תפארת הקריאה בפרשת 'וישלח'
עורך: הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק ל"ב
ה: לַאדֹנִי – ה'א' נחה ואינה נהגית , יש לקרוא 'לַ-דוֹנִי'.
ו: וָאֶשְׁלְחָה – ה'ו' בקמץ גדול לשון עבר.
ט"ז: וַעְיָרִם – ה'ע' בשוא נח.
י"ח: יִפְגָשְׁךָ – ה'פ' בשוא נח, ה'ג' בקמץ גדול, (מנחת שי, רד"ק ועוד), מתג ב'ג', ה'ש' בשוא נע.
יש הסוברים שה'ג' בקמץ קטן (ר' משה הנקדן, בן-אשר, מהרי"ץ ועוד), אין מתג ב'ג', וה'ש' בשוא נח. צלו"ל. נ"ל: בשוא נח.
י"ח: וּשְׁאֵלְךָ – ה'ש' בשוא נח, מתג ב'א'. ה'ל' בשוא נע, יש לקרוא "וּשְׁ-אֵ-לְךָ".
י"ח: לְמִי–אַתָּה – ה'א' בפתח, ה'ת' בדגש חזק.
כ: בְּמֹצַאֲכֶם – ה'צ' בפתח.
כ"ה: וַיִּוָּתֵר… וַיֵּאָבֵק – ה'ת' והב' בצירי ומוטעמות. שתיהן מלרע.
כ"ו: וַיַּגַּע – ה'ג' דגושה בדגש חזק, לשון נגיעה. הקורא את ה'ג' בצורה רפה משנה למשמעות של יגיעה.
פרק ל"ג
ה': הַיְלָדִים – כלל: כל "הַיְ-לָדִים" במקרא ה'ה' בלי מתג וה'י' בשוא נח.
י': וְלָקַחְתָּ – ההטעמה מלרע ב'ת' לשון עתיד.
י"ד: אֶתְנָהֲלָה – מחלוקת מה הניקוד ב'נ'. יש הגורסים בקמץ ויש הגורסים בפתח.
צלו"ל. נ"ל: בקמץ. בהסתמך על בן-אשר.
ט"ו: לָמָּה זֶּה – ה'מ' בדגש חזק, ההטעמה ב'ל' מלעיל. גם באות 'ז' יש דגש חזק.
פרק ל"ד
ב' : וַיְעַנֶּהָ – ה'י' בשוא נח (ולא בפתח) ה'נ' דגושה. הקורא את ה'י' בפתח משנה משמעות מעינוי ללשון 'לענות', להשיב תשובה.
ז: וַיִּתְעַצְּבוּ – ה'צ' בשוא נע ובדגש חזק.
י"א: אֲשֶׁר הֻבָאת – ההטעמה ב'ב', מלרע.
ט"ז: וְנָתַנּוּ – ה'נ' השניה בדגש חזק להשלמת ה'נ' החסרה, נוכל להשתמש כמו הדוגמא כאן גם בתפילה 'ועל חסדך הגדול באמת נִשְׁעַנּוּ' בלי להכפיל את האות 'נ'.
י"ח: וַיִּיטְבוּ – ה'י' הראשונה מודגשת בדגש חזק והט' בשוא נע.
כ"א: וְיֵשְׁבוּ בָּאָרֶץ – 'ו' החיבור בשוא נע לזמן עתיד. ה'ש' בשוא נע.
כ"א: שְׁלֵמִים – יש הסוברים שיש מתג באות 'ש'.
כ"ט: שָׁבוּ – ההטעמה ב'ב' מלרע מלשון שבו שבי. המטעים את האות 'ש' משנה משמעות כאילו התכוון 'חזרו'.
ל"א: הַכְזוֹנָה – ה'כ' רפויה ובשוא נח, מלרע.
פרק ל"ה
א: בְּבָרְחֲךָ – ה'ב' השניה בקמץ קטן, ה'ח' בחטף פתח.
ב: בְּתוֹכְכֶם – 'כ' ראשונה בשוא נע, (שונה מצירי או סגול).
ג: וְאֶעֱשֶׂה-שָּׁם – העמדה קלה ב'א' למנוע הבלעת ה'ע' החטופה, ובתיבת 'שם' ה'ש' בדגש חזק.
ז: בְּבָרְחוֹ – ה'ב' בקמץ קטן ה'ר' בשוא נח.
י"ד: וַיִּצֹק – ה'צ' רפה.
י"ז הַמְיַלֶּדֶת – ה'מ' רפה ללא דגש ובשוא נח. יש הגורסים כי 'ה' הידיעה נהגית בפני עצמה ואינה מתחברת ל'מ' וממילא נשארת ה'מ' בשוא נע ('בראש מילה'). צלו"ל. נ"ל: בשוא נח.
י"ז: אַל-תִּירְאִי – ההטעמה ב'ת', ה'ר' בשוא נע, לשון יראה.
כ"ג: וִיהוּדָה – ה'ו' בחיריק מלא, אין להגות את האות 'י', היא נבלעת.
כ"ט: וַיֵּאָסֶף – ההטעמה מלעיל באות 'א', לשון מיתה.
פרק ל"ו
ב: אָהֳלִיבָמָה – ה'א' בקמץ גדול, ה'ה' בחטף קמץ, יש סוברים ה'א' בקמץ קטן. וכן כל מקום שֶׁשֵּׁם זה נמצא להלן.
ג: בָּשְׂמָת – כל 'בשמת' גם בהמשך.. דעות שונות:
ה'ב' היא בקמץ גדול וה'ש' השמאלית בשוא נע. יש הסוברים ה'ב' בקמץ קטן וה'שׂ' בשוא נח. צלו"ל. נ"ל: בקמץ גדול.
י"ג: שַׁמָּה – דגש חזק ב'ש' . המילה מלרע.
כ"א: דִּשֹׁן, דִּישָׁן, – כאשר ה'ד' בחיריק חסר, ה'ש' בחולם ונקראת 'דִּישׁוֹן'.
