לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ב אדר א' תשע"ט
מסכת חולין דף צ"ב
דף צ"ב ע"א
'וישר אל מלאך ויוכל בכה ויתחנן לו', איני יודע מי נעשה שר למי, כשאומר 'כי שרית עם אלהים' הוי אומר יעקב נעשה שר למלאך. 'בכה ויתחנן לו', איני יודע מי בכה למי, כשאומר 'ויאמר שלחני' הוי אומר מלאך בכה ליעקב. 'כי שרית עם אלהים ועם אנשים', רמז לו שעתידים שני שרים לצאת ממנו, ראש גולה שבבבל ונשיא שבארץ ישראל, מכאן רמז לו גלות.
'ובגפן שלשה שריגים' – א. י"א אלו שלשה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים ששנים בבבל ואחד בארץ ישראל, ופעמים להיפך. ונתנו חכמים עיניהם ברבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני בתו של רב. ב. י"א אלו שלשה שרי גוים שמלמדים זכות על ישראל בכל דור. ג. י"א גפן זה העולם, שלשה שריגים זה אברהם יצחק ויעקב, והיא כפורחת עלתה נצה אלו האמהות, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו השבטים. ד. י"א שאין מראין לאדם מה שהיה אלא מה שעתיד להיות, אלא גפן זה תורה, שלשה שריגים אלו משה ואהרן ומרים, והיא כפורחת עלתה נצה אלו סנהדרין, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו הצדיקים שבכל דור. ה. י"א גפן זה ירושלים, שלשה שריגים זה מקדש מלך וכהן גדול, והיא כפורחת עלתה נצה אלו פרחי כהונה, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים. ו. י"א גפן זו תורה, שלשה שריגים זה באר עמוד ענן ומן, והיא כפורחת עלתה נצה אלו הבכורים, הבשילו אשכלותיה ענבים אלו נסכים. ז. י"א גפן אלו ישראל, וכן הוא אומר 'גפן ממצרים תסיע', שלשה שריגים אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה, והיא כפורחת עלתה נצה הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר 'ובני ישראל פרו וישרצו', עלתה נצה הגיע זמן של ישראל ליגאל, וכן הוא אומר 'ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי', הבשילו אשכלותיה ענבים הגיע זמנה של מצרים לשתות כוס התרעלה.
שלשה כוסות אמורות במצרים: אחד ששתה בימי משה, ואחד בימי פרעה נכה, ואחד שעתידה לשתות עם כל העובדי כוכבים.
אומה זו (ישראל) כגפן נמשלה – זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנים שבישראל. וצריך לבקש רחמים על העלין, שאלמלא הם לא יתקיימו האשכולות.
'ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחמר שערים ולתך שערים' – אין כירה אלא לשון מכירה, בחמשה עשר זה ט"ו בניסן שבו נגאלו ישראל ממצרים. כסף אלו צדיקים, וכן הוא אומר 'צרור הכסף לקח בידו', חומר שעורים ולתך שעורים אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהם, שלשים בא"י וט"ו בבבל, שנאמר 'ואקחה שלשים כסף ואשליך אותו בית ה' אל היוצר'. ורובם נמצאים בבית הכנסת שמתחת היציע. ועל זה אמר הכתוב 'ואומר אליהם אם טוב בעיניכם הבו שכרי ואם לא חדלו וישקלו את שכרי שלשים כסף', כלומר החזירו לי את הצדיקים שהייתם מקבלים עליהם שכר. ולרבי יהודה אלו שלשים צדיקי אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם. ולעולא אלו שלשים מצות שקבלו עליהם בני נח, ואין מקיימין אלא שלשה, אחת שאין כותבין כתובה לזכרים, ואחת שאין שוקלין בשר המת (של אדם וי"א של בהמה) במקולין, ואחת שמכבדין את התורה.
דף צ"ב ע"ב
אין גיד הנשה נוהג בעוף – שאע"פ שיש לו כף בשר סביבות הקולית העליונה, אינו עגול ולא דומה לכף. ונסתפקו בגמרא לענין גיד הנשה של בהמה שאין לה כף עגול, או של עוף שיש לה, אם הולכים אחר העוף או בהמה עצמה, או שהולכים אחר המין. ולא נפשט.
גיד הנשה וחלבו של שליל לרבי מאיר אסור, ולרבי יהודה מותר. ונחלקו בבן תשעה חי, שרבי מאיר לשיטתו שטעון שחיטה ולא ניתר אגב אמו, ורבי יהודה לשיטתו שניתר אגב אמו משום 'כל בבהמה' ואפילו חלבו וגידו.
גיד הנשה, לרבי מאיר מחטט אחריו בכל מקום שהוא. ושמנו, מן התורה מותר, ומדרבנן חותך שמנו מעיקרו, כלומר מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר, שישראל קדושים ונהגו בו איסור. ולרבי יהודה, החלב הגבוה ונראה על השופי גוממו ומשליכו מפני מראית העין שלא יראה כאוכל גיד, אבל עיקרו ושרשו של שומן ושל גיד מותר גם מדרבנן.
לרב יצחק בר שמואל בר מרתא בשם רב לא אסרה תורה אלא קנוקנות שבו, והן גידין דקין ההולכין באורך הירך מתחת הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי, שהן רכין ונותנין טעם, אבל הגיד עצמו שהוא בראש השופי, עץ בעלמא הוא ומותר. ולעולא ואביי הגיד עצמו אסור, שעץ הוא והתורה חייבה עליו, אבל קנוקנות מותרים, שהתורה אמרה גיד ולא קנוקנות, וכדין חוטין שבחלב שאין חייבים עליהם משום חלב.
חוטין שבחלב אסורין ואין חייבין עליהן – שחלב אמרה תורה ולא חוטין. וכן חוטין שבכוליא אסורין ואין חייבין עליהם. ולובן כוליא, שהוא בתוך החריץ ומתפשט והולך בתוך הכוליא, יש אוסרין ויש מתירין. אביי הוכיח שהוא מותר, ממה שהתיר שמואל חלב שהבשר מחפה אותו, ומשום ש'על הכסלים' אמרה תורה ולא שבתוך הכסלים, וכך גם לענין זה לא אסרה תורה אלא מה שעל הכליות ולא מה שבתוך הכליות.
*************
יום חמישי כ"ג אדר א' תשע"ט
מסכת חולין דף צ"ג
דף צ"ג ע"א
חלב שהבשר חופה אותו מותר. ועליונו וגובהו של אותו חלב קודם שיכסהו הבשר, אע"פ שמכוסה במתנים אסור, שהבהמה בחייה כשהולכת איבריה נעים, והמתנים פעמים שהן נמשכים כלפי מעלה והכסלים נמשכין כלפי מטה ואין החלב נכסה בהן.
חלב שעל המסס ובית הכוסות אסורין וענוש כרת – וזהו חלב שעל הקרב. חלב שעל עצם הקטן המחובר לחולית האליה – אסור וענוש כרת, וזהו חלב שעל הכסלים.
חוטין שביד שנוטלין מן הכתף – לרבי אבא אמר רב יהודה אמר שמואל אסורין. ואם חתכו ומלחו, מותרין אפילו לקדירה.
כשהדקין יוצאין מן הקבה צריך לגרר חלב שעליהן אורך אמה – וזהו חלב שעל הדקין.
חוטין שבעוקץ – אסורין. חמשה חוטין יש בו, שלשה מימין ושנים משמאל, השלשה מפוצלים כל אחת לשנים, והשנים מפוצלים כל אחת לשלשה, ונפ"מ שהם נשלפים בעודן בחומן, ואם לא שלפן צריך לחטט אחריהם עד שימצא במספר הזה.
חמשה מקומות ובהן חוטים של איסור – שלשה מהן של חלב, והן בטחול, בכסלים, ובכליות. ושנים מהן של דם, והן ביד ובלחי. ואלו שהן של דם אם חתכן ומלחן מותרים, אבל אלו שהם של חלב אין להם תקנה.
חמשה קרומין אסורים – שלשה משום חלב, והן של טחול ושל כסלים ושל כליות, ושנים משום דם, והן של ביצים ושעל המוח.
קרום שעל הטחול – מה שעל הדד, אסור וחייבין עליו. ומה שעל כולו, אסור ואין חייבין עליו. ולפיכך צריך לקולפו כולו ולא רק בגובהו במקום עוביו. קרום שעל הכליות – העליון שהוא חלב גמור, אסור וחייבין עליו. וקרום התחתון, אסור ואין חייבין עליו.
דף צ"ג ע"ב
ביצי זכר המעורים בגופו – יש אוסרים משום אבר מן החי, שאע"פ שתלויין הן כחתוכין, שהרי אינם מבריאות. ויש מתירין, שיש להם חיות שהרי אינם מסריחים. רבי יוחנן מתירן מעיקר הדין, אבל הורה לרב שמן בר אבא שלא יאכלם משום 'ואל תטוש תורת אמך'.
ביצי הגדי – עד שלשים יום משנולד, מותרים בלא קליפת הקרום. לאחר שלשים יום, אם יש בהם חוטים אדומים, בידוע שיש בהם דם ואסורים, ואם אין עליהם חוטין אדומים, מותרים.
בכל מקום שנחלקו רב אחר ורבינא רבינא לקולא ורב אחא לחומרא, והלכה כרבינא לקולא. חוץ משלשה מקומוות שרב אחא לקולא ורבינא לחומרא, והלכה כרב אחא לקולא. ואלו הן: אומצי (חתיכת בשר שהאדים מחמת מכה) ביעי, ומזרקי (גידי הצוואר). שאם חתכן ומלחן, מותרים גם לקדירה. תלאן בשפוד, מותרין, שהדם זב. הניחן על גחלים, לרב אחא הגחלים שואבים את דמו ומותר, ולרבינא צומתין הבשר ודמו נצלה בתוכו ואסור.
כשרוצין להסיר שער הראש ונותנין עליו מים ומטמינין אותו ברמץ – אם מושיבים אותו על בית השחיטה מותר, שהדם זב מלמטה. אבל לצדדין, דמו בתוכו ואסור. הושיבו על נקבי החוטם, אם נעץ דבר בנקב החוטם שלא יסתם, מותר, ואם לאו אסור. וי"א שעל נקבי החוטם מותר כמו על בית השחיטה, ולצדדין אם נעץ בו דבר מותר ואם לאו אסור.
שני גידין הן – הפנימי סמוך לעצם, אסור וחייבין עליו. חיצון סמוך לבשר, אסור ואין חייבין עליו.
טבח שנמצא חלב אחריו – י"א שאם נמצא כזית, מלקין אותו. וכשעורה, מעבירין אותו. וכן הלכה. וי"א שכזית אפילו בשנים ושלשה מקומות, וכשעורה במקום אחד.
לרבי מאיר אין הטבחין נאמנין על גיד הנשה ועל החלב לומר שנטלנוהו, מפני שטורח הוא להם לחטט אחריו. ולחכמים נאמנין עליו ועל החלב. י"א שמתחילה סברו כרבי מאיר שצריך לחטט אחר גיד הנשה והוא טורח, לכך אמרו שאין נאמנים. וחזרו לומר כרבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, ולפיכך חזרו לומר שנאמנים. וי"א שמתחילה אמרו כחכמים שנאמנין, לפי שסברו כרבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, וחזרו לומר אין נאמנים, שחזרו לדעת רבי מאיר שצריך לחטט אחריו, ועדיין היו זכורים לדעת רבי יהודה שאין צריך לחטט אחריו, ולאחר ששכחו לגמרי דעת רבי יהודה חזרו לומר שנאמנים.
*************
