תפארת הקריאה בפרשת 'מקץ'
עורך: הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק מ"א
א: עַל הַיְאֹר – ה'י' בשוא נח.
ה: שִׁבֳּלִים – ה'ב' בחטף קמץ – קמץ קטן. מודגשת בדגש חזק.
ז: וְהַמְּלֵאוֹת – המ' בדגש חזק.
י"ד: וַיְחַלֵּף – ה'י' בשוא נח, ה'ח' בפתח וה'ל' בדגש חזק.
י"ח: וִיפֹת – ה'ו' בחיריק, ה'י' לא נשמעת. נקרא: "וִפֹת".
כ"ז: הָרַקּוֹת הָרֵקוֹת – במילה הראשונה ה'ר' בפתח וה'ק' בדגש חזק,
במילה השניה ה'ר' בצירי וה'ק' רפויה.
ל: וְקָמוּ – מלעיל. ההטעמה ב'ק'. (כדין כל נחי ע"ו).
ל"ג: וְעַתָּה יֵרֶא – ההטעמה ב'ר' מלרע. (יוצא מהכלל).
מ"ב: צָפְנַת – מתג ב'צ'. ה'צ' בקמץ גדול ה'פ' בשוא נע. (יש הסוברים שה'צ' בקמץ קטן)
מ"ה: אָסְנַת – מתג ב'א'. ה'א' בקמץ גדול ה'ס' בשוא נע. (יש הסוברים שה'א' בקמץ קטן)
מ"ח: אֶת כָּל אֹכֶל – המילה אֹכֶל היא מלעיל. ה'כ' בסגול, ההטעמה ב'א' הוא שם דבק, והמילה אֹכֵל כאשר הוא מלרע וה'כ' בצירי הוא פועל.
נ: וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – במילה "יֻלַּד", יש הסוברים שה'ל' בקמץ ויש הסוברים שה'ל' בפתח.
נ"ל: בפתח. כן דעת בן-אשר.
נ"ג: וַתִּכְלֶינָה וַתְּחִלֶּינָה – המילים דומות, להקפיד בהיגוי של "ח' ו'כ', המשמעויות שונות.
פרק מ"ב
א: כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר – להקפיד לקרוא את שתי אותיות 'ש' כל אחת בנפרד. (ש-ש).
א: תִּתְרָאוּ – ההטעמה ב'א' מלרע.
ד: פֶּן יִקְרָאֶנּוּ – ה'א' בסגול וה'נ' בדגש חזק. אם יקרא הקורא 'יִקְרָאֵנוּ' שה'א' בצירי שינה את המשמעות. (אשרי המבחינים).
ז: בָּאתֶם – ההטעמה מלרע ב'ת', וכן להלן.
י: וַעֲבָדֶיךָ בָּאוּ – ה'ב' בדגש חזק מדין דחיק.
י: לִשְׁבָּר-אֹכֶל – ה'ב' בקמץ קטן ולא בחולם.
י"ט: בָּאָה – ההטעמה לעיל ב'ב' והוא לשון עבר. הקורא מלרע משנה משמעות הזמן.
כ"א: בְּהִתְחַנְנוֹ – ה'נ' הראשונה בשוא נע , שתי האותיות 'נ' רפויות ללא דגש.
כ"ד: וַיֶּאֱסֹר – ה'א' בחטף סגול ולא בשוא.
כ"ה: וַיְמַלְאוּ – 'י' בשוא נח, ה'ל' רפה ובשוא נח.
ל"ג: הַנִּיחוּ – 'ה' בפתח וה'נ' בדגש חזק, אם קורא ב'נ' רפויה, משנה משמעות.
ל"ה: וַיִּרְאוּ וַיִּירְאוּ…- המילה הראשונה מלשון ראיה, רָאוּ. מלרע, ההטעמה ב'אוּ".
המילה השניה מלשון יראה פחד, ההטעמה באותיות 'יִי'.
פרק מ"ג
ד': נֵרְדָה – ה'ר' בשוא נע.
ו': לָמָה הֲרֵעֹתֶם – המילה 'למה' ללא דגש, והיא מלרע, באות 'מ'. וכן כל פעם שהמילה 'למה' תבוא לפני אותיות גרוניות או לפני שם ה' תהיה רפויה.
ז: שָׁאַל הָאִישׁ – 'שָׁאַל' מלעיל. יוצא מהכלל.
י"ב: הַמּוּשָׁב – ה'מ' בדגש חזק, ה'ש' בקמץ גדול (ולא בפתח), כן רוב הדעות כולל בן-אשר.
ט"ו: וּמִשְׁנֶה-כֶּסֶף – הטעמה ב'מ' מלעיל. ה'כ' בדגש חזק מדין דחיק.
ט"ז: בַּצָּהֳרָיִם – ה'צ' בקמץ גדול ובדגש חזק וה'ה' בחטף קמץ – קמץ קטן.
(יש הסוברים כי גם ה'צ' בקמץ קטן).
כ"א: וַנִּפְתְּחָה – 'ו' בפתח. 'נ' בדגש חזק. לשון עבר.
כ"ו: וַיָּבִיאוּ – באות 'א' יש דגש. יש להדגיש את האות 'א' (יוצא מהכלל).
כ"ט: יָחְנְךָ – ה'י' בקמץ קטן, ה'ח' בשוא נח, ה'נ' בשוא נע.
פרק מ"ד
ד': וְאָמַרְתָּ – ההטעמה ב'ת' מלרע.
ד: לָמָּה – ההטעמה ב'ל' מלעיל ה'מ' בדגש חזק.
ח: הֱשִׁיבֹנוּ – ה'ה' בחטף סגול, ואין לקרוא הֲשִׁיבֵנוּ. (זהירות לאלה שהוגים חולם קרוב לצירי).
ט: נִהְיֶה לַאדֹנִי – ה'א' נחה. נקרא: "לַדוֹנִי".
ט"ז: הִנֵּנּוּ עֲבָדִים – שתי אותיות ה'נ' הן בדגש חזק.
י"ז: עָבֶד – למרות שאין מילה זו באס"ף (א'תנחתא ס'וף פ'סוק)
הסגול המקורי במילה 'עֶבֶד' הפכה לקמץ.
