תפארת הקריאה בפרשת ויקרא
ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י
מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק א'
טז: אֶת מֻרְאָתוֹ – ה'ר' בשוא נח.
פרק ב'
ב: וֶהֱבִיאָהּ – מפיק 'ה'.
ב: מִסָּלְתָּהּ – ה'ס' בקמץ קטן ובדגש חזק. ה'ת' בדגש קל ומפיק 'ה'.
ב: עַל כָּל–לְבֹנָתָהּ – יש להקפיד ולהפריד בין שתי המילים 'כל לבנתה' (ל-ל).
ג: מֵאִשֵּׁי – ב'ש' דגש חזק מלשון קרבן. מי שלא מדגיש דגש חזק, משנה משמעות.
ג: קָדָשִׁים – יש אומרים שהקמץ ב'ק' הוא קמץ קטן, ויש אומרים שהוא קמץ גדול. נלע"ד: קמץ גדול. (אין אחריו שוא נח או דגש).
ה: מַצָּה – ב'צ' דגש חזק. מי שאינו מדגיש עלול להישמע 'מצא' ( מציאה).
ח: וְהִקְרִיבָהּ… וְהִגִּישָׁהּ, – שתי מילים אילו יש לקרוא מלרע, לשון עתיד.
ה'ה' בשתי המילים מפיק.
י"א: אִשֶּׁה לַיְּיָ – למבחינים בניקוד סגול וצירי, כל 'אשה' הצמוד לאות 'ל' אחריה, תנוקד בסגול. כל השאר מנוקדות בצירי.
י"ד: גֶּרֶשׂ – הטעמה ב'ג' מלעיל. ה'ש' שמאלית מלשון גריסה.
ט"ז: עַל כָּל–לְבֹנָתָהּ – להפריד בין שתי המילים 'כל לבנתה'. (ל-ל). שלא תישמע 'ל' אחת.
מפיק 'ה'.
פרק ג'
ג: הַמְכַסֶּה – מתג ב'ה' וה'מ' בשוא נח, יש סוברים שהוא שוא נע. נלע"ד: נע. ה'ס' בדגש חזק.
ה: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ – ה'ר' בשורוק, מפני שמדובר ברבים, בני אהרון. שונה מפסוק י"א להלן.
י"א: וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן – כאן ה'ר' בחולם, כאן מדובר על הַחֵלֶב.
י"ב וְאִם– עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ – ה'ב' בחולם, כינוי ליחיד שהוא העֵז.
חשובה הכוונה וההבנה בזמן הקריאה!
פרק ד'
י: כַּאֲשֶׁר יוּרָם – ה'ר' בקמץ גדול. יש הסוברים בפתח. צלו"ל. נלע"ד: בפתח.
י"ג: וְנֶעְלָם – ה'ע' בשוא נח. ולא בסגול.
כ"א: חַטַּאת הַקָּהָל – למבחינים בין פתח לקמץ המילה 'חטאת' – בפתח בגלל הסמיכות.
כ"ז: בַּעֲשׂתָהּ – מלרע. מפיק 'ה'.
פרק ה'
ב: תִּגַּע – ה'ג' דגושה, לשון נגיעה.
הקורא המרפה את ה'ג' משנה משמעות ללשון יגיעה ועייפות.
ב: חַיָּה – ה'ח' בפתח, ה'י' בדגש חזק, מלשון חית השדה.
הקורא 'חָיָה' בקמץ בצורה רפויה, משנה משמעות, ללשון 'חיים' או ללשון 'יולדת'.
ג: יִגַּע – ה'ג' דגושה בדגש חזק, הקורא ללא הדגשה משנה משמעות. ראה לעיל פס' ב'.
ה: כִי–יֶאְשַׁם – ה'כ' רפויה ה'א' בשוא נח ולא בסגול.
ח: לַחַטָּאת – ה'ל' בפתח ולא בשוא. (מקום יחיד במקרא).
ט: חַטַּאת הוּא – לשון זכר 'הוּא' (מדובר על דם החטאת) להבדיל מלהלן פסוק י"א.
ח: עָרְפּוֹ – ה'ע' בקמץ קטן. ה'פ' בדגש קל.
ט: יִמָּצֵה – ה'מ' בדגש חזק וה'צ' בצירי.
י"א: חַטַּאת הִוא – נקרא 'הִיא'.
י"ח: שִׁגְגָתוֹ – ה'ג' הראשונה בשוא נע מדין כפולים. יש סוברים שוא נח. נ"ל: נח.
שתי האותיות 'ג' רפויות.
י"ט: אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה' – 'אָשָׁם' הראשון בשני קמצים. והוא שם דבר.
'אָשַׁם' השני – חציו קמץ וחציו פתח והוא פועל בעבר.
כ"ב: וְכִחֶשׁ בָּהּ – להשתדל להבחין בין אותיות 'כ' רפויה ו'ח'. מפיק 'ה'.
כ"ב: וְנִשְׂבַּע – יש להגות כראוי את האות 'ע', להשתדל, להתאמץ, אחרת משנה משמעות.
כ"ג: הָפְקַד – ה'ה' בקמץ קטן.
כ"ד: יִתְּנֶנּוּ – ה'ת' בדגש חזק, השוא נע. 'נ' שניה גם היא בדגש חזק.
כ"ז: לְאַשְׁמָה בַהּ – במילה 'לְאַשְׁמָה' לא מפיק 'ה' . במילה 'בַהּ' 'ב' רפויה מפיק 'ה'.
(ר"ת: ל'אל א'שר ש'בת מ'כל ה'מעשים, ב'רוך ה'וא).
