תפארת הקריאה לפרשת האזינו
ע"י הרב ד"ר (Ph.D.) ב"צ בר-עמ"י
מנכ"ל "אות-לעולם". המכון לחקר הלשון והכתב בישראל
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה..
פרק ל"ב
א: וַאֲדַבֵּרָה – הטעמה משנית ב'ו' כדי לבטא כראוי את ה'א'.
ג: הָבוּ גֹדֶל – התיבה 'הבו' מלרע.
ד: פָּעֳלוֹ – ה'ע' בחטף קמץ קטן. לפניה האות 'פ' בקמץ גדול. יש הסוברים שה'פ' בקמץ קטן. צלו"ל. נ"ל: בקמץ גדול.
ה: שִׁחֵת לוֹ – הטעמה ב'ח' ולא ב'ש'.
ה: לוֹ לֹּא – ה'ל' הראשונה רפויה, השניה בדגש חזק.
המילה 'לו' בטעם תביר והמילה 'לא' בטפחא. הטפחא מעמידה ומפסיקה יותר מאשר התביר.
כדי להבחין בין שתי מילים הללו הנהגות דומה, והמשמעות שונה בהחלט… מומלץ בד"כ את המילה 'לו' יאריך מעט וימתין קצת אחריה… ואת המילה 'לא' לבטא בחדות ובקצרה.
ה: וּפְתַלְתֹּל – 'ת' ראשונה רפויה.
ו: הַ-לַיְּיָ" . 'ה' רבתי בפתח, זו 'ה' השאלה. לפי רוב הדעות היא תיבה בפני עצמה. ה'ל' בשוא נע. לא נהגה את האות 'א' של שם ה' עפ"י הכלל: "וכל"ב" מכניס. מבליע את האות 'א'.
יש הסוברים שה'ה' צמודה למילה 'לַיְּיָ' ואינה אות בפני עצמה, 'ל' בשוא נע כאילו המילה: 'הַלְיְיָ' מילה שלמה בפני עצמה כולל ה'ה'.
יש הסוברים כי ה'ל' היא בשוא נח ויקראו ""הַלְ-א'דני…" וה'ל' בשוא נח.
יש הכותבים בס"ת את האות 'ה' צמודה למילה 'יְיָ' ויש יוצרים רווח קל בין ה'ה' הנזכ' ל'ל'.
נלע"ד: קריאת ה'ה' לבדה, בנחת, וה'ל' בשוא נע. כאשר נקרא את המילה 'לַיְּיָ' לא נהגה את האות 'א' שבשם ה'. נקרא: 'לַדוֹנָי'. עפ"י הכלל: "וכל"ב מכניס".
ו: קָּנֶךָ – ה'ק' בקמץ גדול ובדגש חזק.
ז: וְיַגֵּדְךָ – ה'ד' בשוא נח .
ז: וְיֹאמְרוּ לָךְ – 'ו' בשוא לשון עתיד. טעם נסוג אחור ל'י' מלעיל.
י: יְסֹבְבֶנְהוּ – 'ב' ראשונה בשוא נע, ה'נ' בשוא נח.
י: יְבוֹנְנֵהוּ – ה'נ' הראשונה בשוא נע. 'נ' שניה בצירי.
י: יִצְּרֶנְהוּ – ה'י' בחיריק חסר, הצ' בדגש חזק ובשוא נע. ה'נ' בשוא נח. מלעיל.
י"א: כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ – 'כְּנֶשֶׁר' 'כ' בשוא נע ולא בפתח. 'נ' רפויה. 'קִנּוֹ', 'נ' בדגש חזק.
י"ג: עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ – טעם נסוג לאחור ל'ב' מלעיל. ה'מ' בחטף קמץ קטן. למרות
שאין המילה 'ארץ' באס"ף (א'תנחתא ס'וף פ'סוק) עפ"י המסורה קוראים אותה 'אָרֶץ'. יש הקוראים אותה 'אֶרֶץ'. נלע"ד: 'אָרֶץ'.(בן-אשר, מו"ר הרב ברויאר זצ"ל).
י"ג: וַיֵּנִקֵהוּ – ה'י' בצירי, ה'נ' בחיריק חסר.
י"ד: חֶמְאַת בָּקָר – ה'מ' בשוא נח. יש להקפיד להגות היטב את האות 'א' שלא יישמע "חֵמַת".
ט"ו: וַיִּבְעָט – 'ו' בפתח, 'י' דגושה בדגש חזק. 'ע' בקמץ.
ט"ו: כָּשִׂיתָ – ה'כ' בדגש חזק, ה'ש' שמאלית ומוטעמת מלעיל.
י"ז: אֱלֹהַּ – ה'ל' בחולם חסר, ה'ה' בפתח גנובה מפיק 'ה' . נקרא: אֱלוֹ-וַ'הּ. מלעיל.
י"ז: שְׂעָרוּם – 'ש' שין שמאלית, ה'ע' בקמץ גדול.
י"ח: מְחֹלְלֶךָ – 'ל' ראשונה בשוא נע. ה'ך' רפויה.
כ: לֹא-אֵמֻן בָּם – 'מ' רפויה. הטעמה ב'מ'.
כ"א: הֵם קִנְאוּנִי – ה'נ' הראשונה רפויה, בשוא נע.
כ"ב: וַתִּיקַד – ההטעמה ב'ק' מלרע.
כ"ב: וַתֹּאכַל אֶרֶץ – הטעם נסוג ל'ת' מלעיל.
כ"ד: וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף – טעם נסוג אחור ל'ח' מלעיל.
כ"ד: וְשֶׁן-בְּהֵמוֹת – ה'ש' בסגול בגלל המקף.
כ"ו: אַשְׁבִּיתָה מֵּאֱנוֹשׁ – ההטעמה ב'ב'. ה'מ' בדגש חזק מדין אתי מרחיק.
כ"ז: יָדֵנוּ רָמָה – המילה 'רָמָה' ההטעמה ב'ר' מלעיל.
כ"ח: אֹבַד – 'ב' בפתח. מלרע.
ל"ב: עִנְּבֵי-רוֹשׁ – ה'נ' בדגש חזק לתפארת הקריאה ובשוא נע.
ל"ב: אַשְׁכְּלֹת – 'א' בפתח. 'כ' בשוא נע.
ל"ו: כִּי-אָזְלַת יָד – טעם נסוג אחור ל'א' מלעיל, ה'א' בקמץ גדול, ה'ז' בשוא נע.
ל"ח: וְיַעְזְרֻכֶם – ה'ע' בשוא נח. ה'ז' בשוא נע (שני שוואים באמצע מילה), מלרע.
ט"ל: וַאֲחַיֶּה – 'ו' בפתח, 'י' בדגש חזק.
מ: וְאָמַרְתִּי – הטעם ב'מ'. מלעיל.
מ"ב: אַשְׁכִּיר – 'ש' ימנית, מלשון שכרות.
נ: וַיֵּאָסֶף – הטעמה ב'א' מלעיל. 'ס' בסגול.
