לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת שבועות דף כ״ה
דף כ"ה – ע"א
משנה . שבועה חל בין בדברים של עצמו ובין של אחרים – כגון שבועה שאתן לאיש פלוני עשיר ושלא אתן [שאם אמר 'לעני' – אין שבועה חלה עליו, שמושבע ועומד מהר סיני לתת צדקה], וכן שנתתי ושלא נתתי.
שבועה חל גם על דברים שאין בהם ממש – שאישן ושלא אישן, שישנתי ושלא ישנתי, שאזרוק צרור לים ושלא אזרוק, שזרקתי ושלא זרקתי.
חומר בנדרים משבועות – שנדרים חל על דבר מצוה כדבר הרשות, מה שאין כן בשבועות. חומר בשבועות מנדרים – שהשבועות חלו גם על דבר שאין בו ממש, מה שאין כן בנדרים.
האומר שבועה שלא אישן שלשה ימים – מלקים אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר, שדבר שאי אפשר הוא ומשנשבע יצאה לשקר.
לרבי ישמעאל – אינו חייב בשבועת ביטוי רק על העתיד לבוא, שנאמר 'להרע או להטיב', ומהנאמר 'לכל אשר יבטא' מרבים גם דברים שאינם הרעה או הטבה. לרבי עקיבא – כשם שנתרבו דברים שאינם הרעה או הטבה, כך יש להרבות שבועה לשעבר.
האומר שבועה שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק – לרבי ישמעאל: פטור כיון שהוא לשעבר. לרבי עקיבא: לרב – חייב. לשמואל – פטור, שאינו חייב לשעבר רק לשון על שבועה ששייך גם להבא.
דף כ"ה – ע"ב
נשבע לבטל המצוה ולא ביטל – פטור. נשבע לקיים המצוה ולא קיים – לחכמים: פטור, שנאמר 'להרע או להטיב' ולכן דבר ששייך להישבע לעשות או שלא לעשות שייך בו שבועת ביטוי, ושבועה זו היא רק בהן ולא בלאו. לרבי יהודה בן בתירא: חייב, קל וחומר מרשות שאינו מושבע עליה מהר סיני.
מחלוקת רב ושמואל אם צריך שיהא השבועה בדבר ששייך להבא – הוא בשיטת חכמים, שרב סובר שרק לאו והן המפורש בכתוב צריך להיות שייך, ולא בלשון 'להבא ולשעבר' שמריבוי. אבל בדעת רבי יהודה בן בתירא לא נחלקו – שאם 'לאו והן' אינו צריך, כל שכן שאין צריך 'להבא ולשעבר'.
האומר 'לא אכלתי היום', אמר לו חבירו 'משביעך אני', ואמר 'אמן', ואכל – חייב קרבן.
אמר לא הנחתי תפילין היום וכו' – במזיד חייב מלקות, בשוגג – לרב: חייב קרבן, לשמואל: פטור לפי שאינה בלשון להבא.
נשבע על עמוד אבן שהיא מזהב: אם כבר ידעו שלשה בני אדם שהוא של אבן – עובר משום שבועת שוא. ואם לא ידעו – עובר משום שבועת שקר.
הנשבע לחבירו שיודע לו עדות ונמצא שלא ידע – לאביי: פטור גם לרב, לפי שאינה בלאו והן, שאם נשבע שאינו יודע עדות אינו חייב משום ביטוי רק אם נשבע בבית דין והוא ראוי להעיד ומשום שבועת העדות. וי"א שחזר בו אביי וסובר שבאופן שאינו חייב משום שבועת העדות חייב משום שבועת ביטוי וישנה בלאו והן. וי"א שאחת ממימרות אלו אמר רב פפא ולא אביי.
נשבע שידע לו עדות או לא ידע, או שהעיד או לא העיד – לרב: חייב, לשמואל: פטור, שאינה להבא, שחייב להעיד.
הנשבע 'איני יודע לך עדות': באופן שחייב משום שבועת העדות, כגון שראוי להעיד ונשבע בבית דין – אינו חייב משום שבועת ביטוי. לאביי: (שחזר בו, או שאחת מהמימרות היא רב פפא): שנאמר 'לאחת מאלה' – לאחת אתה מחייבו ולא שתים. ולפי דבריו באופן שאינו חייב משום שבועת העדות, חייב משום ביטוי, והכתוב חייב משום שבועת העדות כדי לחייב על המזיד כשוגג. לרבא: משום שהוא דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש, ואין לך בו אלא חידושו. ולפיכך גם באופן שאינו חייב משום שבועת העדות, פטור משום שבועת ביטוי.
***************
דף כ״ו
דף כ"ו ע"א
הנשבע על דברים שאין בהם הרעה והטבה – כגון שאזרוק צרור לים, חייב, שנאמר 'או נפש כי תשבע לבטא בשפתים'.
הנשבע לשעבר – לרבי עקיבא: חייב, שדורש כל התורה בריבוי ומיעוט (כשיטת רבו נחום איש גם זו), ונאמר 'או נפש כי תשבע' – ריבה, 'להרע או להיטיב' מיעט, 'לכל אשר יבטא האדם' – חזר וריבה, ריבה הכל, ולא מיעט אלא דבר מצוה. לרבי ישמעאל: פטור, שדורש כל התורה בכלל ופרט (כשיטת רבו נחוניה בן הקנה) – מה הפרט מפורש להבא אף כל להבא. אבל על דברים שאין בהם הרעה והטבה להבא חייב – א. שלהבא דומה לפרט – שאיסורו משום 'בל יחל דברו', אבל לשעבר איסורו משום 'בל תשקרו'. ב. שנאמר 'כי תשבע לבטא בשפתים' – שהשבועה קודמת לביטוי ולא שהביטוי קודמת לשבועה.
'האדם בשבועה' – פרט לאנוס, כגון מי שנשבע שכך אמר רבו משום שכסבור שכך היה האמת וליבו אנסו, פטור. 'ונעלם' – פרט למזיד שפטור מקרבן. 'ממנו' – שנתעלם ממנו שבועה ולא חפץ. לרב יוסף: כגון שאמר שבועה שלא אוכל פת חיטים, והושיט ידו לסל ליטול פת שעורים, ועלה בידו של חיטים וכסבור שהיא שעורים ואכלה, מאחר שאם היה יודע שהוא חיטים היה פורש, העלם חפץ הוא ופטור. לרבי אלעזר: לא מצאנו העלם חפץ בלי העלם שבועה, ובכל אופן חייב.
העלם חפץ ושבועה בידו – לרב אשי: פירש מחמת שבועה חייב, ואם מחמת חפץ פטור. לרבינא: פטור בכל אופן, שלא פירש משבועה רק מחמת חפץ, ולא מחפץ רק מחמת שבועה.
דף כ"ו – ע"ב
'איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר' כשאומר יודע אני ששבועה זו אסורה, אבל איני יודע אם חייבים עליה קרבן. וגם חכמים החולקים על מונבז וסוברים בכל מקום ששגגת קרבן אינה שגגה, מודים בשבועה – לפי שיש בה חידוש שמביא קרבן על לאו.
הנשבע על הכיכר ומסתכן עליה – מותר לאכול. ואם מצטער עליה ואכל בשגגת שבועה – פטור, שגם אם לא היה שוכח שבועתו היה אוכל, ואין זה 'שב מידיעתו'.
גמר בליבו צריך שיוציא בשפתיו – שנאמר 'לבטא בשפתים', ולפיכך אם גמר בליבו להוציא פת חיטים והוציא פת שעורים פטור. אבל אם גמר בליבו להוציא פת חיטים והוציא פת סתם – חייב, שנאמר 'לכל אשר יבטא האדם'.
גמר בליבו להביא לתרומת המשכן או להביא קרבן – חייב, שנאמר בתרומת המשכן 'כל נדיב לב', ובקדשים נאמר 'וכל נדיב לב עולות'. ואין לומדים מהם לשאר נדרים – ששני כתובים הבאים כאחד אינם מלמדים. וגם לסובר שמלמדים – אין לומדים חולין מקדשים.
***************
דף כ״ז
דף כ"ז – ע"א
משנה . נשבע לבטל המצוה ולא ביטל – פטור. שנאמר 'להרע או להיטיב' – מה הטבה רשות אף הרעה רשות. וממה שנאמר 'או' לרבות הטבת אחרים, ללמדנו שברשות מדבר הכתוב מדבר ולא בביטול מצוה, שאם במצוה הרי מפורש גם הרעת אחרים (שאסורה), וקל וחומר להטבתם. ורבי יאשיה שסובר 'או' בא לחלק, סובר כרבי עקיבא שלומדים ריבוי מיעוט וריבוי ובא למעט דבר מצוה, ואם הפסוק עוסק במצוה מה ממעט.
נשבע לקיים המצוה ולא קיים – לתנא קמא: פטור, לפי שלא עשה בה לאו כמו הן. לרבי יהודה בן בתירא: חייב, קל וחומר מרשות שאינו מושבע עליו מהר סיני חייב. והגם שאינה בלאו והן, מצאנו בהטבת אחרים שהוא חייב הגם שפטור על הרעתם, וחכמים סוברים שגם שם שייך לאו – שלא היטיב לעשירים, שאין בזה איסור.
נשבע להרע לעצמו ולא הרע – חייב, שהוא דבר הרשות. נשבע להרע לאחרים, כגון אכה את פלוני ואפצע את מוחו – פטור, שאין שבועה חלה לבטל את המצוה. נשבע להיטיב לאחרים – חייב, שנאמר 'או'.
דף כ"ז – ע"ב
משנה . האומר שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכל, שבועה שלא אוכל, ואכל – חייב אחת, שאין שבועה חלה על שבועה.
מה ששנינו עד עתה זו היא שבועת ביטוי – וחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. שבועת שוא (שתבואר להלן) – חייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.
הנשבע 'לא אוכל כיכר זו' – כיון שאכל ממנה כזית חייב. אמר 'לא אוכל' – אינו חייב עד שיאכל כולה. ולפיכך אם נשבע תחילה 'לא אוכל', וחזר ונשבע 'לא אוכל כיכר זו' – שבועה שניה חל עליו שלא יאכל ממנה כזית, שבשבועה ראשונה לא נאסר רק בכולה. ולרמז זאת שינה המשנה הלשון בשבועות שנקטה.
לא אמרו שאין השבועה חלה על שבועה רק שלא יתחייב שתים, אבל שבועה שניה חל עליו – שאם נשאל על ראשונה חייב משום שניה. ולרמז זאת נקטה המשנה שלש שבועות על אותו כיכר.
מי שנדר שני נזירות, ומנה שלושים יום של ראשונה, והפריש עליה קרבן, ונשאל אחר כך על הראשונה, עלתה לו שניה בראשונה. ואם לא נשאל על ראשונה, חוזר ומונה עוד שלשים יום לנזירות שניה.
***************
דף כ״ח
דף כ"ח – ע"א
נשבע על כיכר ואכל – לרבא: אם שייר ממנה כזית נשאל עליה, אבל אם אכל כולה (או ששייר פחות מכזית), אין נשאל עליה. יש מעמידים דבריו אם שנשבע שלא יאכל כיכר זו, והגם שכבר אכל כזית ועבר על השבועה, מתוך שחל שאלה על כזית אחרון חל גם על הזית שאכל. ויש מעמידים דבריו אם נשבע שלא יאכל, שלא עבר עד שיאכל כולה, ואע"פ כן אם שייר פחות מכזית אינו חשוב לשאול עליו. אמימר: חולק על רבא – שבכל אופן שנשבע גם אם אכל כולה נשאל עליה, שבשוגג עדיין מחוסר קרבן, ובמזיד מחוסר מלקות. אבל אם כפתוהו על העמוד – אינו נשאל, שאם רץ עכשיו נפטר ממלקות. ודחה הגמרא שגם בזה עדיין נשאל – שכל זמן שלא רץ לא נתבזה ועדיין חייב מלקות.
מי שנדר שני נזירות, ומנה ראשונה והפריש עליה קרבן, ונשאל על ראשונה – עלתה לו שניה בראשונה אע"פ שכבר כיפר וגילח, לפי שנזירות ראשונה גרמה לשניה שלא תחול, ואינה.
דף כ"ח – ע"ב
האומר שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו: אכל את הראשונה שהיא של תנאי – בשוגג, ושניה במזיד, או שאכל שניהם בשוגג – פטור ממלקות על השני, שבשעת אכילה ראשונה שהיה שבועה ראויה לחול עליו היה בשוגג, ואין אומרים בו 'האדם בשבועה'. אכל ראשונה במזיד ושני בשוגג – חייב קרבן בשניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה היה זכור משבועתו ושבועה חלה עליו.
אכל שניהם במזיד: אכל של תנאי תחילה – חייב מלקות כשאכל לאיסור, שהתראת וודאי היא, שהרי כבר חלה שבועה עליו בשעת אכילת האיסור. אכל את של איסור תחילה – לסובר התראת ספק שמה התראה חייב, ולסובר שלא שמה התראה פטור.
תלה זו בזו, שאמר 'לא אוכל זו אם אוכל זו, לא אוכל זו אם אוכל זו', ואכל כל אחת בזדון עצמה ובשגגת חבירתה, שזכור שנשבע על זו אם יאכל חבירתה, אבל שכח שנשבע על חבירתה אם יאכל זו – פטור בין ממלקות שניה שהוא מזיד, לפי שלא חלה עליו שבועה של שניה, ובין מקרבן של ראשונה שעבר עליה שוגג למפרע כשאכל את השניה, לפי שלא היתה השגגה באכילתה.
תלה זו בזו ואכל כל אחת בשגגת עצמה ובזדון חבירתה, ששכח שנשבע עליה אם יאכל חבירתה, אבל זכור שאם אוכל זו תחול שבועה על השניה – חייב קרבן על אכילת השניה, שהרי חלה שבועתו עליו מתחילה וכשאכלה עובר על שבועתו שוגג. ועל ראשונה פטור מקרבן וממלקות, כיון שלא זכר באכילת ראשונה לא חלה שבועה עליו.
תלה זו בזו ואכל שניהם בשוגג – פטור, כיון שלא זכר מהשבועות באכילה ראשונה לא נקרא 'האדם בשבועה' ושניהם לא חלו. אכל שניהם במזיד – לוקה על השניה, ועל ראשונה – לסובר התראת ספק שמה התראה לוקה, ולסובר שלא שמה התראה אינו לוקה.
נדרי שגגות – 'קונם עלי דבר זה אם אכלתי ואם שתיתי', ונזכר שאכל ושתה, או שאמר 'קונם עלי דבר זה אם איני אוכל או איני שותה היום', ושכח ואכל ושתה – מותר.
האומר שבועה שלא אכלתי שבועה שלא אכלתי – חייב שנים, שמשעה ראשונה כבר יצאה שבועה לשקר, ולא אמרו שאין שבועה חלה על שבועה אלא כשנשבע על להבא. (ושלא כשיטת עיפה שאמר שחייב רק אחת).
נשבע שלא יאכל תשע תאנים וחזר ונשבע שלא יאכל עשר – אינו חייב אלא אחת, שכבר נאסר לאכול תשע ואין שבועה חלה על שבועה (ושלא כשיטת עיפה שאמר שחייב שתים). אבל אם נשבע תחילה על עשר וחזר ונשבע על תשע – חייב שתים, שמתחילה לא נאסר רק לאכול עשר, ובשבועה שניה נאסר לאכול גם תשע.
***************