, קפצה וראתה, קפצה וראתה – אם היו בימים שונים, קבעה לה וסת לקפיצות, שבכל יום שתקפוץ מחזיקין אותה שראתה דם ואם קפצה שלש פעמים באחד בשבת וראתה, קבעה ווסת לימים ולקפיצות, שאם תקפוץ באחד בשבת מחזיקין אותה לרואה, אבל לא קבעה לקפיצות לבד, שאם קפצה ביום אחר אין מחזיקין אותה לרואה. ולא לימים לבד, שאם לא קפצה ביום ראשון אין מחזיקין אותה לרואה. (ע"פ הריטב"א בדעת רש"י).
ואפילו אם קפצה פעם ראשונה באחד בשבת וראתה, וקפצה שוב באחד בשבת וראתה, ושוב קפצה בשבת ולא ראתה, ובאחד בשבת ראתה בלא קפיצה, הוחזקה לראות בקפיצה באחד בשבת, שאנו תולין שקפיצה של אתמול גרם לה לראות למחר.
לשון שני – אם קפצה וראתה באחד בשבת, ושוב קפצה וראתה באחד בשבת, ושוב ראתה באחד בשבת בלא קפיצה (וי"ג שקפצה בשבת ולא ראתה, וחולק על לשון ראשון) – קבעה וסת ליום ראשון בלא קפיצה, שנתגלה שהיום גרם לה ולא הקפיצה.
אף על פי שאשה שיש לה ווסת שראתה דיה שעתה – צריכה להיות בודקת בכל יום שחרית ובין השמשות כשאר נשים, חוץ מהנדה שא"צ בדיקה שממילא טמאה היא כל שבעה, והיושבת על דם טוהר שאפילו אם ראתה דם טהורה.
אע"פ שיש לה ווסת צריכה לשמש בעדים ולבדוק לפני תשמיש ולאחר תשמיש – חוץ מהיושבת על דם טוהר, ובתולה שדמיה טהורים.
שני פעמים צריכה אשה להיות בודקת – שחרית ובין השמשות. וכן בשעה שהיא עוברת לשמש את ביתה. יתירות עליהן כהנות בשעה שהן אוכלות בתרומה, ולרבי יהודה אף בשעת עברתן מלאכול בתרומה.
לריש לקיש אשה קובעת לה וסת בתוך ימי זיבתה, אבל לא בתוך ימי נדתה. (כגון אם ראתה בראש חודש, וחזרה וראתה בט"ו לחודש כשעומדת בימים שהיא ראויה לזיבה והיינו בי"א יום שבין נדה לנדה, וחזרה וראתה בראש חודש ובט"ו לחודש, וחזרה וראתה בט"ו לחודש ולא ראתה בראש חודש שלפניו, קבעה לה וסת לט"ו בחודש, שמצטרפין שני הראיות שבימי זיבה לראיה אחרונה לקביעות וסת. אבל אם ראתה בראש חודש וחזרה וראתה בחמישי בחודש והיינו בימי נדות, וחזרה וראתה עוד פעמים בחמישי בחודש, לא קבעה וסת שאין ראיית ימי נדה ראייה לקבוע שהיא עלולה לראות בימי נדותה).
ולרבי יוחנן אשה קובעת ווסת אף בתוך ימי נדתה. ודוקא אם ראתה ממעין סתום, ולא כשראתה ממעין פתוח. (כגון שראתה שתי ראיות ראשונות בראש חודש, וראיה שלישית בכ"ה, ואחר כך ראתה בר"ח, אבל לא כשהראיות הראשונות של וסת היו בתוך ימי נדה. ע"פ לשון א' ברש"י שישר בעיניו). ולפיכך הנדה אין צריכה בדיקה, שהרי נפתח מעינה ואפילו היא רואה לא תקבע וסת.
המבקשת לישב על דם טוהר, כגון בשביעי לזכר או יום י"ד לנקבה כשכלין ימי לידה: לשיטת רב אין צריכה בדיקה, שלדבריו דם הבא בתוך ז' של לידה ודם הבא לאחר שבעה ממעין אחד הוא, והתורה טמאתו תוך שבעה לזכר וי"ד לנקבה, והתורה טהרתו כל ימי הטוהר, ובין אם פסקה ובין אם לא פסקה טמאה היום וטהורה למחר.
לשיטת לוי (לבית הלל) צריכה בדיקה – שלדבריו שני מעינות הם, נפתח הטמא כל ימי הלידה ונסתם הטהור, ולסוף שבעה לזכר וי"ד לנקבה נסתם הטמא ונפתח הטהור, ואם שופעת מתוך שבעה לאחר שבעה אפילו בשמיני היא טמאה עד שתפסוק, ולכך צריכה בדיקה שמא לא פסק המעין הטמא. ולשיטת בית שמאי שמעין אחד הוא אין צריכה בדיקה.
דף י"א ע"ב
אין אשה צריכה לחשוש ולבדוק בימי טוהר שמא קבעה לה ווסת, שאינה קובעת ממעין טהור למעין טמא. ואפילו לשיטת רב שמעין אחד הוא, אינה קובעת ווסת מימי טהרה לימי טומאה.
תינוקת שלא הגיע זמנה לראות ונשאת – לבית שמאי נותנין לה ארבע לילות שמותרת גם בראית דם, שתולין אותו בדם בתולים. ולבית הלל נותנין לה עד שתחיה מכת הבעילה.
לא אמרו בית הלל כן אלא כשלא פסקה מלראות דם מחמת תשמיש – שכל זמן ששמשה ראתה, ואז אפילו אם חזרה וראתה ביום שלא מחמת תשמיש טהורה, שמחזיקין לה בדם בתולים, הואיל ומחמת תשמיש לא פסקה. אבל אם פסקה מחמת תשמיש, ששמשה פעם אחת ולא ראתה, ואחרי כן ראתה, בין שראתה מחמת תשמיש בין שלא ראתה מחמת תשמיש טמאה, שמכיון שבשעת תשמיש פסקה פעם אחת, רגלים לדבר שהבתולים כלו כבר וזה ממקום טמא ירד. וכן אם עבר לילה אחת בלא תשמיש וראתה – טמאה. וכן אם נשתנו מראה דמים שלה ממראה דם בעילה הראשונה כשלא שמשה עם בעלה – טמאה. אבל אם נשתנה מראה דמיה כששמשה עם בעלה, טהורה, שהשמש עכרן.
בתולה שדמיה טהורים – כששמשה עם בעלה, אין צריכה בדיקה, שאפילו נשתנה מראה דמים שלה טהורה. ואם לא שמשה, צריכה בדיקה, שמא נשתנה מראה דמים שלה והיא טמאה.
לא אמרו שהאשה שהיא עוברת לשמש את ביתה צריכה בדיקה אלא באשה שהיא עסוקה בטהרות, שמתוך שצריכה בדיקה לטהרות צריכה גם לבעלה, ואפילו אם יש לה ווסת, צריכה בדיקה מטעם זה. אבל אם אינה עסוקה בטהרות אין צריכה בדיקה, שכל הנשים בחזקת טהרה לבעליהן, בין אשה שאין לה ווסת ובין אשה שיש לה ווסת.
במה דברים אמורים שאשה מותרת לבעלה בלא בדיקה, כשהניחה בחזקת טהורה, אבל אם הניחה בחזקת טמאה, לעולם היא בטומאתה, עד שתאמר לו טהורה אני .
****************
יום שני ו' מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף י"ב
דף י"ב ע"א
אשה (שאינה עסוקה בטהרות) לא תחמיר לבדוק את עצמה לבעלה – שלבו נוקפו ופורש.
אשה שראתה דם כשיעור וסת מיד לאחר בעילה – חייבין בקרבן חטאת, שוודאי היה שם בשעת בעילה. ואיזהו שיעור וסת? משל לשמש ועד שעומדים בצד המשקוף, ביציאות השמש נכנס עד, נמצא שלא משכחת לה דין זה אלא בקינוח מבחוץ, אבל אם בבדיקתה מצאה, כבר ארך השיעור, ואין כאן אלא אשם תלוי.
ולא תקנח האשה את עצמה כשיעור וסת כדי לחייב בעלה חטאת, וכן לא תבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי – שלבו נוקפו ופורש.
נשים הצנועות, אין בודקות בעֵד שבדקו בו עצמן לפני תשמיש זה, לפני תשמיש אחר, לפי שהוא מטונף וכהה מראית ליבונו בבדיקה ראשונה ושוב אין נראית בו טיפה כחרדל. ושאינן צנועות, בודקות ולא איכפת להן.
אשה שיש לה וסת (והיא עסוקה בטהרות) – אם היא ערה, אסורה לשמש עד שתבדוק. ואם היא ישנה, אין צריכה בדיקה. ואם אין לה וסת, בין כשהיא ערה ובין ישנה צריכה בדיקה. אבל אם אין עסוקה בטהרות, בכל אופן אין צריכה בדיקה לבעלה.
חמרין ופועלין והבאין מבית האבל ומבית המשתה – נשיהם שיש להם ווסת הם בחזקת טהרה, ובאין ושוהין עמהם בין ישנות בין ערות (אפילו כשעסוקה בטהרות. תוס'). ואע"פ שכשהיא ערה צריכה בדיקה (כשעסוקה בטהרות), כיון שתבעה אין לך בדיקה גדולה מזו, שאם אתה מצריכה בדיקה היא תתגנה בפניו. ודוקא כשהניחן בחזקת טהרה, אבל הניחן בחזקת טומאה, לעולם היא טמאה, עד שתאמר לו טהורה אני.
רבא הורה לרב פפא לנהוג כברייתא זו ולסמוך על פיוס – שאם תבדוק בדיקה ממש עלולה להמאס על בעלה.
דף י"ב ע"ב
רב כהנא שאל בני ביתם של רב פפא ושל רב הונא בריה דרב יהושע האם הצריכום בדיקה בשעה שחזרו מבית רבם – והשיבום שלא. ולא רצה לשאול אותם בעצמם – שמא מקילים לאחרים ומחמירים לעצמם.
אשה שאין לה וסת:
לר' מאיר: אסורה לשמש – שמא תראה ותקלקלנו, ואין לה לא כתובה – כיון שאינה ראויה לביאה, ואין לה פירות ומזונות ובלאות – שתנאי כתובה ככתובה, ויוציא ולא יחזיר עולמית – ואף שחזרה ונתקנה, שמא תנשא ותתקן, ויאמר אילו הייתי יודע שכך היה אפילו הייתם נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרין.
לר' חנינא בן אנטיגנוס: משמשת בשני עדים קודם תשמיש ואחריו, הן עותוה (אם תמצא דם) הן תקנוה (אם לא תמצא).
בשם אבא חנן אמרו: אוי לו לבעלה – י"א שאמר זאת לר' מאיר, שאמנם חייב לגרשה אך נותן לה כתובה. וי"א שאמר כן לרבי חנינא בן אנטיגנוס, שאין לסמוך על בדיקה לפני תשמיש שמא תראה דם ותקלקל את בעלה.
אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כר' חנינא בן אנטיגנוס. והיינו בעסוקה בטהרות, שלבעלה אינה צריכה בדיקה. ומי שאמר זאת בשם שמואל לא אמר את המימרא האחרת בשמו – אשה שאין לה וסת אסורה לשמש עד שתבדוק, והעמידו זאת בעסוקה בטהרות.
הדרן עלך שמאי אומר
*********
יום שלישי ז' מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף י"ג
דף י"ג ע"א
פרק שני – כל היד
כל היד המרבה לבדוק – בנשים משובחת לפי שאינן בנות הרגשה, באנשים הבודק לענין ש"ז אף באינו מרבה תקצץ – שבני הרגשה הם. אבל אם בא לבדוק בצרור או בחרס או במטלית עבה מותר.
איש הבודק לענין זוב – משובח.
האוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו אוחז באמתו ובולע את התרומה – לאביי: אוחז במטלית עבה אבל לא ברכה אף שכבר נעקר שמא יוסיף. לרבא: אפילו במטלית רכה, כיון שכבר עקר בהרגשה אינו מוסיף. ומה ששנינו למה זה דומה לנותן אצבע בעין שכל זמן שאצבע בעין עין מדמעת וחוזרת ומדמעת – היינו ביצא במשמוש ולא בהרגשה.
אמר ר' אליעזר: כל האוחז באמתו ומשתין – כאילו מביא מבול לעולם. אמרו לו: והלא נצוצות נתזין על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו שהן ממזרים. אמר להם: אפשר יעמוד במקום גבוה וישתין, או ישתין בעפר תיחוח ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום. אמרו לו: אין לו מקום גבוה ועפר תיחוח מאי. אמר להם: מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע שעה אחת לפני המקום – שמוציא ש"ז לבטלה.
כל המוציא ש"ז לבטלה חייב מיתה – שנאמר באונן 'וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו'. וי"א כאילו שופך דמים – שנאמר 'הנחמים באלים תחת כל עץ רענן שוחטי הילדים בנחלים תחת סעיפי הסלעים', אל תקרי 'שוחטי' אלא 'סוחטי'. וי"א כאילו עובד ע"ז – נאמר כאן 'תחת כל עץ רענן', ונאמר בע"ז 'על ההרים הרמים ותחת כל עץ רענן'.
רב יהודה ושמואל עמדו על גג בית הכנסת שף ויתיב בנהרדעא, הוצרך רב יהודה להשתין, והורה לו שמואל אחוז באמתך והשתן לחוץ. וכמה דרכים בטעם ההיתר: א. עשאו כבולשת, שאם נכנסה לעיר בשעת שלום חביות פתוחות אסורות סתומות מותרות, ובשעת מלחמה כולן מותרות לפי שאין להן פנאי לנסך מחמת פחדם, וגם כאן מחמת החרדה אינו בא להרהור, ואיזו חרדה: 1. שמא יפול מן הגג כיון שהיה לילה. 2. מרבו. 3. משכינה שבבית הכנסת. 4. אימת הקב"ה היתה עליו בכל מקום, שקרא עליו שמואל 'אין זה ילוד אשה'. ב. היה נשוי, ונשוי מותר. ג. הורה לו לסייע בביצים מלמטה. ד. גבול יש לו, מעטרה ולמטה מותר מעטרה ולמעלה אסור.
דף י"ג ע"ב
המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי, ולא רק אסור – שמגרה יצה"ר בנפשו. וי"א נקרא עבריין – שכך אומנתו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו לך עבוד ע"ז והולך ועובד. וי"א שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה – שנאמר בזה 'וירע בעיני ה" ונאמר 'כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע'.
'ידיכם דמים מלאו' – אלו המנאפים ביד.
'לא תנאף' – לא תהא בך ניאוף בין ביד בין ברגל.
הגרים והמשחקין בתינוקות מעכבין את המשיח – גרים דקשין לישראל כספחת, ומשחקין בתנוקות היינו הנושאים קטנות שאינן בנות לידה, שאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, שנאמר 'כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי'.
איבעיא אם מה ששנינו 'באנשים תקצץ' היא קללה או דין, והביאו הברייתא: ר' טרפון אומר יד לאמה – תקצץ ידו על טבורו, אמרו לו והלא כריסו נבקעת. אמר להם מוטב תבקע כריסו ואל ירד לבאר שחת. ורצו להוכיח שהוא דין, ודחו שמדוע דווקא על כריסו, אלא כך אמרו לו: ישב לו קוץ בכריסו לא יטלנו? אמר להם: לא. שאלוהו: והלא כריסו נבקעת. אמר להם: מוטב תבקע כריסו ולא ירד לבאר שחת.
החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה מחמת חולי – אם יש להם פקחות מתקנות אותן והן אוכלות בתרומה. ויש למחוק 'סומא', שיכולה לבדוק עצמה ולהראות לחברתה.
חרש שדיברו חכמים בכל מקום הוא שאינו מדבר ואינו שומע, והיינו חרשת דתנן – אבל המדברת בודקת לעצמה.
כהן שוטה – מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב, ומשמרין אותו שלא יישן, ישן טמא לא ישן טהור. לר' אליעזר ברבי צדוק עושין לו כיס של עור. אמרו לו: כל שכן שמביא לידי חימום. אמר להם: לדבריכם שוטה אין לו תקנה. אמרו לו: לדברינו ישן טמא לא ישן טהור, לדבריך שמא יראה טפה כחרדל ותבלע בכיס. משום ר' אלעזר אמרו עושין לו כיס של מתכת והיינו של נחשת שאינה בולעת וכפי ששנינו לענין שיעור הזייה ממי חטאת.
רב פפא דייק מטענתם של חכמים שהכיס מביא לידי חימום – שמכנסים אסורים, ומכנסי כהנים היה להם חלל רחב, שהיו דומים לפמלניא של פרשים למעלה עד מתנים למטה עד ירכים ויש להם שנצים ואין להם לא בית הנקב ולא בית הערוה.
