לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון כ"ט אלול תשע"ט
מסכת מעילה דף י"ב
דף י"ב ע"א
דישון מזבח הפנימי והמנורה – קודם שהניחן במקום תרומת הדשן של מזבח החיצון, לא נהנין ולא מועלין בהן. אבל לאחר שהניחן על תרומת הדשן של מזבח החיצון, מועלין בה, שאי אפשר שלא ידבק בו מקצת מתרומת הדשן של מזבח החיצון, לכך מועלין בכולו, שנאמר 'והסיר את מוראתו בנוצתה אל מקום הדשן', תיבת 'הדשן' מיותרת לרבות דישון מזבח הפנימי. ודישון המנורה למדין מ'דשן' 'הדשן'.
בני יונה שעבר זמנן – לא נהנין ולא מועלין בהן. תורין שלא הגיע זמנן – לת"ק לא נהנין ולא מועלין, ואע"פ שבהמה מחוסר זמן קדוש לפני זמנו ומועלין בו, היינו משום שיש בה קדושה כשהיא בעלת מום, ויש לה פדיון, משא"'כ בעופות כיון שאין מום פוסל בהם אין להם פדיון, ולכן אין מועלין בהן כשהן מחוסר זמן. ולרבי שמעון מועלין בהן, כיון שהן ראויים לאחר זמן מעתה יש בהן מעילה.
קדשים שמתו – יצאו מידי מעילה דבר תורה. אבל מ"מ יש בהן מעילה מדרבנן.
תורין שלא הגיע זמנן – אע"פ שמתחילה לא היה בהן מעילה, יש בהן לסוף מעילה מדרבנן. והוקשה לרב חסדא על כך היכן מצאנו דבר שמתחילה אין בו מעילה, ולסוף יש בו מעילה מדרבנן. ואע"פ שהדם בתחלה אין מועלין בו, יצא לנחל קדרון מועלין בו מדרבנן, היינו משום שיש בו מעילה תחילה אם יצא ע"י הקזה.
דף י"ב ע"ב
המקיז דם לבהמת קדשים – אסור בהנאה, ומועלין בו, שמכיון שאינו ראוי לזריקה חשוב כגוף הבהמה. ואין דומה לחלב המוקדשין וביצי תורין שאין נהנין ולא מועלין בו, לפי שאין בהמה מתקיימת בלא דם, אבל היא מתקיימת בלא חלב.
הזבל והפרש של קדשים שהוא בחצר – אין נהנין ואין מועלין, ויפלו דמיו ללשכה. ואע"פ שאי אפשר שלא יהא קצת פרש במעיה, אין זה כדם הקזה שחשוב כגופה, לפי שהפרש בא ממאכל שאכלה, וכשפורש ממנה זה בא פרש אחר כשתחזור ותאכל, ונמצא שאינו חלק מגופה, אבל הדם נברא עמה והוא גופה ממש.
לרבי אלעזר כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש, כלומר לא נהנין ולא מועלין, דמיו יפלו ללשכה.
חלב המוקדשין וביצי תורין: בקדשי מזבח שהקדישן בקדושת הגוף – לא נהנין ולא מועלין. הקדיש קדות דמים למזבח, או בקדשי בדק הבית – הקדיש תרנגולת, מועלין בה ובביצתה, הקדיש חמורה – מועלין בה ובחלבה.
*************
יום שני א' תשרי תש"פ
מסכת מעילה דף י"ג
דף י"ג ע"א
כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית – מועלין בה. כיצד: הקדיש בור מלא מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, אילן מלא פירות, שדה מלאה עשבים – מועלין בהם ובמה שבתוכן.
אבל אם הקדיש בור ואח"כ נתמלא מים, אשפה ואח"כ נתמלא זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, אילן ואח"כ נתמלא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים – לת"ק מועלין בהם ואין מועלין במה שבתוכן. ולרבי יוסי המקדיש את השדה והאילן – מועלין בהן ובגידוליהן, מפני שהן גידולי הקדש. אבל המקדיש בור ואשפה ושובך, ואח"כ נתמלא, אין מועלין במה שבתוכן, שאינן גידולין.
ולד המעושרת לא ינוק מן המעושרת – שהאם קדושה ובנה חולין, ונמצא נהנה מחלב מוקדשין, ולמדים העברה העברה מבכור שמועלין בכל מה שיש בו, כך גם מועלין במעשר בכל שיש בו, ואם היא נקיבה מועלין בחלב שלה. ואחרים מתנדבים כן, שמתנין תחילה שעל מנת כן אני מכניס נקבה זו לדיר להתעשר, שאם תקדש, יהא חלבה חולין, ומועיל התנאי הואיל ויכולין לעכב שלא תכנס נקבה זו לדיר עד לאחר זמן.
וכן ולד המוקדשין לא ינוק מן המוקדשין – שלמדין 'אמו אמו' מבכור שמועלין גם בחלב. ואחרים מתנדבים כן, שמקדישין את האם ע"מ שיהא חלבה חולין.
הפועלים שעושין מלאכה בשל הקדש, לא יאכלו מגרוגרות של הקדש, שנאמר אצל אכילת פועל 'כי תבוא בכרם רעך ואכלת' ולא כרם של הקדש.
וכן פרה של חולין החורשת בשל הקדש, לא תאכל מכרשיני הקדש, שנאמר 'לא תחסום שור בדישו', דישו שלך ולא דישו של הקדש.
הדש קלעילין (מין קטנית) של חולין בשדה הקדש – מעל, ואע"פ שאין מעילה במחובר, אבק של שדה שהוא תלוש מועיל לאותן קלעילין ונמצא מעילה בתלוש.
דף י"ג ע"ב
שרשי אילן של הדיוט הבאין בשל הקדש – לא נהנין ולא מועלין, לפי שעיקר האילן של הדיוט הוא. וכן שרשי אילן של הקדש הבאין בשל הדיוט, לא נהנין ולא מועלין. (הטעם מבואר בב"ב כו: – תוס').
מעין שהוא יוצא בתוך השדה של הקדש (שנובע מתוך שדה של חולין, אלא שיוצא ומושך בתוך שדה של הקדש) – לא נהנין ממנו כל זמן שהוא בתוך שדה של הקדש, ולא מועלין בו כל מי שהוא שותה ממנו בתוך שדה של הקדש. יצא חוץ לשדה הקדש – נהנין ממנו.
המים שבכד של זהב – שהיו ממלאין בו מע"ש מן השילוח לניסוך המים כדי שלא יפסל בלינה – לא נהנין, משום שנתמלאו לצורך הקדש, ולא מועלין, משום שלא נתקדשו לניסוך המים למעילה, שהחבית אינה מקודשת. עד שינתנו בצלוחית של זהב, והיינו כלי המקודש לכך, שאז מועלין בהן. ונחלקו אמוראים בכמה מועלין – לרבי יוחנן מועלין בכולן, שאין שיעור לניסוך המים. ולריש לקיש מועלין בשלשה לוגין שבו, שהוא שיעור של ניסוך המים.
ערבה – שהיה סידורן בהר הבית, לא נהנין ממנה קודם שזקפוה אצל המזבח, ולא מועלין. אבל משזקפוה שנעשית מצוותה, נהנין ממנה. לר"א בר צדוק נותנים היו ממנה זקנים בלולביהן (ע"פ שט"מ), אפילו קודם שנזקפה אצל המזבח.
המנסך מי חג בחג בחוץ – לר"א חייב. ופירש רבי יוחנן משום מנחם יודאפה שר"א בשיטת ר"ע רבו אמרה שדורש 'נסכיהם' – אחד ניסוך המים ואחד ניסוך היין. (וריש לקיש תמה, מדוע לשיטתו אין שיעור למים, שמאחר שמדמהו לניסוך היין, היה צריך לדרוש מה יין שלש לוגין, אף מים שלש לוגין).
*************
יום שלישי ב' תשרי תש"פ
מסכת מעילה דף י"ד
דף י"ד ע"א
המקדיש את החורש מועלין בכולו – בעצים בענפים ובנבייה.
עבודת כוכבים שנשתברה מאליה – לר' יוחנן אסורה, שהרי לא ביטלה עובד כוכבים בפירוש. ולריש לקיש מותרת, שהעובד כוכבים ביטלה בלבו, שאמר אם לא הצילה את עצמה שלא תישבר, היאך תציל אותי.
הקן שבראש האילן של הקדש – לא נהנין ולא מועלין. שבאשירה – יתיז בקנה, שאם אינו יכול להגיע בידו לקן יפיל בקנה את הקן לארץ, והוא מותר.
ונחלקו רבי יוחנן וריש לקיש באיזה אופן מדובר (עפ"י הגירסא שלפנינו ופירוש התוס'): לריש לקיש – כששבר העוף מענפי האילן עצמו, שאם הביא ממקום אחר גם באילן של הקדש מותר בהנאה, ובהקדש אין מועלין כגון שגדלו לאחר שהוקדש האילן, וסובר שאין מעילה בגידולין. ובשל אשירה מותר כדין ע"ז שנשברה, ולכך אמרו יתיז בקנה, שאסרו חכמים ליטול בידים לפי שדומה לעצי האשרה המחוברין. אבל אם הביאה ממקום אחר, מותר ליטול בידים.
לרבי יוחנן – מדובר כשהביאה עצים ממקום אחר, ואע"פ כן אסרו את הקן עצמו בין בהקדש בין באשירה, ולא התירו אלא שיתיז את הקן ויטול את האפרוחים.
האפרוחים – בין באילן של הקדש ובין באילן של אשירה מותרים – לפי שאין צריכין לאילן, שפורחין בכל מקום שרוצים. אבל ביצים, כאן וכאן אסורים, דלא ניידי וצריכין לאילן, וכאילן עצמו דמי. ואפרוחים שצריכין לאמן, שעדיין לא גדלה נוצתן ואינן יכולין לפרוח, דינן כביצים ואסורים.
הגזברים שלקחו עצים – מועלין בעצים. ואין מועלין לא בשיפויי ולא בנבייה.
דף י"ד ע"ב
כשבונין בבדק הבית, היו קונין כל צרכי הבנין ממעות של חולין, או שהיו לוקחין כל צרכי הבנין באמנה, ולאחר שנגמר הבנין היו מקדישין אותו, שהיו מביאין ממעות של הקדש כשיעור דמי כל הבנין והשבח שהשביחו האומנין בבנין ושכר האומנין, ואומר תחול קדושה שיש במעות הללו על הבנין הזה, ונמצא קדוש והמעות יצאו לחולין, ופורעין מהן שכר האומנין ממה שחיללו השבח שהשביחו האומנין בבנין, ופורעין לאותן שלוו מהן מעות של חולין שנהנו בהן צורכי הבנין, או לאותן שהאמינו להן צרכי הבנין.
וטעם הדבר – לשמואל: שמי שמתנדב מעות לבדק הבית מקדיש אותן לאלתר, ושוב אינו יכול לקנות בהן דבר של חולין, לפי שהמוכר היה מועל בהן, לפיכך צריך שיאמר כך תחול קדושה וכו' כנ"ל, שיהו מחוללין קודם שיבואו לידי המוכר. לרב פפא: שלא נתנה תורה למלאכי השרת, ולפעמים צריך לישב על אבני הבנין, ואם יהיו של קודש נמצא מעל.
מותר הקטרת – שהיה נשאר על שס"ה מנה, שלאחר שנכנס ניסן אין ראוי להקטרה שאינה מתרומה חדשה – מה היו עושין בה? היו מפרישין ממנה שכר האומנין, ומחללין אותה על מעות שיועדו לשכר האומנין, ונותנים את מותר הקטורת המחוללת לאומנין, וחוזרין ונוטלים אותה מהם ממעות של תרומה חדשה. ואין מחללין אותה על הבנין עצמו שנבנה ממעות חולין, אם אין בבנין כשיעור המעות, שלא אמרו הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל אלא בדיעבד ולא לכתחילה.
לרב פפא לא היו הגזברים קונים את העצים להקדש אלא אם בונים אותם מיד, אבל כשהיו בונים לאחר זמן, היו קונים אותם בחול, שאם יקדשו אותם מיד, שמא יבואו לישב עליהם ונמצא מועל בהקדש.
הדרן עלך ולד חטאת
*************
