לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי ה' אלול תש"פ
מסכת עירובין דף ט"ז
דף ט"ז ע"א
שלש מדות במחיצות לענין כלאים: א. אם הגדר עשוי מקנים שהם פחות משלשה טפחים – צריך שלא יהא בין זה לזה שלשה, כדי שלא יזדקר הגדי בבת ראש (ומותר גם אם פרוץ מרובה על העומד, שנחשב כולו עומד משום לבוד). ב. אם רוחב הקנים שלשה או יותר משלשה עד ארבעה (ולא ארבעה בכלל) – אם העומד מרובה על הפרוץ, מותר לזרוע גם כנגד הפרוץ, אם הפרוץ מרובה על העומד אסור לזרוע גם כנגד העומד, אם הפרוץ כעומד תלוי במחלוקת אם פרוץ כעומד כשר או פסול. ג. אם רוחב הקנים מארבעה טפחים עד עשר אמות – כנגד העומד, מותר לזרוע. כנגד הפרוץ, אם העומד מרובה מותר, אם הפרוץ מרובה אסור, ואם הוא פרוץ כעומד תלוי במחלוקת. אם הפירצה יותר מעשר אמות, אסור (כנגד הפרוץ) אפילו אם העומד מרובה ממנו, ואם עשה בה צורת הפתח מותר.
דף ט"ז ע"ב
מה שנתבאר שאם רוחב הקנה ארבעה טפחים מותר לזרוע כנגד העומד גם אם הפרוץ מרובה, ובפחות מארבעה אסור אפילו כנגד העומד – לאביי דברי הכל היא, שמקום שהוא פחות מארבעה טפחים אין לו חשיבות. ולרבא היא שיטת רשב"ג שעד ארבעה טפחים יש בו דין לבוד, ולחכמים זורע כנגד העומד גם אם הוא רחב שלשה טפחים.
לשיטת רבא – לא אמר רבן שמעון בן גמליאל דין לבוד עד ארבעה טפחים רק מלמעלה ולא למטה, משום שהיא מחיצה שהגדיים בוקעין בה.
להלכה – פרוץ כעומד מותר.
שיירא שחנתה בבקעה מקיפין שלשה חבלים אחד למעלה מחבירו, וירחיקו בין חבל לחבל פחות משלשה טפחים, ועובי החבלים ביחד יהיו טפח, כדי שתהיה המחיצה גבוהה עשרה טפחים. מחלוקת התנאים למי התירו חכמים מחיצות אלו – יובא להלן י"ז ע"א.
אם עובי כל חבל הוא משהו, והרחיק בשתי מקומות פחות משלשה ובמקום אחד פחות מארבעה. אם הרחקת 'פחות מארבעה' היתה למטה – פסולה, משום שהגדיים בוקעים בה (מחיצה תלויה). אם היא למעלה – פסולה, שהאויר מעל החבל העליון והאויר מתחתיו מבטלים אותו. אם היא באמצע – למ"ד עומד מרובה על הפרוץ בשתי רוחות דינו כפרוץ, פסולה. למ"ד דינו כעומד, אם עומד מרובה על הפרוץ כשר גם בעֵרֶב(ולא רק בשֶתִי, ראה להלן בסמוך), כשירה.
עומד מרובה על הפרוץ בשֶתִי – כשר. עומד מרובה על הפרוץ בעֵרֶב – כגון שהביא מחצלת של ז' ומשהו, וחקק בה שלשה, והניח ארבעה טפחים מלמעלה ומשהו מלמטה, והעמידה בפחות משלשה. נסתפק רב המנונא אם הוא כשר. ולרב אשי לא נסתפק רב המנונא בזה.
אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים.
***************
יום רביעי ו' אלול תש"פ
מסכת עירובין דף י"ז
דף י"ז ע"א
שיטות התנאים למי התירו חכמים מחיצות שיש בהם שֶתִי לבד או עֵרב לבד: א. לרבי יהודה – ליחיד נותנים בית סאתיים (אבל יותר מבית סאתיים אסור אפילו אם צריך לכך),ולשיירא נותנים כל צרכן. ב. לחכמים – נותנים כל צרכם בין ליחיד הנמצא בדרך ובין לשיירא, ובלבד שלא יהיה בית סאתיים פנוי מכלים. אבל ליחיד הנמצא ביישוב לא התירו. ג. לרבי יוסי ב"ר יהודה – ליחיד או לשנים נותנים בית סאתיים, שלשה נעשו כשיירא ונותנים להם שש סאין, אבל לא כל צרכן. ד. לחכמים שהובאו בסוף המשנה – התירו כל צרכם גם ליחיד, ואפילו אם נמצא ביישוב.
להלכה פסק רב נחמן – ליחיד או לשנים נותנים בית סאתיים, ולשיירא כל צרכם (כרבי יהודה).
שלשה אנשים שהקיפו בית שבע סאין במחיצה של שֶתִי או של עֵרב – אם הם צריכים לשש מותרים בטלטול, לפי שאין בית סאתיים פנוי. ואם צריכים לחמש אסורים בטלטול, משום שבית סאתיים פנוי מכלים.
היו בערב שבת שלשה אנשים ומת אחד מהם בשבת, או שהיו שנים וניתוספו עליהם בשבת – י"א ששבת גורמת ודינם כמו בתחילת השבת, וי"א שדיורין גורמין ודינם כמנין האנשים של עכשיו.
שתי חצירות שעירבו על דעת פתח או חלון שיש ביניהם, ונסתם הפתח או החלון באמצע השבת – י"א שמותר להשתמש דרך שאר חלונות שאינם ראויות לעירוב, משום שכבר הותר בתחילת השבת (וסובר שהשבת גורמת. ולהסובר לעיל דיורין גורמין, אסור).
חצר או בית שנפרץ משתי רוחות באמצע השבת, וכן מבוי שניטלו קורותיו או לחייו בשבת – לרבי יהודה מותרין בשבת זו, ואסורין בשבת הבאה. ולרבי יוסי אסורים אפילו בשבת זו.
ארבעה דברים פטרו במחנה היוצאת למלחמה – מביאין עצים מכל מקום ואין חוששין לגזל, ופטורין מנטילת ידים במים ראשונים, ומאכילים אותם דמאי, ופטורים מלערב עירובי חצירות (כשיש ביניהם מחיצה שיש בה פתח).
יהושע תיקן שמלקטים עצים משדות של אחרים – ורק בהיזמי והיגי המחוברין לקרקע והן לחים, אבל שאר עצים או כשהן תלושין או יבשים אסור. ולמחנה היוצאת למלחמה התירו הכל.
מחנה היוצאת למלחמה חונים בכל מקום, ובמקום שנהרגים שם נקברים אפילו אם יש להם קוברים.
דף י"ז ע"ב
מת מצוה – שאין לו קוברים – קנה מקומו. ואם הוא מוטל על המיצר (שמושכב ברוחב הדרך ממיצר למיצר), ניתן רשות לפנותו מפני כהנים ועושי טהרות שלא יאהילו עליו. ואם יש שם שדה בור ושדה ניר, מפנהו לשדה בור, שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה זרע, שתיהן שוות מפנהו לכל רוח שירצה.
מים אחרונים חובה גם למחנה היוצאת למלחמה, משום מלח סדומית שמסמא את העינים. ובכל כור מלח יש כמין קורט קטן ממלח זה. גם המודד מלח לחמרים – צריך ליטול ידיו.
מאכילים דמאי לעניים ולחיילים היוצאים למלחמה. ולבית שמאי אסור.
היוצאים למלחמה פטורים מעירובי חצירות, אבל חייבים בעירובי תחומין, שלוקין עליה מן התורה, שנאמר 'אל יצא איש ממקומו'. ואין זה לאו הניתן לאזהרת מיתת ב"ד, שלא נכלל בו איסור הוצאה מרשות לרשות, שנאמר 'אל יצא' ולא 'אל יוציא'.
***************
