לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת סנהדרין דף ב׳
מסכת סנהדרין
דינים שנידון בבי"ד של ג' וכ"ג וע"א. עיר שראויה לסנהדרין . דיני ממונות.
דף ב' – ע"א
א. דינים שנידון בבית דין של ג',
משנה . דיני ממונות – בשלשה, בגמרא מפרש, כופר בפיקדון שהוא גזלן ששלח בו יד או חוטף מחבירו (ולוה ואינו משלם אינו בכלל שמלוה להוצאה ניתנה), חובל בחבירו, נזק בשור המועד או אדם המזיק, וחצי נזק בתם, תשלומי כפל בגניבה שנמצאה בידו, תשלומי ארבעה וחמשה בשור ושה שטבחם או מכרם.
האונס ומפתה נערה בתולה שמשלם קנס חמישים כסף – בשלשה.
מוציא שם רע שמשלם מאה כסף – לרבי מאיר: בשלשה. לחכמים: בעשרים ושלשה, שיש בו דיני נפשות אם אמת שזינתה תחתיו ויש עדים שהיא בסקילה.
מלקות – לתנא קמא בשלשה, לרבי ישמעאל: בעשרים ושלשה.
עיבור החודש – בשלשה. עיבור השנה – לרבי מאיר: בשלשה. לרבן שמעון בן גמליאל: מתחילים בשלשה, ונושאים ונותנים בחמישה, וגומרים בשבעה, ובדיעבד בשלשה.
סמיכת זקנים על פר העלם דבר של ציבור וכן עריפת עגלה – לרבי שמעון: בשלשה. לרבי יהודה: בחמשה.
חליצה ומיאון ביתומה קטנה שהשיאוה אמה ואחיה – בשלשה.
שומת נטע רבעי ומעשר שני שרוצה לפדות ואין דמיהם ידועים – בשלשה.
פדיון הקדשות – בשלשה. ערכין המטלטלים – לתנא קמא: בשלשה. לרבי יהודה: אחד מהם 'כהן', שכתוב 'כהן' בפרשה. קרקע הקדש שבא לפדות, והפודה עצמו מהקדש – בתשעה וכהן.
ב. דינים שנידון בבית דין של כ"ג,
דיני נפשות, שור שרבע אשה – בעשרים ושלשה, שנאמר 'והרגת את האשה ואת הבהמה' כמיתת האשה שהיא בעשרים ושלשה.
בהמה שנרבעה לאיש – בעשרים ושלשה, שנאמר 'מות יומת ואת הבהמה תהרגו', שור הנסקל – בעשרים ושלשה, שנאמר 'השור יסקל וגם בעליו יומת' כמיתת בעלים אם היה מת על פי בית דין.
זאב, ארי, דוב, נמר, ברדלס, ונחש שהרגו ונידונים בסקילה כשור – לתנא קמא: בעשרים ושלשה. לרבי אליעזר: כל הקודם להורגם זכה. לרבי עקיבא: כולם בעשרים ושלשה חוץ מנחש.
ג. דינים שנידון בבית דין של ע"א,
רוב שבט שעבדו עבודה זרה במזיד, נביא שקר, כהן גדול, יציאה למלחמת הרשות, להוסיף על ירושלים ועל העזרות, להושיב סנהדרי קטנה של כ"ג בכל עיר – בשבעים ואחד.
דין עיר הנידחת –בשבעים ואחד. אין עושים עיר הנידחת בכרך המבדיל בין ישראל לנכרים, ובשלש ערים הסמוכות זה לזה אלא באחת או בשתיים.
סנהדרין גדולה – לתנא קמא: שבעים ואחד שנאמר 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל' ומשה על גביהם. לרבי יהודה: שבעים.
סנהדרין קטנה בעשרים ושלשה – שנאמר 'ושפטו העדה והצילו העדה', 'עדה' היא של עשרה שנאמר 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', והיו עשרה מרגלים מלבד יהושע וכלב. עדה של עשרה מחייבת, ועדה של עשרה מזכה, ועדה של עשרה 'לא תהיה אחרי רבים לרעות', שאם היו רוב לזכות הולכים אחרי רבים שמזכים ודי אם יש אחד יותר שמזכה. ו'אחרי רבים להטות' לרבות להטות אחרי רבים לחובה, אם יש שני מחייבים יותר מצד הזכות, הרי כ"ב, ומאחר שאין בית דין שקול מוסיפים עליהם אחד.
דף ב' – ע"ב
מספר תושבים שיהיו בעיר שתהיה ראויה לסנהדרין: לתנא קמא: מאה ועשרים. לרבי נחמיה: מאתיים שלשים, עשר פעמים עשרים ושלשה, ויהא כל אחד שר על עשרה, ובפחות מזה לא מצינו שררה.
דיני גזילות וחבלות – בשלשה מומחים. שמקור שצריך שלשה דיינים הוא בדיני ממונות, שנאמר בהם אלהים ג' פעמים, וחבלה דומה לגזילה שחובל בממונו.
דין מי שהודה שחייב, או שהלווה – בשלשה הדיוטות. לרבי אבהו ורבא: מהתורה, וסוברים שהפסוק שכתוב בפרשת שומרים 'אשר יאמר כי הוא זה' – עירוב פרשיות כתוב כאן ונאמר גם בהלוואה, ולכן דין שלשה דיינים שנלמד כאן – נאמר גם על הלוואה, ותיקנו שאין צריך מומחים כדי שלא תנעל דלת בפני לווים, אבל אם טעו משלמים, ואין אומרים שלפי שירדו ברשות בית דין הם כמומחים משום אותה סיבה שאין צריך מומחים משום נעילת דלת ללוים, לרב אחא בריה דרב איקא: מהתורה בעד אחד שנאמר 'בצדק תשפוט עמיתך', והפסוק 'אשר יאמר כי הוא זה' נאמר בפיקדון ולא על הלוואה, ואין צריך שלשה בהלוואה, ורק מדרבנן צריך שלשה דיינים משום יושבי קרנות שאינם בקיאים בטיב הדינים, אבל אם טעו – משלמים ואין אומרים כיון שירדו ברשות הם כמומחים, שבכך יתרבו יושבי קרנות שלא איכפת להם ללמוד.
לשון המשנה. דיני ממונות בשלשה, גזילות וחבלות בשלשה, לרבי אבהו: הפירוש מה הם דיני ממונות – גזילות וחבלות. ולמעט הודאה והלוואה שאם היה כותב רק גזילות וחבלות הוי אמינא שאף הודאות בכלל, לכן כתב גזילות משום שעיקר דין שלשה דיינים נלמד מהם, לרבא ורב אחא בריה דרב איקא: דיני ממונות, הודאות והלוואות – בשלשה הדיוטות, גזילות וחבלות – בשלשה מומחים.
מהתורה צריך דרישה וחקירה בדיני נפשות ובממונות, שנאמר 'משפט אחד יהיה לכם', ותיקנו חכמים שאין צריך דרישה וחקירה בדיני ממונות שלא תנעל דלת בפני לווים.
שניים שדנו דיני ממונות 'להלכה', לרבא: הלכה כרבי אבהו שלדברי הכל אין דיניהם דין. לרב אחא בריה דרב איקא: הלכה כשמואל שדיניהם דין, אלא שנקראו בית דין חצוף כי עברו על תקנת חכמים.
***************
מקור בי"ד בג' . בי"ד נוטה או שקול . דיני ממונות לרבנן ורבי.
דף ג' – ע"א
הגם שבמשנה כתב גזילות וחבלות, כתב גם נזק וחצי נזק. לסובר חצי נזק קנס – משום שהתנא כתב דיני ממון וקנס. לסובר חצי נזק ממון – משום ששנה אחר כך תשלומי כפל שהם ממון ואינו כקרן, כתב התנא חצי נזק שהוא פחות מהקרן.
דף ג' – ע"ב
בית דין בשלשה, לרבי יאשיה: שנאמר 'ונקרב בעל הבית אל הא'להים', 'עד הא'להים יבא דבר שניהם', 'אשר ירשיעון א'להים', שלשה פעמים א'להים, ואף אם אין דורשים פסוק ראשון שצריכים אותו לגופו של עניין שצריך מומחים, היה לו לכתוב 'אל השופט'. לרב יונתן: אין דורשים תחילות, ומה שאמר 'אל האלהים' הוא לעצם העניין שצריך מומחים ולא הדיוט, ולומדים מפסוק 'עד האלהים יבא דבר שניהם' הרי כאן אחד, ומהפסוק אשר ירשיעון אלהים הרי שניים, ומאחר שאין בית דין שקול מוסיפים עליהם עוד אחד.
בית דין נוטה או שקול, א. לרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי (ור' יונתן): מהפסוק 'לנטות אחרי רבים להטות' דורשים שלא יהא בית דין שקול, כדי שיתאפשר לנטות אחר הרוב. ב. לרבי יהודה: בסנהדרין גדולה – לומדים מהפסוקים שהם שבעים אף שהוא בית דין שקול ולא נוטה. בשאר בית דין – צריך בית דין נוטה, כמו שאמר שסמיכת זקנים ועריפת עגלה בחמשה, ודרש 'וסמכו' שנים, 'זקני' שנים, ומאחר שאין בית דין שקול מוסיפים עוד אחד. ג. לרבי יאשיה: אין צריך בית דין נוטה גם בשאר בית דין בדיני ממונות, אבל מודה שאם הרוב מחייב או מזכה בדיני נפשות הולכים אחרי הרוב מהפסוק 'לנטות', ומקור הדין שהולכים אחרי הרוב לשיטתו גם בדיני ממונות, הוא מקל וחומר מדיני נפשות החמורים שהולכים בהם אחרי הרוב.
דיני ממונות, לרבנן: בשלשה, שיש אם למסורת. לרבי: בחמשה, שנאמר 'אשר ירשיען א'להים' והקרי – 'ירשיעון' ויש אם למקרא, הרי שניים, ועל כרחך גם 'א'להים' שנאמר למעלה הוא שניים, ומאחר שאין בית דין שקול מוסיפים עוד אחד.
*****************
דף ד' – ע"א
יש אם למקרא או למסורות
נחלקו רבי וחכמים יש אם למקרא או למסורת. למסקנא, לרבי: יש אם למקרא, לחכמים: יש אם למסורות, (ובע"ב יש הו"א שגם לחכמים יש אם למקרא ו'ירשיעון' לשון רבים נאמר על 'א'להים').
ביולדת נקיבה נאמר 'וטמאה שבעים' לרבי יהודה בן רועץ, הקרי 'שבועיים', ולהוי אמינא רצו לומר שלא נחלקו בזה, ולמסקנא, לסובר 'יש אם למסורת' דורשים (כמו שאמר רבי יהודה בן רועץ בתחילה) כשם שטהרת ביולדת נקיבה כפליים (ס"ו יום) מיולדת זכר (ל"ג יום) כך תטמא יולדת נקיבה כפלים (שבועיים) מזכר (שבוע).
דמים שניתן על המזבח הפנימי, אפילו מתנה אחת מהם מעכבת שנאמר 'ועשה.. כאשר עשה' שכפל בהזאות, ללמד שאם חיסר אחת לא עשה כלום.
דמי עולה שלמים ואשם, הניתנים הדם על מזבח החיצון, בשתי מתנות שהם ארבע שנתנם במתנה אחת – כיפר, שנאמר 'ודם זבחיך ישפך', שפיכה אחת.
דף ד' – ע"ב
דמי חטאת הניתנים בד' מתנות על ד' קרנות, לבית שמאי: שתי מתנות מעכבות, שנאמר בחטאות שבמזבח החיצון 'קרנת' 'קרנת' 'קרנות', והקרי – 'קרנות', הרי שש: ארבע למצוה ושתים לעכב. לבית הלל: במתנה אחת כיפר, שיש אם למסורת, הרי ארבע: שלש למצוה ואחת לעכב, שכפרה בלי שום מתנה לא מצאנו. לברייתא: לומדים סברת בית הלל ממה שכתוב שלש פעמים 'וכפר' בחטאות החיצוניות, למעט שלש מתנות שאין מעכב אלא אחת. ובלי זה היו מסתפקים איך ללמוד מהדין, האם לדמותו לחטאות הפנימיות ששמם חטאת ונאמר בהם 'קרנות', שגם מתנה אחת מעכבת, או שלומדים מדמים שלמעלה מחוט הסיקרא (חטאת) לדמים שלמטה (עולה שלמים ואשם) שבמתנה אחת כיפר.
דפנות סוכה, לת"ק: צריך שני דפנות שלימות ושלישית אפילו טפח בגובה י', שיש אם למסורות וכתוב 'בסכת' 'בסכת' 'בסכות', הרי ד', אחד לגוף העניין ושלשה דפנות. ואומרת הלכה למשה מסיני שהשלישית טפח. לרבי שמעון: יש אם למקרא, 'בסוכות' 'בסוכות' 'בסוכות', הרי ששה, ואחת לעצם העניין, ונשאר ד' ואומרת הלכה למשה מסיני שרביעית טפח,
רביעית דם שיצאה משני מתים, לרבי עקיבא: מטמא באוהל, שנאמר 'על כל נפשת מת לא יבא' ויש אם למקרא ודורשים 'נפשות', והיינו שיעור אחד משני מתים. לרבנן: אינה מטמא באוהל, יש אם למסורת,
ד' פרשיות של תפילין מהתורה, לרבי ישמעאל: ממה שנאמר 'לטטפת' בפרשת שמע, 'ולטוטפת' בפרשת והיה כי יביאך 'לטוטפות' בפרשת והיה אם שמוע, ויש אם למסורת הרי ד'. לרבי עקיבא: טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים.
סומא באחת מעיניו, ליוחנן בן דהבאי: פטור מן הראיה, שנאמר 'יראה' ודורשים המקרא והמסורת 'יראה יראה' כשם שהקב"ה בא לראותך בשתי עיניו כך כשאתה בא לראותו בשתי עיניך. [לרבנן: חייב, (שסוברים שבמקום שאין שינוי מקרא ממסורת לכולי עלמא יש אם למקרא ולא למסורת, כדברי הגמרא).
'לא תבשל גדי בחלב אמו', לא דורשים חלב, לסובר יש אם למקרא משום שהקרי חלב. לסובר יש אם למסורת, שנאמר 'לא תבשל' דרך בישול אסרה תורה, בחלב שצלול כמים ששייך בו בישול, אבל חלב אינו בישול אלא טיגון. (ולרבנן החולקים על יוחנן בן דהבאי, משום שלא שינה קרא ממסורת דורשים מקרא)
*****************
דיני דיין,
דף ה' – ע"א
דיין מומחה לרבים שלמד מרבותיו ומוסיף מעצמו, יכול לדון יחידי, אף שלא לקח רשות מריש גלותא, (שנאמר 'בצדק תשפוט', וסובר שאין עירוב פרשיות להצריך שלשה).
טעה בדין: אם קיבל רשות מריש גלותא – אינו משלם, כיון שירד ברשות. לא קיבל רשות – אם קיבלו עליהם לגמרי מה שיפסוק אינו משלם. ואם אמרו לו שהיתה דעתם שידון להם דיני תורה – משלם מביתו אך לא הדר דינא.
לקח רשות מהריש גלותא בבל, מועיל לדון בבבל ובארץ ישראל, שנאמר 'לא יסור שבט מיהודה' – אלו ראשי גלויות שבבבל הרודים את ישראל בשבט ויש להם כח ורשות לכך ממלכי פרס, 'ומחוקק מבין רגליו' – אלו בני בניו של הלל המלמדים תורה ברבים, 'שבט' שררה יותר ממחוקק, שהוא שררה מועטת.
לקח רשות מנשיא ארץ ישראל, מועיל הרשות לארץ ישראל ולעיירות שעומדות על הגבול, ורבה בר חנה נטל רשות מרבי כשירד לבבל, הוא לדון בעיירות הסמוכות לארץ ישראל, אבל לדון בבבל אינו מועיל רשות מנשיא ארץ ישראל.
רבה נטל רשות מאביו רב הונא, ורב הונא מרב, ורב מרבי חייא, ורבי חייא מרבי, ולכן אמר לבית ריש גלותא שאינו כפוף להם, והגם שאינו מועיל לדין, בדברים בעלמא אמר להם כן.
רבה בר רב הונא היה בן אחיו של רבי חייא, ורב היה בן אחיו אייבו ובן אחותו אימא, וקראו רבי חייא בן אחותו לומר שהוא אף בן אחותו, או על שם חכמתו שנאמר 'אמור לחכמה אחותי את'.
רבי הסמיך את רב ורבה בר חנה להורות באיסור והיתר, ולדון ולהיפטר מלשלם.
דף ה' – ע"ב
רבי נתן רשות לרבה בר חנה לראות מומי בכורות ולהתירם בשחיטה אם יש בהם מום קבוע, ולרב לא התיר, והגם שרב גדול בחכמה, והיה י"ח חודש אצל רועה לידע איזה מום קבוע ואיזה מום עובר, א. כדי שינהגו כבוד ברבה חלק לו חשיבות זו, כי את רב יכבדו בלי זה, ב. לפי שהיה בקי מאד יתכן שיתיר מום קבוע יראה מום קבוע שאין מכירים בו אחרים, ויאמרו שהתיר רב מום עובר.
גזרו שתלמיד לא יורה באיסור והיתר רק אם נוטל רשות מרבו, משום מעשה שהיה רבי ראה במקום אחד שגיבלו עיסותיהם בטומאה, באומרם שתלמיד אמר להם 'שמי בצעים (מי אגם) אינם מכשירים לקבל טומאה', והוא אמר 'מי ביצים', וטעו עוד שסברו כשם שמי ביצים פסולים למי חטאת כך אינם מכשירים, ובאמת דווקא מי חטאת צריכים להיות מים חיים. ולכן גזרו שצריך ליטול רשות להורות, שאז מדייק שלא יטעו השומעים.
מותר לשרות בפסח מעט חיטים במים ולכתוש מייד במכתשת.
תלמיד אסור להורות הלכה במקום רבו רק אם רחוק ממנו שלש פרסאות כשיעור מחנה ישראל במדבר, (ומשום גדולת משה באו גם מרחוק). אבל להפריש מאיסור – יכול גם במקום רבו, כרבי חייא שהוכיח כהן שראהו בבית הקברות, והלה אמר לו שאביו חיללו מהכהונה, [לירושלמי, המעשה היה אצל רבי, שבא לעכו שמקצתה ארץ ישראל ומקצתה ארץ העמים וראה כהן בקצה העיר שמחוץ לגבול ארץ ישראל שגזרו עליה טומאה כבית הקברות].
דיין שקיבל רשות למקצת או על תנאי כגון שנה או שנתיים ולא יותר, יכול לדון בתוך הזמן ובמה שקיבל רשות.
אחד או שנים שדנו: לשמואל, דיניהם דין אלא שנקראים 'בית דין חצוף', אבל אם ישבו לדין – בשלשה צריכים לגמור בשלשה, ולכן אם אמר אחד 'איני יודע' שהוא כמו שאינו – מוסיפים עוד אחד.
***************
