סיכומי הדף היומי – סנהדרין דף ל״ז – ל"ח – ל"ט – מ׳

לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

דף ל"ז – ע"א 

משנה . סנהדרי קטנה וגדולה –  היו יושבים כחצי הגורן עגולה, כדי שיראו זה את זה, לת"ק: היה שני סופרים שכתבו הכל. לרבי יהודה: היה שלשה סופרים, אחד היה כותב דברי המחייבים, השני דברי המזכים, והשלישי כותב הכל. ולומדים ממה שנאמר 'שררך אגן הסהר' שררך זו סנהדרין שיושבת באמצע העולם ומגינה על כל העולם כולו. הסהר זו ירח מלמד שיושבים בחצי עיגול כירח. אל יחסר המזג שאסור לדיין לצאת לעסקיו אם אין עשרים ושלשה דיינים כנגד סנהדרי קטנה. בטנך ערמת חטים וכשם שכולם נהנים מערימת חיטים כך כולם נהנים מסברות סנהדרין.

סוגה בשושנים העידה עלינו תורה שאף אם יש גדר שושנים לא יפרצו בהם פרצות ולכך מותר לאשה נדה להתייחד עם בעלה כדברי רב כהנא. ריש לקיש למד: שנאמר 'כפלח הרימון רקתך' שאפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון. רבי זירא למד: שנאמר וירח את ריח בגדיו אל תקרא בגדיו אלא בוגדיו וכן נהג שהיה מבקש רחמים עליהם ומקרבם כדי שיחזרו בתשובה.

שלוש שורות של תלמידי חכמים יושבים מול הדיינים והיו יושבים לפי סדר חשיבותם, וכל אחד מכיר את מקומו הראוי לו.

משנה . כיצד מאיימים על העדים בעידי נפשות – שלא יעידו עדות שקר,מזהירים אותם שלא יעידו מאומד הדעת, ושיש חקירות ודרישות, ושאינו דומה לדיני ממונות שבתשלום מתכפר רק דם הנהרג ודם זרעו תלוי בו, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא.

דף ל"ז – ע"ב

מאומד: היינו אם מצאתם חרב ביד הרוצח ליד מת והדם מטפטף – לא ראיתם כלום.וכמעשה אצל רבי שמעון בן שטח ושדין ארבע מיתות לא בטלו.

אומרים לעדים איום מאומד ועד מפי עד רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות.

אמר רב יהודה בריה דרבי חייא: שעשה קיין בהבל הרבה פציעות וחבורות לפי שלא ידע מהיכן הנשמה יוצאת עד שהגיע לצוואר. מיום שפתחה הארץ פיה שוב לא פתחה הארץ לטובה שנאמר 'מכנף הארץ'.

גלות: לרב יהודה בריה דרב חייא: מכפרת עוון מחצה שנאמר בקיין לאחר שגלה'וישב בארץ נוד'. לרב יהודה: מכפרת על שלשה דברים. לרבי יוחנן: מכפרת על הכל.  

'ובני יכניה אסר שאלתיאל בנו' 'אסר' שעיברתו אמו בבית האסורים. 'שאלתיאל' שלא כדרך הנשתלים רק מעומד, ונשאל על שבועתו. 'זרובבל' שנזרע בבבל ונחמיה בן חכליה שמו.

 ************

 

דף ל"ח – ע"א 

אמרו בני רבי חייא לרבי אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אב בישראל, והם ראש גולה בבבל ונשיא בארץ ישראל, והיה לאחר שנכנס יין יצא סוד.

'וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה': הוא שהקדים לכלול ולהכניס גלות צדקיהו בתוך זמן של גלות יכניה שנשתמרה התורה כיון שהיה בגלות חכמים, ולעולא: משום שנאמר 'ונושנתם  מהר' שהוא בגימטריה 852 והגלה אותם שנתיים  קודם שלא יתקיים 'השמד תשמדון', ומכאן 'מהרה' של ריבון העולמים הוא 852.

האדם נברא יחידי: משום שלא יאמרו המינים יש הרבה רשויות לשמים.  מפני הרשעים והצדיקים שלא יאמרו בניהם אבינו כמונו היה. שלא יתגרו יותר המשפחות. ומשום גזלנים וחמסנים. ולהגיד גדולתו של הקב"ה שעושה הרבה מיני צורות אנשים ואין אחד דומה לחברו וכולם בחותמו של אדם הראשון. לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. ומפני מה אינם דומים שלא יראה אדם אישה ושדה נאה ויאמר שלי היא, ואי אפשר להכחישו. ושונה אדם מחברו בקול ומראה מפני הערווה שלא יזנה. ובדעת מפני גזלנים שלא ידעו דעתו.

דף ל"ח – ע"ב 

האדם נברא בערב שבת: שלא יאמרו שהוא שותף למעשה בראשית.  שידע שאפילו יתוש קידמו. שיכנס למצוות שבת מייד. שיהיה לו העולם מוכן ומזומן ליהנות.

אדם הראשון: בשעה ראשונה – נאסף עפרו מכל העולם. לרב: גופו – מבבל, ראשו – מארץ ישראל, ידיו ורגליו – משאר הארצות, אחוריו – מאקרא דאגמא. בשניה – נעשה גולם. בשלישית – נמתחו איבריו. ברביעית – נזרקה בו נשמה. בחמישית – עמד על רגליו. בששית – קרא שמות לחיות. בשביעית – נבראה חוה. בשמינית – עלו שניים וירדו ארבעה. בתשיעית – נצטווה שלא לאכול מעץ הדעת. בעשירית – סרח. באחת עשרה – נידון. ובשתיים עשרה – נטרד והלך לו.

אין חיה רעה שולטת באדם – אלא אם נדמה לו כבהמה, שנאמר 'נמשל כבהמות נדמו'.

בשעה שרצה הקב"ה לברוא האדם: נתייעץ במלאכים ואמרו 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו' ושלח אצבע קטנה ביניהם ושרף שני כיתות, והשלישית אמרו כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה!! וכיון שראו אנשי דור הפלגה והמבול שאלו וכי לא צדקו מלאכים ראשונים? אמר להם הקב"ה 'עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול' אותם.

אדם הראשון: היה גבוה מסוף העולם ועד סופו שהוא כמו בין שמים לארץ, וכיון שסרח מיעטו.

אדם הראשון: היה מדבר בלשון ארמי שנאמר 'ולי מה יקרו רעיך א-ל'. והראה לו השם יתברך דור אחר דור וחכמיו ודורשיו עד שהגיע לדור רבי עקיבא שהתעצב במיתתו ושמח בתורתו.

אדם הראשון – לרב יהודה אמר רב: היה מין. לרבי יצחק: מושך היה בערלה. לרב נחמן: כפר בעיקר.

יש כמה פסוקים שדיבר השם בלשון רבים משום שאינו עושה דבר אלא אם מתייעץ בבית דין של מעלה, ופקרו בזה המינים, ובכל זאת בכל אלה יש פסוק ללשון יחיד ותשובה בצידם. והפסוק שמשמע שיש שני כיסאות למעלה היה סובר רבי עקיבא שאחת להשם יתברך ואחת לדוד, וגער בו רבי יוסי {הגלילי}: שאחת לדין ואחת לצדקה והסכים לו רבי עקיבא. ולרבי אלעזר בן עזריה: אחד לכסא ואחד להדום רגליו.

הוי שקוד ללמוד תורה ודע מה שתשיב לאפיקורס – ודווקא לעכו"ם, אבל אפיקורס ישראל יגרור אותו יותר למינות. וכמו התשובה שהשיב רב אידית על מלאך ששמו כשם רבו, וכמו אותו כובס שהשיב למין שכן מדבר הפסוק ושמע ממשלי רבי מאיר.

 ***************

 

דף ל"ט – ע"א 

ויכוחים שהיו בין רבן גמליאל לכופרים: א. בתו השיבה לכופר ששאל למה הרדים הקב"ה אדם הראשון לברוא  ממנו את חוה והשיבה שהרי הביא לו שפחה לשמשו וכמו ליסטים שלקחו כסף ושמו זהב במקומו ולא רצה שיראה האדם שלא תימאס נפשו בה כשיראה מנין באה. ב. וכן השיב רבן גמליאל לכופר שאמר שאני יודע איפה יושב הקב"ה ומה הוא עושה, והשיב לו שאתה לא יודע איפה בני בעולם וכי אתה יודע מה למעלה?. ג. וכן השיב רבן גמליאל לכופר שאמר על פסוק 'מונה מספר לכוכבים' שגם הוא יודע לספור כוכבים ואמר לו שאינו יודע לספור חבושים בתנועה גם אינו יודע לספור כוכבים כשהשמים מסתובבים, או שאמר לו כמו שאינו יודע מספר השיניים שיש לו כל שכן שאתה לא יודע מה יש בשמים. ד. וכן השיב רבן גמליאל לכופר שאין לומר שאחד ברא אוזן ואחד ברא עין, שאם כך איך בשעת מיתה כולם נתפייסו?. ה. וכן השיב רבן גמליאל לכופר אחד שטען כמה שכינה יש?, ואמר לו מזה שהשמש זורחת בכל העולם שהוא אחד מאלפי המשרתים שיש לו יתברך זורח בכל העולם כל שכן שכינתו יתברך.

רבי תנחום השיב לקיסר – שרצה שכל העמים יהיו לעם אחד והציע לו שהם ימולו עצמם, וכיוון שניצח למלך השליכו לגוב האריות ולא אכלו אותו הגם שהיו רעבים ואכלו את הצדוקי.

רבי אבהו השיב לכופר – שהקב"ה אמר לשמור שמיטה וישראל לא שמרו, וכמנהג מלך מלא רחמים מייסר את הגדולים והנביאים כדי למרק עוונות ישראל. הקב"ה כהן הוא ולכן אחרי קבורת משה טבל באש ששם עיקר טבילה כהגעלת כלים ולא במים שהרי נאמר 'מי מדד בשעלו מים' ורק מי שאינו יכול באש יכול במים.

רבי אבינא אמר לכופר – שהגם שנאמר 'כל הגויים כאין נגדו' מכל מקום אין עם ישראל בכלל, שהרי גם בלעם אמר 'ובגוים לא יתחשב'.

דף ל"ט – ע"ב 

סתירה בפסוקים: 'טוב ה' לקוו' לבין פסוק 'טוב ה' לכל' – שלזון את העולם ממלא כולם בדיבור אחד שהכל שלו, אבל לשלם שכר ולהגן מפורעניות זה רק לקוויו.

ויעבור הרינה במחנה – זה איבוד אחאב. והגם שלא שמח השם יתברך במפלת רשעים משמח אחרים וזה הרינה. ואז נתקיימו הנבואות עליו באופן מיתתו וזה 'וירחצו הזונות', או זונות ממש שצורות קבועות היה במרכבתו לחממו ונרחצו בדמו בהריגתו. ואחד הרגו בקשת לתומו או לקיים שני חזיונות הנ"ל.

'ועובדיה היה ירא ה' מאד' שנאמר בפסוק לומר שהוא היה ירא אלוקים והברכה שלא היה בבית אחאב משום שאינו מזומן לברכה. וזה יותר גדול ממה שנאמר באברהם שלא נאמר בו 'מאד'.

עובדיה זכה לנביאות – אף שהיה גר מפני שהציל מאה נביאים במערה. וחילק לחמישים וחמישים. או שלמד מיעקב שנאמר 'והיה המחנה הנשאר לפליטה' או שקיבל שאין מערה מקבלת יותר מחמישים. והתנבא על אדום שיבוא מי שדר בין שני רשעים [אחאב ואיזבל] ולא למד ממעשיהם וינבא על מפלת עשיו הרשע שדר בין שני צדיקים [יצחק ורבקה] ולא למד ממעשיהם וזה כמו שנאמר בדוד והוא משל לירך שמסריח מתוכה, וכיער שמתוכו עושים בית יד לגרזן שקצוץ את העץ עצמו.

ויעלהו עולה' י"א: לשם שמים, ולכן מובן שהיה קצף על ישראל למה הם לא. וי"א: שהיה לשם עבודה זרה ואז נזכר לישראל שלמדו מגויים רק מעשיהם הרעים ולא הטובים וכמלך מואב שכיבד את ה'. ואז חזרו רשעי ישראל למדריגה הכי תחתונה שנאמר 'וישבו לארץ' ולא לארצם.

באבישג נאמר 'והנערה יפה עד מאוד': ולא עד בכלל שלא הגיעה היופי לחצי מהיופי של שרה.

הדרן עלך פרק אחד דיני ממונות

**************

 

פרק חמישי – היו בודקין

דף מ' – ע"א   

משנה . בדיני נפשות צריך לחקור ולדרוש העדים, 'חקירות' דווקא שבע ולא יותר, ואם אמר אחד איני יודע העדות בטל שצריך עדות שאתה יכול להזימה. 'דרישות' כל המרבה לבדוק הרי זה משובח, ואם אמר אחד איני יודע העדות קיימת.

לרבנן: השבע חקירות הם – באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזו שעה, באיזה מקום,כדי שיטרדו ויחזרומהעדות. לרבי יוסי: חוקרים רק באיזה יום, באיזו שעה, ובאיזה מקום, ולא איזו שבוע ושנה וחודש וכמה בחודש, שהרי אם היה אתמול למה לשאול שאר השאלות.

עדים שמכחישים זה את זה בחקירות ודרישות – העדות בטל.

אם טעו העדים באיזה יום בחודש: ביום אחד – העדות קיימת שמא לא ידע בעיבור החודש, אבל ביותר מיום אחד – העדות בטילה. וכן אם טעו בשעות היום שבשעה אחת – אפשר לטעות, וביותר – העדות בטילה. לרבי יהודה: גם ביותר משעה אחת – העדות קיימת. אבל אם טעו בשעות חמש ושבע שאז החמה משנה מקומה – העדות בטל.

טען התלמיד לזכות – שוב אינו טוען לחובה. טען התלמיד לחובה – חוזר וטוען לזכות. ועדים אף שהם מצדד שוב לזכות אין שומעים להם. זכות -שומעים גם באחד. אבל בחובה – רק שניים.

דף מ' – ע"ב 

מקור שבע חקירות: שנאמר שלש לשונות חקירה בעיר הנדחת, ונאמר בעובד עבודה זרה שניים, וגם נאמר בעדים זוממים שניים, הרי שבעה, והואיל שכתבה התורה בכולם 'היטב' ולא שינה בלשון, לומדים גזירה שווה בכל העבירות שצריך שבע חקירות. והנחנקים – נלמדים מקל וחומר מנסקלים ונהרגים, והנשרפים – נלמדים מקל וחומר מהנסקלים, ולסובר שריפה חמורה נאמר עוד ד' לשונות שהפסוק 'והנה אמת נכון' נאמרה פעמיים, ונכתב שבע לחקירות ושלש לגזירה שווה [היטב] ונשאר אחד ללמד לנשרפים (ולא לרבות לחקור באיזה יובל כיון שכבר חקרו באיזה שבוע). ולרבנן  דבר הנלמד בקל וחומר טרח וכתב לה קרא, והקשה על זה רבי אבהו ששמא בא הכתוב ללמד שצריך שמונה חקירות (איזה יובל) ולא ללמד לנשרפים.

***************