לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ו' שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף נ"ט
דף נ"ט – עמוד א'
זמן הקרבת הפסח הוא אחר הקרבת התמיד, שבתמיד כתיב 'בין הערביים' ובפסח כתיב גם 'בערב' וגם 'בין הערביים'.
זמן הקטרת הקטורת והדלקת הנרות, לברייתא קמייתא הוא אחר הקרבת הפסח, דכתיב בנרות 'יערוך אותו אהרן ובניו מערב עד בוקר', 'אותו' למעוטי שאין עבודה אחריה, וקטורת אתקש לנרות. לברייתא בתרייתא קטורת ונרות אחר התמיד קודם הקרבת הפסח, ו'אותו' למעוטי עבודה שבפנים דהיינו קטורת שאין מקטירין אותה אחר הדלקת הנרות.
בשחרית מקטירין הקטורת לפני הקרבת תמיד של שחר, שבקטורת כתיב 'בבוקר בבוקר', ובתמיד כתיב רק 'בוקר' אחד.
קרבנות של מחוסר כיפורים קרבים אחר תמיד של בין הערביים, לת"ק רק בערב פסח, שפסח הוא עשה שיש בו כרת ודוחה עשה דהשלמה שאין בו כרת. ולרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא גם בכל השנה, כדי לקיים מצות אכילת קדשים – לרב חסדא מיירי דווקא בחטאת העוף שאין בה הקטרה, ואין בזה משום דחיית עשה דהשלמה (וכבר הקריב אשמו ועולתו, שמיירי במצורע שעולתו כשרה אם קרבה קודם לחטאתו), ולר"פ מיירי גם בחטאת בהמה, שמעלה האברים ומלינם ע"ג המזבח, שאין שם פסול לינה, ומקטירם למחר אחר תמיד של שחר. ואין חוששים שהכהנים יטעו ויקטירום בלילה, שכהנים זריזין הן, והמעלן יודיע לאחיו הכהנים שנשחטו אחר התמיד (להלן ע"ב).
עולה שמחוסר כפורים, מעכבתו מלאכול בקדשים.
החטאת לעולם קודמת לעולה, ואפילו חטאת עוף קודמת לעולת בהמה, חוץ מעולת מצורע שבדיעבד אם הביאה קודם לחטאת שלו נתכפר.
דף נ"ט – עמוד ב'
אין כהנים אוכלים בשר קדשים לפני הקטרת האימורים, והיינו רק בדאפשר, משא"כ בנטמאו או נאבדו האימורים, או בקרבן של מחוסר כפרה שנשחט אחר התמיד שאסור להקטירו עד למחר – אז אוכלים אף קודם הקטרה.
כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים, וכל זמן שהכהנים אינם אוכלים אין לבעלים כפרה, ואינו יכול לאכול בקדשים.
אימורים הראויים להקרבה קודם תמיד של בין הערביים, והיינו שזרקו דמן ביום ולא הספיקו להקטיר האימורין, מקטירם כל הלילה, ונפסלין בלינה רק אם הם למטה מן המזבח בעלות השחר.
עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ויו"ט, אבל של שבת קריבה ביו"ט.
ליקוטי תוספות:
א. עשה שיש בו כרת דוחה עשה הקל לריב"א צריך בזמן שמיעקר האי מקיים האי,לר"י בעשה חמור לא בעינן בעידנא.
ב. אכילת כהנים מעכב כפרה היינו דווקא בזמן שראוי לאכילה.
***************
יום רביעי ז' שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ס'
דף ס' – עמוד א'
האומר שני לשונות, כגון 'תמורת עולה תמורת שלמים', לרבי מאיר תפוס לשון ראשון והרי זו עולה, ולרבי יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס, ותרעה עד שתומם, ותמכר ויביא בדמי חציה עולה ובדמי חציה שלמים.
השוחט את הפסח 'לשמו ושלא לשמו' ששנינו במשנה שפסול, לרבי יוסי היינו אפילו שני המחשבות בעבודה אחת, ולרבי מאיר דווקא בב' עבודות, אבל בעבודה אחת תפוס לשון ראשון וכשר.
מחשבין מעבודה לעבודה, שאם חישב בשעת שחיטה ב' מחשבות, א' שחיטה לשמה, ב' שיזרוק דמו שלא לשמו, נפסל הקרבן אפילו אם אח"כ זרק דמו לשמו, וגם ר"מ מודה שתפוס לשון שניהם.
זריקה במחשבה שיאכלנו פסול, כגון זקן או חולה שאינן יכולים לאכול, או לשלא למנוייו, או לערל שמתו אחיו מחמת מילה, או לטמאין, אינו פוסל הפסח, שאין מחשבת פסולי אכילה פוסלת אלא בשחיטה, וכן אם שחט לאוכליו ע"מ לזרוק הדם שלא לאוכליו, כשר.
דף ס' – עמוד ב'
הפריש קרבן פסח בשאר ימות השנה, ושחטו קודם פסח לשם שלמים כשר, שחטו לשם פסח פסול.
קרבן פסח בשאר ימות השנה ששחטו 'לשמו ושלא לשמו' – לסברת רב דימי פסול, וכדין 'שלא לשמו ולשמו' בזמן הקרבת הפסח, שאין מחשבת 'לשמו' מוציאה מידי המחשבה הקודמת להכשירו. לסברת ר' ירמיה ורבא כשר. סברת ר' ירמיה היא, שמחשבת 'לשמו' בפסח בשאר ימות השנה קלה ממחשבת 'שלא לשמו' הפוסלת את הפסח בזמנו, שכאן פסול 'לשמו' אינו נוהג בכל הזבחים, ולכך יכולה מחשבת 'שלא לשמו' להוציא ממחשבת 'לשמו' ולהכשיר הקרבן. וסברת רבא היא, משום שסתמא לשמו, ואעפ"כ מהני אם עקרו ע"י דיבור ד'שלא לשמו' להכשירו, ולכן ה"ה אם אמר בפירוש בתחילה 'לשמו', מהני 'שלא לשמו' לעקור מחשבת 'לשמו' ולהכשירו.
הפריש פסח בשאר ימות השנה ושחטו בסתם פסול, ובכה"ג לכו"ע מהני מחשבת שלא לשמו לאפוקי משם פסח והקרבן כשר, כיון שלא אמר לשמו ושלא לשמו.
סתמא ועומד לכך – לרב אדא ב"א לא הוה כאילו פירש בפירוש לכך, ולכן סתמא ואח"כ פירש הפיכו, נעקר הסתמא לגמרי ולא הוה כפירש ב' דברים, ולרבא רק בסתמא לאוכליו ושחיט ליה שלא לאוכליו נעקר הסתמא, כיון שסתמא ד'לאוכליו' אינו אלים, שהרי נמנין ומושכין ידיהם עד שישחט, משא"כ סתמא ד'לשמו' כל זמן שלא נעקר ודאי לשמו קאי והוה כאמר 'לשם פסח'.
***************
יום חמישי ח' שבט תשפ"א
מסכת פסחים דף ס"א
דף ס"א – עמוד א'
פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשם פסח אך בשינוי בעלים – לרב פפא שינוי בעלים הוא כדין שינוי קודש (שלא לשמו) ומכשיר הקרבן (כדמצינו בפסח בזמנו ששניהם פוסלים הקרבן, וא"כ ה"ה שלא בזמנו כשם ששינוי קודש מכשירו ה"ה שינוי בעלים). ולרבא אינו מכשירו משום דשינוי קודש אלים בארבעה דברים: א. פסול דשלא לשמו הוא פסול בגוף הקרבן (אך אינו דווקא, שגם שלא לשמו אינו אלא פסול מחשבה), ב. ופוסל בכל הד' עבודות, ג. וישנו לאחר מיתה, שאם שחטו בנו שלא לשמו פסול, ד. ופוסל גם בקרבן ציבור, משא"כ שינוי בעלים אינו פסול הגוף, ופוסל רק בזריקה (או שחטו ע"מ לזרוק דמו לשם אחר), ולא שייך לאחר מיתה שכבר אינו שייך לבעלים הראשונים (אמנם ראה להלן), ולא שייך בקרבן ציבור.
שינוי בעלים לאחר מיתה, כגון שמתו בעליו, והביאו בנו, ונשחט לשם אחר, לפי סתמא דגמרא אינו פסול, ולרב פנחס בדר"א יש שינוי בעלים אחר מיתה, שהיורש הוא בעל הקרבן, ואם נשחט לשם אחר פסול, וצריך היורש להביא קרבן אחר.
שחט הפסח שלא לאוכליו דהיינו לחולה וזקן, ושלא למנויו, לערלים, ולטמאים, פסול. שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו, למנויו ושלא למנויו, למולים ולערלים, לטמאים ולטהורים, כשר.
שחט הפסח קודם חצות פסול, קודם התמיד כשר, ובלבד שיהא אחד ממרס בדמו עד אחר זריקת דם התמיד ואז זורקים דם הפסח, ואם נזרק דם הפסח קודם לתמיד, כשר.
שחטו שלא למנויו פסול, דכתיב 'במכסת וגו' תכוסו' (שהוא לשון מינוי), והוא גם לשון שחיטה (היינו לרבי, ולת"ק נדרש מדכתיב לאחריו 'ושחטו'. רש"י בע"ב, וראה תוס'), ומלמד שבשעת שחיטה צריך להתכוין למנוייו, ושינה עליו הכתוב לעכב.
שחטו שלא לאוכליו פסול, דכתיב 'איש לפי אכלו תכוסו' והוקשו אוכלים למנויים.
דף ס"א – עמוד ב'
שחטו למולין על מנת שיתכפרו בו ערלים בזריקה, לרב חסדא פסול, ולרבה כשר (ולהלן תתבאר פלוגתתם).
ערל וטמא פסולים רק להביא קרבן פסח שעיקרו עומד לאכילה, אבל לא בשאר קרבנות, שאין מעכב בהם אכילת בעלים, ולכן הדין הוא שמשלחים קרבנותיהם אף שאסורים באכילת קדשים.
מקצת זמן ככל זמן, שאפילו חישב רק על כזית אחד לאכלו חוץ לזמנו, נתפגל כל הקרבן.
שחטו למולים ולערלים כשר, לסתמא דגמרא בדעת רבה ורב חסדא, ילפינן מקרא ד'וכל ערל' שאין הפסח פסול עד ששחטו כולו לערלים, ונחלקו מה דורשים מ'זאת', לרבה ממעטים שדווקא בשחיטה (שפוסלת בה מחשבת אוכלים) פוסלת מחשבה לערלים, אבל בזריקה אף אם חשב רק לערלים אין המחשבה פוסלת, ולרב חסדא דורשים להיפך, שבזריקה (שחמורה משחיטה, שבה נקבע הפיגול) אף מקצת ערלה פוסלת, שאם חשב למולים ולערלים הפסח נפסל.
ולרב אשי בדעת רבה ורב חסדא 'וכל' משמע גם מקצת, והטעם דשחטו למולים ולערלים כשר הוא משום שהתמעט מ'זאת', וכן הדין בזריקה, שאם זרק רק לשם ערלים פסול (אם הם מנויים, ראה להלן תחילת דף ס"ב), ואם שחט לערלים ולמולים כשר.
***************
