לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי י"ט ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף י"א
דף י"א – עמוד א'
כל כהן גדול שעשה פרה אדומה עשה לה כבש, ואפילו כבש של חבירו עדיין עומד סותר ובונה משלו, והיו מוציאים עליו יותר מששים ככרי זהב, משום מעלה וכבוד למצות פרה אדומה (וי"א שמשום גאוה עשו כן, אך אי אפשר לומר כן בשמעון הצדיק).
זיזים וכתלים היו בשני צידי הגשר, כדי שלא יציצו הכהנים המוליכים הפרה בדברים המביאים אותם לידי טומאה.
לרבי עקיבא שאין משתכרין משל הקדש (לעיל י:), אם מקבל על עצמו שאם יהיה הפסד כל ההפסד משלו, ורק אם יהיה שכר יהא להקדש – מותר, וכן בעניים אם מסכים שיהא ההפסד עליו והשכר יתחלק בינו לעניים – מותר.
מותר הפירות לרבי ישמעאל לקיץ המזבח (משנה לעיל י:), לרבי חייה בר יוסף – רבי ישמעאל לשיטתו שסובר שבמותר שיירי הלשכה היו לוקחים יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש, ושכר זה היינו מותר הפירות. לרבי יוחנן – זו סאה רביעית ממה שנשאר ממי שקיבל על עצמו שיספק ארבע סאים סולת בסלע ועמדו בשלש, שחייב לספק ארבע (לקמן י"ב.), וריווח זה לקיץ המזבח (ולרב חייה בר יוסף סאה רביעית בכלל מותר נסכים).
רבי עקיבא ורבי חנינא סגן הכהנים חולקים על רבי ישמעאל בדין מותר פירות (במשנה שם), לרבי חייה בר יוסף (הנ"ל, שרבי ישמעאל לשיטתו) – רבי עקיבא ורבי חנינא לשיטתם (במשנה) שאין משתכרים בשל הקדש, ואין כלל 'מותר פירות'. לרבי יוחנן (הנ"ל שהיינו סאה רביעית) – רבי עקיבא ורבי חנינא חולקים וסוברים שהוא לכלי שרת.
מותר נסכים (ששנינו שלרבי עקיבא לכלי שרת, ולרבי חנינא לקיץ המזבח) – כשהקדש קונה נסכים קונים בגודש, וכשמוכרים לאחרים מוכרים בלא גודש, והמותר ['בירוצין'] הוא 'מותר נסכים'. ואף בירוצי יחיד, כיון שמוסרם לציבור יפה, ואף בירוצי יבש שלא נתקדש בכלי.
דף י"א – עמוד ב'
משנה . מותר הקטורת לשכר האומנים, לרבי שמעון בר ביסנא – מביא מעות של בדק הבית ומחללם על הבנין שהשביחו האומנים, ומביא מותר הקטורת ומחלל על המעות (שנתחללו לפני כן, והם הולכים לתרומה ישנה), ונותנים מותר הקטורת לאומנים, וחוזרים וקונים אותה מהם מתרומה חדשה. לרבי – נותנים מותר הקטורת לאומנים העושים הקטורת ולחם הפנים, על ידי שמפרישים בשבילם מעות מתרומה ישנה כפי מה שמגיע להם בעד מלאכתם משנה שעברה, ומביא מותר הקטורת ומחללן על המעות ויחזרו המעות לתרומה הישנה, ונותנים להם הקטורת, וחוזרים וקונים אותה מתרומה חדשה. ואם לא היו חייבים להם משנה שעברה – מקייצים בו המזבח.
הקטורת שהתפטמה בכלי חול – נחלקו אם כשירה הקטורת, ונחלקו בפירוש הפסוק 'קודש היא', אם היינו שתהא נעשית בכלי קודש, או שתבוא מתרומת הלשכה. ואף שמפטמים אותה בכלי קודש יש לה פדיון, שהקילו במותר כדלהלן.
שמואל סובר שהקילו במותר לענין פדיון, ולכן סובר שעולות וחטאות שנותרו ממה שקנו ממעות תרומה שלפני ניסן – נפדים תמימים, שמחללים אותם על מעות חולין וחוזרים ולוקחים אותם מתרומה חדשה וכשרים למזבח. ולרבי יוחנן ירעו עד שיסתאבו. ולרב שמואל בן ר' יצחק מקייצין בהן את המזבח, ואף שעמדו לחטאת קרבים לעולה, שאין קרבנות ציבור נקבעים אלא בשחיטה, או משום שתנאי בית דין על המותר שיקרבו עולות.
***************
יום שישי כ' ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף י"ב
דף י"ב – עמוד א'
משנה . המקדיש נכסיו סתם – הרי הם לבדק הבית.
המקדיש נכסיו והיה בהם 'קטורת' הראויה לקרבן ציבור (לר' הושעיה היינו שהקדישוה אומנים משל בית אבטינס קודם שקנאה הקדש מהם): לתנא קמא – ינתן לאומנים בשכרם, ויוצאת לחולין אף על פי שאין דבר אחר נכנס תחתיה, שסבר הקדש מתחלל על המלאכה. לבן עזאי – אין הקדש מתחלל על המלאכה אלא על מעות, ולכן מפרישים מעות לשכרם, ומחללים את הקטורת על מעות אלו, ונותנים לאומנים את הקטורת, וחוזרים ולוקחים אותה מהם ממעות תרומה חדשה.
המקדיש נכסיו והיה בהם בהמה ראויה על גבי מזבח זכרים ונקבות:
לרבי אליעזר ורבי עקיבא – זכרים ימכרו לצרכי עולות ונקבות לצרכי זבחי שלמים, ודמיהם יפלו עם שאר נכסיו לבדק הבית. שנאמר 'ואיש כי יקדיש את ביתו קודש לה" – שהמקדיש נכסיו הכל לבדק הבית, אכן הראוי למזבח אינו נפדים אלא לצורך מזבח.
לרבי יהושע – זכרים, הם עצמם יקרבו עולות, ונקבות ימכרו לצרכי זבחי שלמים, ויביא בדמיהם עולות, שנאמר 'אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה וגו' בבקר' – כל נדר ונדבה אשר יקריבו לה' לרבות המקדיש נכסיו – יהיה לעולה, ונקבות בכלל 'בקר', שגם הם יבואו דמיהם לעולה (שנקיבה עצמה אינה ראויה לעולה).
לרבי פפייס – המקדיש גם הבהמות בפירוש, שאמר 'בהמה ונכסי להקדש', כיון שלא חילק ואמר 'בהמה למזבח, ונכסי לבדק הבית' מפרשים דעתו שהכל ילך למקום אחד – לבדק הבית וכדעת רבי אליעזר. והמקדיש כל נכסיו סתם – מפרשים שדעתו להקדיש כל דבר למה שהוא ראוי – כרבי יהושע.
מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע – נחלקו האמוראים בדעת רב אם רק במקדיש כל נכסיו סובר רבי אליעזר שאף הבהמות לבדק הבית כמו שאר נכסיו, אבל הקדיש רק עדרו – בהמות הראויות למזבח – לכולי עלמא הקדישם למזבח, או להיפך – דווקא במקדיש עדרו סובר רבי יהושע שהקדישם למזבח, ורבי אליעזר סובר לבדק הבית, כיון שאילו נתכוון למזבח היה אומר כן בפירוש, אבל הקדיש כל נכסיו מודה רבי יהושע שהקדיש הכל לבדק הבית. לרבי יוחנן – רבי אליעזר ורבי יהושע נחלקו בין בהקדיש כל נכסיו ובין בהקדיש רק עדרו.
תמימים שהקדישם לבדק הבית ופדאם – לרבי יוחנן, יצאו לחולין לגמרי, ואף ולדם וחלבם מותר (כקדשי מזבח שקדם מומם להקדשם, ובקדשי בדק הבית אף תמימים נפדים), וכן הוכיחו ממשנתנו ששנינו בה שקדושת מזבח חלה על קדשי בדק הבית שנפדו, ואילו לא יצאו לחולין לגמרי לא יכול לשנותו מקדושה לקדושה. לרב חסדא, דווקא אם הוממו קודם פדיה יצאו לחולין לגמרי (כשם שקדשי מזבח אין יוצאים לחולין אלא בהוממו, אלא שם דווקא שהוממו קודם הקדשם, ובקדשי בדק הבית כן הדין אף אם הוממו אחר הקדשם).
דף י"ב – עמוד ב'
הפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו:
לתנא קמא – עושה תמורה, שסובר הקדש דמים בבהמה קדושה קדושת הגוף לענין תמורה.
לרבי שמעון – עולתו עושה תמורה, שמצינו שנקבה כשירה בעולת עוף, ולכן חל שם עולה גם על בהמת נקבה לענין תמורה. פסחו ואשמו אינם עושים תמורה, שהקדש דמים אינו קדוש קדושת הגוף כלל.
לרבי שמעון בן יהודה בשם ר שמעון ורבי יהושע – אינם עושים תמורה (כדמצינו שנזיר ומצורע שחייב אשם בן שנה, והביאו בן שני שנים, או החייב אשם גזילות מעילות ושפחה חרופה שצריכים להביא אשם בן שנתיים והביאו בן שלש שסובר רבי שמעון שאינם קדושים כלל, הגם ששניהם זכרים, קל וחומר בזכרים ונקבות), שלמדים מ'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה" – אפילו טמאה באותו שם כגון נקבה לעולה אשם ופסח.
לרבי – פסח עושה תמורה, אף שהפסח עצמו אינו בא אלא מזכרים, כיון שמותר פסח בא שלמים, ושלמים באה גם מנקבה.
המקדיש נכסיו והיו בהן דברים הראויים לגבי המזבח כגון יינות ושמנים ועופות, לרבי אליעזר ימכרו לצורכי אותו המין, ויביא בדמיהם עולות, שנאמר 'איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה' – הכל קרב לעולה.
***************
שבת קודש כ"א ניסן תשפ"א
מסכת שקלים דף י"ג
דף י"ג – עמוד א'
המקדיש נכסיו והיו בהם עופות, אינם קדושים קדושת הגוף, שדווקא בהמות נתקדש לעולה אף על פי שאינן ראויות לעולה (כגון נקבה) מהפסוק 'בקר', ואפילו נפלו בה מום אין דמיה קדושים לעולה שאין פדיון לעוף.
משנה . הגזברים קובעים שער וקונים יינות ושמנים כל שלושים יום, וקונים בכל יום כפי השער הזה ואם מתייקר המקח אין מוסיפים דמים, ואם הוזל לוקחים כפי הזול.
כל שקיבל דמים מהקדש לספק סלתות ושמנים ארבע סאין בסלע אפילו אם הוקרו ועמדו שלש סאין בסלע צריך המוכר ליתן ארבע, שהקדש קונה בדמים, ואם הוזל נותן כשער הזול, שלא גרע מהדיוט שאינו קונה אלא במשיכה. התליע או החמיץ – ההפסד להמוכר, שאין המעות נעשות של המוכר עד שיעלה לרצון על המזבח, ואין חוששים שיפסלו הכהנים, שזריזים הם.
פרק אלו הן הממונים
משנה . הממונים שהיו במקדש – יוחנן בן פנחס על החותמות (יבואר להלן דף י"ד:). אחייה על הנסכים (יבואר שם). מתיה בן שמואל על הפייסות (מי יזכה בכל עבודה). פתחיה על הקינים (והיה צריך לחכם גדול לשם כך, שהם גופי הלכות), ו'מרדכי' שמו אלא שקראו לו פתחיה – שהיה פותח דברים ודורשם ויודע שבעים לשונות. בן אחייה לרפאות הכהנים חולי מעיים מחמת הליכתם יחפים על רצפת עזרה ואכילת בשר ושתיית מים. נחוניה חופר שיחין, כדי שיהיו מים מצויים לעולי רגלים. גביני היה המכריז במקדש (יבואר להלן דף י"ד:), בן גבר על נעילת שערים. בן בבי על הכנת הפתילות למנורה. בן ארזא על השמעת הצלצל שיתחילו הלויים בשיר. הוגרס משבט לוי, להתחיל ולסיים השיר. בית גרמו על מעשה לחם הפנים. בית אבטינס על מעשה הקטורת. אלעזר על אורגי הפרוכת. פנחס על הלבשת בגדי כהונה גדולה.
הממונים המוזכרים במשנה יש אומרים שמנה הכשרים המיוחדים במשך הדורות, ויש אומרים שמנה התנא אותם שהיו בדורו.
דף י"ג – עמוד ב'
'אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל' – יש אומרים שזהו רבי עקיבא, שרבים היו תלמידיו, והתקין מדרש הלכות והגדות, ויש אומרים שאנשי כנסת הגדולה תקנום, ורבי עקיבא תיקן כללות ופרטות.
ומשפחות סופרים – שעשו התורה במספרים כדי לזכור התורה, ולכן נקרא עזרא סופר, שהיה סופר בין בדברי תורה ובין בדברי חכמים.
הראשונים עסקו בתורה כדוגמת כל חמש עשרה מלאכות שבפת, ואנו אין לנו פה לאכול.
הראשונים הגבירו כוחם הרוחני כמלאכים ואנו בני אדם, ובחלק הגשמי היו בני אדם, ואנו כחמורים, ואף לא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר.
חמורו של רבי פנחס בן יאיר נגנב, ולא רצה לאכול, הוציאוהו הגנבים מרשותם ועמד על שער ביתו של רבי פנחס בן יאיר, והתחיל לצעוק, ואמר רבי פנחס בן יאיר שיתנו לו לאכול, שלא טעם שלש ימים, ונתנו לו ולא רצה לאכול אף שהיה נקי מפסולת, מפני שהחמיר על עצמו שלא לאכול מאכל שאינה מעושר.
סנהדרין שיש בה שני דיינים שיכולים לדבר לשון בעלי הדין, וכולם ראויים לשמוע לשון זו, הרי זו ראויה לסנהדרין, שלשה – הרי זו בינונית, ארבעה – הרי זו חכמה, וכן היה ביבנה.
פעם אחת יבשה ארץ ישראל ולא ידעו מהיכן להביא עומר, והיה שם אילם שהחזיק יד אחת על גג ויד אחת על צריף, ואמר מרדכי שכוונתו להראות שיש דגן במקום הנקרא 'גגות צריפין' או 'צריפין גגות'.
פעם אחת נשדף כל העולם כולו ולא היו יודעין מהיכן להביא עומר, והיה שם אילם ששם יד אחת על עינו ויד אחת על חור שבמזוזת הדלת הנקרא 'סוכר', ואמר מרדכי שכוונתו להראות שיש דגן במקום הנקרא 'עין סוכר'.
מעשה שהביאו שלושה נשים קיניהן, אחת אמרה שמביאה 'לעינתי', ואחת אמרה 'לימתי', ואחת אמרה 'לזיבתי', ופירש מרדכי שהתכוונו לקרבן תודה, וזו שאמרה 'לעינתי' – שניצלה מסכנה כשעברה מעיין, וכן זו שאמרה 'לימתי' – ניצלה כשעברה את הים, וזו שאמרה 'לזיבתי' – זאב חטף בנה וניצל.
***************
