לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי י"א סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ'
דף צ' ע"א
המוציא סממנים: שרויין – כדי לצבוע דוגמא לאירא. אינם שרויין – לצבוע בגד קטן שבראש סבכה, שאין אדם טורח לשרות סממנים לצבוע דוגמא.
המוציא מי רגלים – עד ארבעים יום. נתר – אלכסנדרית ולא ממקום ששמו אנפנטרין. בורית – אהלא, ושני סוגי אהלא יש.
משנה. פלפלת (אינו פלפל שלנו) – שיעורו בכל שהוא, שראוי לריח הפה. עטרן – כל שהוא – שראוי לכאב חצי הראש. מיני בשמים לריח טוב, כל שהוא. מיני מתכות – כל שהוא, שראוי לעשות ממנו דרבן קטן.
אבני ועפר המזבח, מקק ספרים ומטפחותיהם (שנרקבו ע"י תולעת)- כל שהוא, שצריך לגונזן ככל דבר קודש.
לרבי יהודה גם משמשי ע"ז כל שהוא, שהתורה החשיבתו לאיסור, שנאמר ולא ידבק בידך 'מאומה'.
המוציא ריח רע (שמעשנים לחולה או תינוק להבריח מזיקין), שמן טוב, צבע שצובעין בו ארגמן (שראוי להריח) – כל שהוא.
האומר הרי עלי ברזל לבדק הבית, לא יפחות מאמה על אמה, שראוי לטבלאות שעושין על גג ההיכל שסביבותיהם חדין כדי למנוע עורבים מלישב. נחושת – לא יפחות משוה מעה כסף, ולרבי אליעזר ממזלג קטן שמחטטין בה את הפתילות ומקנחין את הנרות.
תולעים שבספרים ובשיראין ובענבים תאנים ורמונים, סכנה לאוכלן.
משנה. המוציא קופת מוכרי בשמים שיש בה מינין הרבה חייב חטאת אחת, שהוצאה אחת היא.
זרעוני גינה – חייב אפילו פחות מכגרוגרת, כיון שעומדים לזריעה. ולרבי יהודה בן בתירא חמשה.
דף צ' ע"ב
זרע קישואין או דילועין או פול המצרי – חייב בשני גרגירין.
חגב חי טהור – כל שהוא, שמצניעים לקטן לשחק בו, ולרבי יהודה גם טמא בכל שהוא מטעם זה, ולת"ק אין מצניעים טמא לקטן שמא יאכלנו לאחר שימות (וגם למ"ד קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו, אסור להאכילו בידים). ולרבי יהודה אין דרך קטן לאכלו כשמת אלא מספידו.
חגב מת – בגרוגרת כשאר אוכלים.
צפורת כרמים (מצוי בדקל צעיר שנכרך רק בסיב אחד, ומועיל לחכמה), בין חיה בין מתה כל שהוא.
זבל וחול הדק – לר"ע לזבל קלח של כרוב ולחכמים לזבל כרישא. ולפי שכבר זרוע חשוב קלח הבא מגרעין אחד, אבל קודם זריעה אין אדם טורח להוציא נימא אחת לזריעה.
המוציא גרעיני תמרה: לנטיעה – שתיים, לאכילה – אחת, להסיק – כדי לבשל כגרוגרת מביצת תרנגולת, לחשבון (לסימן) – לת"ק שתיים, ולאחרים חמש (שעד ארבע אינו שוכח וא"צ סימן).
המוציא שני נימין מזנב סוס או פרה חייב, שמצניעין אותן לנשבין לצוד עופות. נימין קשין משדרה של חזיר – אחת, שראוי לראש משיחה של תפירה. נצרים קלופים של דקל – שתיים (לשתי בתי נירין), של סיב הגדל סביב הדקל – אחת.
חגב טהור חי – אין בו איסור אבר מן החי, לפי שאין טעון שחיטה, אבל אסור באכילה משום בל תשקצו.
***************
יום שישי י"ב סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ"א
דף צ"א ע"א
משנה. המצניע לזרע ולדוגמא ולרפואה, והוציאו בשבת חייב אפילו בכל שהוא משום שהחשיבו, אבל כל אדם אין חייב אלא בשיעורו.
חזר המצניע ונמלך שלא לזורעו, והכניסו, אינו חייב בהכנסה זו אלא כשיעורו.(ואפילו אם לא נמלך עליו בפירוש, אלא שזרקו לאוצר ולא נתערב עם השאר, אומרים שביטל דעתו הראשונה. גמ' צא:).
המוציא כל שהוא לזרוע, חייב גם אם לא הצניעו, שהרי החשיבו. המצניע כל שהוא לזרע, חייב גם אם שכח למה הצניעו והוציאו סתם, שהוא עושה על דעת הראשונה שהחשיבו בהצנעתו.
המצניע חטה אחת לזריעה – חייב, ואין אומרים שצריך שיעור כזית.
חישב להוציא כל ביתו בהוצאה אחת – חייב אפילו אם לא הוציא את כולה, שבטלה דעתו אצל כל אדם.
המצניע פחות מכשיעור ובא אחר והוציאו – לר"ש בן אלעזר חייב, לתנא דמתני' פטור.
הוציא כגרוגרת לזריעה – ונמלך לאכילה או להיפך חייב, ואין צריך שתהא עקירה והנחה במחשבה אחת.
ספיקות של רבא: א. הוציא חצי גרוגרת לזריעה ותפחה על גרוגרת, ונמלך לאוכלה והניחה – אם פטור משום שבשעת עקירה לא היה בו שיעור לאכילה, אם חייב כמו שהיה חייב אם היה שותק ומניחה לזריעה. ב. הוציא כגרוגרת לאכילה וצמקה, ונמלך לזריעה – אם פטור, כמו שהיה פטור אילו היה שותק ומניחה לאכילה, או חייב שהולכים אחר מחשבה שבשעת הנחה. ג. הוציא כגרוגרת לאכילה, וצמקה וחזרה ותפחה, והניחה, אם פטור, משום שאם היה מניחה בשעה שחסרה היה פטור, נדחה מחיוב חטאת ובטלה עקירה ראשונה, או שאין דיחוי לשבת. ולא נפשט הספק.
זרק כזית תרומה לבית טמא, ונח אצל אוכלים פחות מכביצה והשלימו לכביצה, נסתפקו אם חייב משום שבת אע"פ שאין בו גרוגרת משום שהועיל להצטרף לטומאה, או שחיוב שבת הוא בכל אופן רק בגרוגרת.
דף צ"א ע"ב
הוציא כזית משתי הלחם או לחם הפנים חוץ לחומת העזרה, נפסל ביוצא. הוציאם לרה"ר בשבת, חייב רק אם יש בו גרוגרת.
משנה. הוציא אוכלין ונתנן על אסקופת כרמלית (מג' ועד ט', ואינה מקורה, ורחבה ד'), ואח"כ הוציאם הוא או אחר לרה"ר, פטור, שלא נעשה מלאכתו בבת אחת (שעקרו ממקום חיוב והניח במקום פטור, ושוב עקר ממקום פטור והניח במקום חיוב). אם לא נח בכרמלית חייב אע"פ שהוציאו מרה"י לרה"ר דרך כרמלית, ולא כבן עזאי שפוטר משום מהלך כעומד.
נתן קופה מליאה פירות על אסקופת רה"ר, אע"פ שרוב פירות מבחוץ פטור, עד שיוציא את כל הקופה. לחזקיה היינו בקישואין ודלועין, שהם ארוכין וחלק מן הפרי עדיין בפנים, אבל קופה מליאה חרדל שחלק מהם לגמרי בחוץ חייב, שאגד כלי לא שמיה אגד. לרבי יוחנן גם מליאה חרדל פטור שאגד כלי שמיה אגד, ולכן גם אם כל הפירות בחוץ פטור משום שמקצת הכלי בפנים.
***************
שבת קודש י"ג סיון תש"פ
מסכת שבת דף צ"ב
דף צ"ב ע"א
הגונב כיס בשבת (והוציאו לרה"ר): הגביהו בבית בעלים – חייב לשלם, שכבר נתחייב לשלם כשהגביהו קודם שנתחייב בנפשו. לא הגביהו אלא מגרר ויוצא – פטור מתשלומין, שאיסור גניבה ושבת באים כאחד והמתחייב בנפשו פטור מתשלומין (וכשהוציאו לצדי רה"ר או שצירף ידו למטה מג').
למ"ד אגד כלי שמיה אגד – אם היו מעות בכיס, גם המגרר חייב, שכשיצא מקצתו קנה כל המעות שמבחוץ, שיכול להוציאם (וגם אם הוציא הכיס דרך שוליו יכול לקרוע התפירות), ועל שבת חייב רק לאחר שיצא כל הכיס. היו בכיס חתיכות כסף, אם אין עליו רצועות או שיש עליו והם כרוכות, איסור שבת וגניבה באים כאחד ופטור לשלם, ואם יש רצועות ואינם כרוכות, חייב, שכבר קנה כשהוציא הכיס עד פיו, ועל שבת לא נתחייב כל זמן שהרצועות בפנים.
המוציא פירות לרשות הרבים. ביד: לרבא – חייב משיצאו הפירות אע"פ שגופו ברה"י, שאגד גופו לא שמיה אגד. לאביי – פטור, שאגד גופו שמיה אגד, וידו נגרר אחר גופו שהוא בפנים. וכשידו למעלה משלשה גם לרבא פטור שאין כאן הנחה. בכלי: לרבא – כשמקצת הכלי בביתו פטור, שאגד כלי שמיה אגד. לאביי – חייב, שאגד כלי לא שמיה אגד.
משנה. המוציא בימינו, בשמאלו, בחיקו, על כתפיו, חייב. שכן נשאו בני קהת (בכתף, שנאמר בכתף ישאו. ושמאל וחיק דרך משאוי הוא, ולא משום בני קהת. וי"מ שנשאו שמן אחד בימין ואחד בשמאל קטורת בחיק וחביתין בכתף).
המוציא כלאחר יד, ברגל, בפיו, במרפקו, באזנו, בשערו, בפונדתו ופיה למטה, בין פונדתו לחלוקו, בשפת חלוקו, במנעלו, בסנדלו, פטור. שלא הוציא כדרך המוציאין.
המוציא משאוי למעלה מעשרה טפחים – חייב. (כשמעביר בידו, אבל זורק בכותל למעלה מעשרה, פטור). שכן משא בני קהת. א. שנשאו בכתף את המזבח שגבהו עשר אמות, שליש מלמעלה ושני שליש מלמטה, וגובה הלויים עשר אמות כמשה, נמצא מזבח גבוה מהארץ קרוב לשליש של עשר אמות שהוא הרבה יותר מעשרה טפחים. ב. שנשאו הארון שגבהו עשרה טפחים עם הכפורת, ושני שלישי הארון שהם ו' טפחים ושני שלישי טפח מלמטה, וגם אם גובה הלויים שלש אמות שהם י"ח טפחים, עדיין יש יותר מעשרה עד הקרקע. (ואין ללמוד ממשה שגובה הלויים עשר אמות, ששכינה שורה רק על חכם גבור ועשיר ובעל קומה).
המוציא משאוי המונח על ראשו – פטור. ואפילו הוא מאנשי הוצל שדרכם בכך, שבטלה דעתן אצל כל אדם.
דף צ"ב ע"ב
משנה. המתכוין להוציא לפניו, שצרר מעות בסדינו שיהיו תלויים לפניו, ובא לו לאחריו – פטור. שלא נתקיימה מחשבתו, ומתעסק הוא. לאחריו ובא לפניו – חייב, שנתכוין לשמירה פחותה ועלתה לו מעולה ונוח לו יותר, אבל ברישא נתכוין למעולה ועלתה לו פחותה ואין נוח לו.
נתכוין לאחריו ובא לו לאחריו – לרבי אלעזר לרישא דמתני' חייב, ולסיפא פטור, ומי ששנה זו לא שנה זו. לרב אשי חייב.
אשה החוגרת סינר, ותלתה בו דבר להוציא, ובא לצד אחר בין מלפניה ובין מלאחריה, חייבת, שמתחילה ידעה שסופו להתהפך.
לרבי יהודה גם מקבלי פתקין של מלך שהוציאו ע"מ ליתן לרץ זה ונתנו לאחר חייבים, אע"פ שלא נתקיימה מחשבתן, שכן עושין לבלרי מלכות כשאינו מוצא את זה מוסרו לאחר.
המוציא מעות בפונדתו – פיה למעלה, חייב. פיה למטה, לרבי יהודה חייב שדומה להוציא לאחריו ובא לו לאחריו, לחכמים פטור שדומה למוציא כלאחר ידו ורגלו.
כל באמת הלכה היא.
***************
