לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי י"ח אייר תש"פ
מסכת שבת דף ס"ז
דף ס"ז ע"א
מה ששנינו כל אדם יוצאים בזגין ולא רק בני מלכים לר' אושעיא רבי שמעון היא, הסובר כל ישראל בני מלכים הם (ולכך ראוי הוא גם לעני ואין חוששים שישלוף משום שנראה כיוהרא, או משום שחידוש הוא אצלו וישלוף כדי להראותה). ולרבא מדובר באריג וכסותו שאין יכול לשלוף.
לר"מ יוצאין בביצת התרנגול – שתולין באוזן לכאב האוזן. בשן של שועל – של שועל חי, למי שישן כדי שלא ישן, ושל מת למי שלא ישן כדי שישן. במסמר מן הצלוב – שמועיל לנפח מכה. ולחכמים אסור בכל אלו גם בחול משום דרכי האמורי, שניחוש הוא, ונלמד מ'ובחוקותיהם לא תלכו'.
דרכי האמורי: לאביי ורבא כל דבר שנראית רפואתו, כגון שתיית כוס ותחבושת מכה, אין בו משום דרכי האמורי, אבל לחש שאין ניכר שהוא מרפא יש בו משום דרכי האמורי.
אילן שמשיר פירותיו טוענו באבנים להחליש כוחו (שכשהוא שמן וכוחו רב פירותיו נושרין), וסוקרו בסיקרא כדי שיבקשו עליו רחמים. וכן מצינו במצורע שקורא 'טמא טמא' כדי להודיע צערו לרבים, ויבקשו עליו רחמים.
כל השנוית בתוספתא בפרק העוסק בהלכות דרכי האמורי יש בהם משום דרכי אמורי, חוץ משנים. א. מי שיש לו עצם בגרונו מניח מאותו המין על קדקדו ואומר 'חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד'. ב. מי שישב לו עצם של דג בושט, יאמר 'ננעצתא כמחט ננעלתא כתריס שייא שייא (רד רד)'.
דף ס"ז ע"ב
האומר 'גד גדי (התמזל מזלי) וסנוק לא אשכי ובושכי', או 'דונו דני' (התחזקו חביותי), לת"ק יש בו משום דרכי האמורי, לרבי יהודה גד ודן לשון ע"ז, ואינו חק אמורי אלא חייב משום קורא בשם ע"ז.
אלו שיש בהן משום דרכי אמורי: א. הוא ואשתו מחליפין שמותיהם זה בזה בלילה. ב. האומר לעורב צרח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנביך לטובה. ג. האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית (ל"א איחר מחביריו, ל"ב שקרא כעורב), ותרנגולת שקראה כתרנגול. ד. האומר אשתה ואותיר, כדי שתהא ברכה מצויה ביינו. ה. המבקעת ביצים בכותל בפני אפרוחין, לנחש שלא ימותו. ו. המגיס בפני אפרוחין. ז. המרקדת והמונה שבעים ואחד אפרוחים בשביל שלא ימותו. ח. המרקדת כשעושה הכותח והוא ניחוש שיתחזק. ט. המשתקת כשנותנת עדשים לקדירה את כל העומדים שם כדי שיתבשלו. י. המצווחת לגריסין. יא. המשתנת בפני קדירתה בשביל שתתבשל מהרה.
נותנין קיסם של תות ושברי זכוכית בקדירה בשביל שתתבשל מהרה, שמועיל לבשל ואין זה נחש. וחכמים אוסרין בשברי זכוכית מפני הסכנה.
נותנים בול (מלא אגרוף) של מלח לתוך הנר שתאיר ותדליק, שאין זה ניחוש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה. וכן נותנים טיט וחרסים תחת הנר שתמתין ותדליק, שמצננין את השמן ואינו דולק מהר.
המכסה נר של שמן או שמגלה נר של נפט, עובר משום בל תשחית, שע"י כן הוא ממהר לידלק.
רבי עקיבא במשתה בנו על כל כוס שהביא, אמר לברכה'חמרא וחיי לפום רבנן, חיי וחמרא לפום רבנן ולפום תלמידיהון'.
***************
יום רביעי י"ט אייר תש"פ
מסכת שבת דף ס"ח
דף ס"ח ע"א
משנה. כלל גדול אמרו בשבת – א. שכח עיקר שבת, שסבור אין שבת בתורה, אפילו עשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב רק חטאת אחת. ב. יודע שיש שבת ונאסרו מלאכות, ושכח ששבת היום, חייב אחת לכל שבת, גם אם עשה מלאכות הרבה בכל שבת. ג. ידע ששבת היום ולא ידע שמלאכות הללו אסורות, חייב אחת לכל מלאכה גם אם עשאה בכמה שבתות. ד. העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת, כגון שני תולדות מאב אחד או אב ותולדה שלו, אינו חייב אלא חטאת אחת.
לשון 'כלל גדול' שנינו לענין שבת ושביעית – משום שיש בהם אבות ותולדות. ולבר קפרא ששנה כן גם לענין מעשר, הוא משום שעונשו גדול מדבר אחר, א. שבת חמורה משביעית שישנה גם בתלוש, ב. שביעית חמורה ממעשר שישנה גם במאכל בהמה (אבל מעשר מן התורה חייב רק בדגן תירוש ויצהר, ורבנן תיקנו גם בכל פירות האילן וירקות שהן מאכל אדם), ג. מעשר חמור מפאה, שנוהג גם בתאנה וירק, משא"כ בפאה (כמבואר להלן בסמוך).
כלל אמרו בחיוב פיאה – א. שהוא אוכל, למעוטי ספיחי סטיס וקוצה שעומדים לצבע. ב. נשמר, למעוטי הפקר. ג. גידולו מן הארץ, למעוטי כמיהין ופטריות. ד. לקיטתו כאחת, למעוטי תאנה. ה. מכניסו לקיום, למעוטי ירק. ובמעשר כל שהוא אוכל ונשמר וגידולו מן הארץ חייב, אבל א"צ שיהיה לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום, ולכן גם תאנה וירק חייבין (שלא חילקו חכמים במעשר פירות וירקות בין מין למין).
דף ס"ח ע"ב
היה יודע עיקר שבת ושכחה – למסקנת הגמרא חייב רק חטאת אחת על כל השבתות שחילל.
תינוק שנשבה וגר שנתגייר בין הנכרים וחילל הרבה שבתות, לרבי עקיבא חייב חטאת אחת אע"פ שלא היתה לו ידיעה מעיקרא, וצריך להביא קרבן אחד גם על דם שאכל כל ימיו, ועל החלב שאכל ועל ע"ז, וכן פסקו רב ושמואל. למונבז פטור מחטאת, שהקיש הכתוב שוגג למזיד, שנאמר 'תורה אחת וגו' לעושה בשגגה' וסמוך לו 'והנפש אשר תעשה ביד רמה', לומר מה מזיד שהיתה לו ידיעה אף שוגג שהיתה לו ידיעה מתחילה. וכדבריו פסקו רבי יוחנן וריש לקיש.
***************
יום חמישי כ' אייר תש"פ
מסכת שבת דף ס"ט
דף ס"ט ע"א
לרבנן הפסוק 'תורה אחת יהיה לכם' בא להקיש קרבנות של כל עבירות לע"ז, מה ע"ז אין קרבן שלה בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת, שנאמר 'והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה', כך בשאר עבירות אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת.
שגג בקרבן – שידע שעל עבירה זו במזיד חייב כרת, ולא ידע שבשוגג חייב עליה חטאת, למונבז חייב קרבן, לרבנן נחשב כמזיד, ששגגת קרבן לא שמה שגגה עד ששגג בעבירה עצמה.
שגג בכרת והזיד בלאו – לרבי יוחנן חייב חטאת, לריש לקיש אינו חייב עד שישגוג בלאו וכרת, שנאמר 'אשר לא תעשינה ואשם'. (ולר' יוחנן הפסוק בא ללמד על מומר כר"ש בסמוך).
מומר ששגג אינו מביא חטאת. לת"ק נלמד ממה שנאמר מעם הארץ פרט למומר, לרשב"א משום ר"ש ממה שנאמר אשר לא תעשנה ואשם, שרק אם שב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו.
עשה כל ל"ט מלאכות בהעלם אחד, באופן שידע שהוא שבת ולא ידע שהמלאכות אסורות, חייב על כל אחת ואחת. ודוקא שידע אחת מהלכות שבת, שאם לא כן אין זה זדון שבת שאין שבת חלוק לו משאר ימים. ומשכחת לה לרבי יוחנן שידע הלאוין (של כולם או של אחת מהן) ולא ידע מכרת, ולריש לקיש שידע מתחומין, וכרבי עקיבא שהיא מן התורה ואין בה קרבן.
שגג בשבת ובמלאכות – זהו שוגג האמור בתורה. הזיד בזה ובזה – זהו מזיד האמור בתורה. שגג בשבת והזיד במלאכות או להיפך – גם זה חייב קרבן. ידע שמלאכה זו אסורה ולא ידע שחייבין עליה קרבן למונבז חייב חטאת (כנ"ל).
דף ס"ט ע"ב
שגג בקרבן של שבועת ביטוי ולא שגג בלאו, פטור מקרבן לרבנן שחולקים על מונבז כמו בכל התורה, ואע"פ ששבועת ביטוי חידוש הואשלא מצינו בכל התורה לאו שחייבין עליה קרבן (יש גורסים שלמסקנא חייב קרבן גם לרבנן, ורש"י דחה גירסא זו).
בשבועת ביטוי על העבר – כגון שנשבע שאכל והוא לא אכל,לרבנן לא שייך חיוב קרבן, שאם חשב שאכל בשעה שנשבע פטור מקרבן, שנאמר 'האדם בשבועה' פרט לאנוס, ורק בנשבע על העתיד לבוא חייב קרבן, כגון שנשבע שלא יאכל ושכח משבועתו ואכל. ולמונבז שייך קרבן גם על העבר אם שגג בחיוב קרבן.
זר שאכל תרומה: בשוגג – חייב קרן וחומש, במזיד – פטור מחומש וחייב מיתה בידי שמים. שגג בלאו – שסבר חולין הוא, חייב חומש. שגג במיתה – לאביי פטור מחומש, וגם לרבי יוחנן שמחייב קרבן על שגגת כרת, מיתה אינה במקום כרת. לרבא חייב חומש לרבי יוחנן, שמיתה במקום כרת וחומש במקום קרבן.
היה הולך במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד כברייתו של עולם (לחייא בר רב משמר יום אחד ומונה ששה כאדם הראשון שנברא בע"ש, ודבריו נדחו מברייתא).
בכל יום ויום עושה רק כדי פרנסתו, וגם ביום שמונה בו שבת. ואותו יום ניכר שהוא שבת בקידוש והבדלה, ולזכרון בעלמא הוא שלא תשתכח שבת ממנו.
אם היה מכיר יום שיצא בו, עושה כל יום שמיני לאותו יום מלאכה כל היום, שבוודאי לא יצא בשבת, אבל ביום שלאחריו אסור, ואין אומרים שגם בערב שבת לא יצא שאין דרך לצאת בו משום כבוד שבת, שאפשר שמצא שיירה ויצא בע"ש.
יש מחלל שבתות הרבה וחייב אחת על כולן, שנאמר 'ושמרו בני ישראל את השבת', שמירה אחת לשבתות הרבה. ויש שחייב על כל שבת שנאמר 'ואת שבתותי תשמורו', שמירה אחת לכל שבת (ולר"נ בר יצחק דורשים להיפך). ומסר הכתוב לחכמים לחלק ע"פ סברתם, שאם שכח עיקר שבת, שגגה אחת היא וחייב אחת, ואם שכח ששבת היום חייב לכל שבת.
***************
