תפארת הקריאה בפרשת דברים
ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י
מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה,לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק א'
א: מוֹל סוּף – ה'מ' בחולם במקום שורוק.
ב: הַר–שֵׂעִיר – ה'ש' שמאלית בצירי. לא בשוא נע ולא בקמץ.
ה: בֵּאֵר – ה'ב' בצירי ולא בשוא נע. יקפיד הקורא שלא יישמע 'בְּאֵר'.
ז: וּסְעוּ – ה'ס' בשוא נח. כאילו כתוב 'אֻסְ-עוּ' וכן ננהג במילה להלן 'וּלְ-יַעֲקֹב'.
י"ב: טָרְחֲכֶם – ה'ט' בקמץ קטן.
י"ג: הָבוּ – הטעם ב'ב' מלרע.
י"ג: לְשִׁבְטֵיכֶם – ה'ט' בצירי – והוא לשון רבים. שלא יישמע בשוא "לְשִׁבְטְכֶם" לשון יחיד.
ט"ז: וּשְׁפַטְתֶּם – ה'ט' בשוא נח. מלרע.
יש להקפיד לקרוא גם את ה'ט' וגם את ה'ת'. נקרא: 'וּשְׁ-פַטְ-תֶּם'.
י"ז: תִּשְׁמָעוּן – מלרע.
י"ז: לֹא תָּגוּרוּ – ה'ג' רפויה לשון פחד.
אין להדגיש את ה'ג' בגלל שמשמעותה שונה 'לגור בארץ'.
י"ז: מִפְּנֵי–אִישׁ – ה'פ' בדגש חזק, השוא נע.
כ: בָּאתֶם – הטעמה ב'ת'. מלרע.
כ"ב: כֻּלְּכֶם – ה'ל' בדגש חזק. 'ל' בשוא נע.
כ"ב: וְיַחְפְּרוּ–לָנוּ – 'ו' החיבור, עתיד. בשוא נע.
כ"ג: וַיִּיטַב – מלרע.
כ"ג: לַשָּׁבֶט – 'ל' בפתח, 'ש' בדגש ובקמץ.
כ"ז: וַתֵּרָגְנוּ – ה'ג' בשוא נע.
יש הסוברים כי ה'ר' בקמץ קטן וה'ג' בשוא נח. נלע"ד: בשוא נח.
כ"ז: בְאָהֳלֵיכֶם – יש אומרים שה'א' בקמץ קטן ויש אומרים בקמץ גדול.
צלו"ל. לענ"ד: בקמץ גדול. ה'ה' בחטף קמץ קטן.
כ"ח: אָנָה – התיבה רפויה מלרע, פירוש – 'לאן?' ולא לשון תחינה-אָנָּא.
כ"ח: הֵמַסּוּ – 'מ' בפתח ורפויה. 'ס' בדגש חזק. מלעיל.
ל"ז: לֹא תָבֹא שָׂם – המילה 'תָבֹא' מלרע.
ל"ח: יָבֹא שָׁמָּה – טעם נסוג לאחור ל'י' למעלה. דגש חזק ב'מ'.
מ"ד: וַיַּכְּתוּ – ה'כ' בדגש חזק, בשוא נע.
מ"ד: עַד–חָרְמָה – ה'ח' בקמץ קטן.
פרק ב'
א: וַנָּסָב – ה'נ' בדגש חזק, ה'ס' בקמץ קטן, מלעיל.
ד: וְיִירְאוּ – 'ו' החיבור בשוא נע, עתיד. לשון פחד.
ה: אַל–תִּתְגָּרוּ – הטעמה ב'ר', מלרע. וכן הוא בכתר בן אשר.
ו: וְגַם–מַיִם – לקרוא כל מילה בפני עצמה (ם-מ).
ז: בֵּרַכְךָ – מתג ב'ב', 'כ' ראשונה בשוא נע. יש הסוברים בשוא נח.
צלו"ל. נ"ל: בשוא נח.
ז: עִמָּךְ – ה'מ' בדגש חזק, בקמץ גדול.
ח: וּמֵעֶצְיֹן – הטעם מלרע ב'י'.
ט: יְרֻשָּׁה – 'ש' דגושה בדגש חזק.
י: יָשְׁבוּ בָהּ – טעם נסוג אחור ל'י', ה'ש' בשוא נע, 'ב' רפויה, 'ה' מפיק.
י: וְרָב וָרָם – 'ו' ראשונה בשוא נע, 'ו' שניה בקמץ גדול.
י: כָּעֲנָקִים – האות 'כ', יש המנקדים אותה בפתח ויש בקמץ. נלע"ד: בקמץ.
כן להלן בפסוק כ"א. כך הוא בכתר בן אשר.
י"ב: וַיֵּשְׁבוּ – ה'ש' בשוא נע. וכן להלן.
ט"ו: הָיְתָה בָּם – טעם נסוג אחור ל'ה' הראשונה, מלעיל.
ה'י' בשוא נע דגש חזק ב'ב' מדין אתי מרחיק.
ט"ז: כַאֲשֶׁר–תַּמּוּ – 'כ' רפויה. 'מ' בדגש חזק, הטעמה ב'ת' מלעיל.
כ"ג: עַד עַזָּה – הטעמה ב'ז' מלרע.
כ"ד: קוּמוּ סְּעוּ – ה'ס' בדגש חזק. להשתדל לבטא את ה'ע' שלא יישמע 'שְׂאוּ'.
כ"ד: בְיָדְךָ – 'ב' רפויה. 'ד' בשוא נע ולא נח.
כ"ד: הָחֵל – להקפיד להשתדל להגות במיוחד את ה'ה' (שלא תישמע כאילו 'א') להבדיל בין מילה זו למילה בפסוק הבא: 'אָחֵל'.
כ"ה: וְחָלוּ – הטעמה ב'ל' מלרע.
כ"ט: עָשׂוּ לִי – ההטעמה ב'ע' מלעיל.
ל"ב: יָהְצָה – ה'י' בקמץ גדול, הטעמה מלעיל, ה'ה' אחריה בשוא נח. מפיק 'ה'.
ל"ד: מְתִם – 'מ' ראשונה בשוא נע ולא בצירי. פירוש: אנשים. הקורא בצירי משנה משמעות.
פרק ג'
ה: וּבְרִיחַ – ה'ב' בשוא נח.
ה: הַפְּרָזִי – ה'פ' בשוא נע, ה'ר' בקמץ גדול לא בחיריק.
י"ב: לָראוּבֵנִי – ה'א' נחה. נקרא:'לָרוּבֵנִי',
וכן בהמשך בפסוק ט"ז: 'וְלָראוּבֵנִי' נקרא 'וְלָ-רוּ-בֵנִי'.
י"ג: הַמְנַשֶּׁה – ה'מ' רפה ובשוא נע.
י"ז: יָם הָעֲרָבָה יָם הַמֶּלַח – המילה 'יָם' בשני המקומות מנוקדת ב'קמץ'.
י"ט: וּמִקְנֵכֶם – ה'נ' בצירי לשון רבים שלא יישמע בשוא לשון יחיד.
כ: אֲשֶׁר–יָנִיחַ – ה'י' בקמץ, ה'נ' רפה לשון מנוחה.
כ"א: צִוֵּיתִי – ה'ו' בצירי ולא בחיריק.
כ"ב: הַנִּלְחָם – 'ח' בקמץ.
