לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי י"ד אב תש"פ
מסכת שבת דף קנ"א
דף קנ"א ע"א
מותר לומר לחבירו שמור לי פירות שבתחומך, ואני אשמור לך פירות שבתחומי.
בהמה העומדת חוץ לתחום, קורא לה והיא באה.
לאבא שאול – מחשיכים לפקח על עסקי כלה או מת, ואומר לו אם לא מצאת במנה הבא במאתיים, ולר' יוסי ב"ר יהודה אסור להזכיר לו סכום מקח.
נכרי שהביא חלילין בשבת, לא יספוד בהן ישראל לעולם, וקנסוהו לפי שמוכח שהביאו בשבילו. אם היו במקום קרוב מותר – לרב היינו כשידוע בבירור שהיו בתוך התחום, לשמואל אם יש לתלות שהיו בתוך התחום מותר, ורק אם ידוע בבירור שהיו חוץ לתחום אסור.
מרחץ המרחצת בשבת בעיר שישראל ונכרים דרים בה – אם רוב נכרים, רוחצים לערב מיד, ואם רוב ישראל או מחצה על מחצה, ימתין עד כדי שיחמו חמין. לרבי יהודה,אם יש שם אמבטי קטנה ואדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומין בבת אחת, מותר מיד, שיש לומר שהוחמו משחשיכה לאותו נכרי.
עשה הנכרי ארון או חפר קבר, אם היה באסרטיא והארון מוטל על הקבר, מותר לקבור שם ישראל במוצאי שבת, וא"צ להמתין אפילו בכדי שיעשו, שבוודאי עשאוהו בשביל נכרי שאין דרך ישראל ליקבר שם.
דף קנ"א ע"ב
עושין כל צרכי מת, סכין ומדיחין אותו, אבל לא יזיז בו אבר. שומטין כר מתחתיו ומטילין אותו על החול, כדי שלא יסריח. קושרין לחי שלו שהולך ונפתח, לא כדי שיסגר אלא שלא יפתח עוד. מניחים כלי זכוכית וכלי מתכות על כריסו כדי שלא תפוח, ופוקקין את נקביו שלא תיכנס בהן הרוח.
קורה שנשברה, סומכין אותה בספסל, לא כדי שתעלה משום שהוא בונה, אלא כדי שלא תוסיף ליפול.
אין סכין או מדיחין רצפת של אבנים, אע"פ שאין בה חשש של השוואת גומות, שמא יעשה כן בקרקע אחר.
'וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם' – אלו בני אדם שמניחין דברי תורה ועושין כל ימיהם כחגים.
אחר שלשה ימים כריסו של אדם נבקעת ונופלת על פניו, ואומרת לו טול מה שנתת בי.
אין מעצמין עיניו של מת בשבת גם לאחר יציאת הנפש, שאסור להזיז בו אבר. ובשעת יציאת הנפש אסור לעשות כן גם בחול, שהוא שופך דמים.
תינוק בן יומו חי מחללין עליו שבת, חלל עליו שבת אחד כדי שישמור שבתות הרבה. דוד המלך מת אין מחללין עליו, שהמת חפשי מן המצות.
תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מעכברים, עוג מלך הבשן מת צריך לשומרו, שנאמר 'ומוראכם וחתכם יהיה', אדם חי אימתו מוטלת על הבריות, מת בטלה אימתו.
***********
יום רביעי ט"ו אב תש"פ
מסכת שבת דף קנ"ב
דף קנ"ב ע"א
טובים שני הרגלים שהולך עמהם בימי הבחרות, משלשה של ימי זקנות (שהולך על משענתו). ויש לו לאדם להתאונן על ימי הילדות שהולכת ואינה חוזרת. ימי הילדות דומין לנזר של וורד, וימי הזקנה לנזר של 'חילפי' (סרפד).
עד ארבעים שנה אכילה מעולה, מכאן ואילך שתיה מעולה.
הדרת פנים – זקן, שמחת לב – אשה, נחלת ה' – בנים. רבי יהושוע בן קרחא אמר לסריס צדוקי שהקניטו 'ברוך המקום שמנעך מכולם'.
ברזילי הגלעדי אמר, שדעתן של זקנים משתנות (בזקנה מרובה), ושפתותיהם מתבקעות, ואזניהם מתכבדות. י"א שקר דיבר, וי"א שטוף בזימה היה, והשטוף בזימה זקנה קופצת עליו.
תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין, חכמה נתוספת בהם. ועמי הארץ, טפשות נתוספת בהם.
כי הוא אמר ויהי – זו אשה. הוא צוה ויעמוד – אלו בנים.
כל צדיק נותנים לו מדור לפי כבודו, שנאמר 'כי הולך האדם אל בית עולמו'.
דברים שאדם עושה בילדותו, משחירין פניו לעת זקנותו (שמתיש כוחו).
קשה רימה למת, כמחט בבשר החי.
נפשו של אדם מתאבלת עליו כל שבעה.
מת שאין לו אבלים שצריכים לנחמם, יושבין עשרה בני אדם במקום שמת. וכן עשה רב יהודה, ולאחר שבעה אמר לו הנפטר בחלום 'תנוח דעתך שהנחת את דעתי'.
דף קנ"ב ע"ב
כל שאומרים בפני המת הוא יודע – י"א עד שיסתם הגולל, וי"א עד שיתעכל הבשר.
'והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה', תנה לו בטהרה כמו שנתנה לך. משל למלך שחלק בגדי מלכות, פקחים החזירום מגוהצים ושמח בהן וכו', טפשים החזירום מלוכלכין וכעס עליהן ונתנם בבית האסורים. כך הקב"ה על גופן של צדיקים אומר 'יבוא שלום ינוחו על משכבותם', ועל נשמתן 'והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים', על גופן של רשעים אומר 'אין שלום אמר ה' לרשעים', ועל נשמתן 'ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע'.
נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ושל רשעים חבושות, [ומלאך אחד עומד בסוף העולם והאחר בסוף העולם, ומקלעין נשמתן זה לזה]. של רשעים ושל בינונים נמסרים ל'דומה', בינונים יש להן מנוח ורשעים אין להן.
'ורקב עצמות קנאה' – מי שיש לו קנאה בלבו, עצמותיו מרקיבים, ושאין לו קנאה בלבו, אין עצמותיו מרקיבים. וגם הצדיק נעשה עפר שעה אחת קודם תחיית המתים, שנאמר 'ואל עפר תשוב'.
כל שנים עשר חודש גופו קיים, ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חודש הגוף בטל ונשמתו עולה, ושוב אינה יורדת.
***************
