ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וירא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"והוא יושב פתח האהל כחום היום" (יח, א )
כתב רש"י, פתח האוהל – לראות אם יש עובר ושב . אומר האדמו"ר הרה "ק בעל שיח יעקב יוסף מספינקא, העניים מצאו את דרכם בעצמם לאוהלו של אברהם אבינו, אבל היו כאלה שרצו להיכנס אך התביישו, לכן הם התקרבו לאוהל והתרחקו ממנו, וחוזר חלילה, והיו "עובר ושב"… אברהם אבינו המתין לראות היש עובר ושב, וכאשר מצא עניים כאלו, היה רץ ומזמינם להיכנס .
"וירא אליו ה'… והוא יושב פתח האהל כחום היום וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים" (יח, א-ב )
התורה מתארת באריכות רבה את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, ומקדישה פרק שלם המספר על המלאכים שאברהם אבינו כה טרח לארחם . נשאלת השאלה, מפני מה מתארת התורה באריכות את הכנסת האורחים החד פעמית שקיים אברהם במלאכים, שאף לא נהנו כלל מכל מה שהכין להם אברהם, ואילו את הכנסת האורחים היומיומית של אברהם, שהאכיל והשקה וליוה את אורחיו המרובים, מזכירה התורה במילה אחת בתורה:
"ויטע אשל" (כא, לג)
שהם ראשי תיבות של המלים א'כילה ש'תיה ל'ויה ? אנו לומדים מכך שהתורה הקדושה משבחת ומפארת דווקא מצווה שקיימה מתוך טרחה ועמל מיוחדים. הכנסת האורחים של המלאכים נעשתה ביום השלישי למילתו של אברהם, כחום היום, ומתוך טרחה רבה, ועל כך משבחת התורה את אברהם אבינו . (ר' שלמה זלמן אויערבך – באר הפרשה )
"וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" (יח, ב)
אברהם אבינו הצטיין במידת הכנסת אורחים . מה היה כה מי וחד ב אופן הכנסת האורחים של אברהם אבינו ? מסופר על רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אשר באחת מנסיעותיו הגיע לעיירה למברג. יהודים יראי שמים מתגוררים כאן – חשב רבי לוי יצחק – אדפוק על דלתו של אחד מעשירי העיירה, והוא בוודאי יקיים בי מצות הכנסת אורחים בהידור ! ניגש רבי לוי יצחק אל הבית הראשון בעיירה. היה זה ביתו של הערשל הגביר, בית גדול ומפואר. דפק רבי לוי יצחק על דלת העץ המחוטבת, והמתין. לאחר דקות ארוכות, נפתחה הדלת. מה רצונך? הרעים קולו של הגביר. מבקש אני להתארח בביתך, השיב הרבי. אינני מכירך, ולא אוכל להכניס אותך לביתי! ענה הערשל, והדלת נסגרה בחבטה. פנה רבי לוי יצחק לאחוריו, והמשיך בדרכו. הוא עצר ליד בית אחר. היה זה בית דל ופשוט, ביתו של אחד העניים בעיירה . כאשר נקש רבי לוי יצחק על הדלת, נפתחה הדלת מיד ובפתח עמד זלמן, המלמד העני. ברוך הבא בצל קורתי! קרא זלמן במאור פנים, זכות היא לי לקבל אורחים במעוני הדל ! חיש קל התפשטה בעיירה השמועה כי הרבי הקדוש מברדיטשוב מתארח במקום . תורות ארוכים של יהודים המבקשים ברכה ועצה השתרכו ליד דלת העץ הפשוטה בבקתתו של זלמן המלמד . בין הממתינים בלטה דמותו המהודרת של הערשל הגביר. אותות חרטה ניכרו על פניו של הערשל, והוא המתין בחוסר סבלנות לתורו. כאשר עמד העשיר לפני הרבי, קרא בהתרגשות, רבי קדוש, לא הכרתיך, ולכן לא הכנסתי אותך לביתי, רוצה אני מאד לזכות לארח את הרבי הקדוש כעת בכל הכבוד הראוי ! הביט הרבי בעיניו המתחננות של הערשל ואמר, האם יודע אתה מה היה ההבדל בין הכנסת האורחים של אברהם אבינו, להכנסת האורחים של לוט? הרי שניהם הכניסו את המלאכים לביתם! ההבדל הוא, שלוט ראה מלאכים עומדים בפתח ביתו והכניסם, אך זו איננה חכמה, להכניס מלאכים ולארח אותם בכבוד הראוי, אולם אברהם אבינו לא ראה מלאכים מגיעים לביתו, הוא ראה שלושה ערבים מאובקים, ובכל זאת, וירץ לקראתם, וקיבל אותם בשמחה, זוהי הכנסת אורחים אמיתית. כך נהג זלמן המלמד, סיים הרבי, הוא הסכים לארח אותי בביתו עוד בטרם ידע מי אני, הוא זכה במצוות הכנסת אורחים מהודרת, ובביתו אשאר ! (חסידים מספרים )
"והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם" (יח, ב)
גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכז ) . רבינו הגרא"מ שך זצ"ל נהג בשנות בחרותו, כמו רבים אחרים, כששקד על התורה יומם ולילה, להתארח ולאכול חלק מארוחותיו אצל משפחות בעלי הבתים שבעיירה. בזכרונו נשתמרו עובדות שהיה ניתן ללמוד מהם מוסר השכל נוקב . באחת השבתות סעד על שולחן בעל הבית נדיב -לב שנהג להזמין לסעודתו גם עניים, לצד בני ישיבה. באותה שבת הזמין אורח עני, מורעב. כאשר התחילה הסעודה, מיד התנפל האיש המורעב על המנה שהוגשה לשולחן ובלעה בעודה בכפו… עוד המנה בין שיניו, מיהר לתבוע מבעלת הבית להגיש את המנה השניה.. . בעל הבית נשך שפתיו ולא הגיב, כדי שלא לפגוע בעני, ומשום כך הורה להגיש את המנה השניה. אולם, משחזר העני על התנהגותו המוזרה והמשיך לבקש שיגישו במהרה את יתר האוכל.. לא עצר בעה"ב בנפשו ופנה אל העני בשאלה בלשון רכה, האם זו מדת דרך ארץ, להתנהג כך, כשסמוכים על שולחנם של אחרים ?! הדברים יצאו מפיו, ואשתו של בעל הבית הגיבה בתרעומת, אינני מבינה, האם הוזמן האורח לביתנו כדי ללמדו פרק בהלכות דרך ארץ? הרי הזמנו אותו כדי להאכילו ולהשקותו, ואם כן מדוע מצאת לנכון לחנך אותו ? הדברים הללו ששמע אז, נצרבו על לבו של הרב שך וליווהו תמיד כפרק מוסר בהכנסת אורחים ודאגה לזולת . (מרן הרב שך )
"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו" (יח, ה)
אדם שעושה סעודה ומזמין את רעיו לשמוח אתו, מן הנימוס הוא שכשמגיעים האורחים מזמינם לשבת ולאכול. אבל אם פונה אליהם בהגיעם ואומר להם: תשבו, תאכלו ותלכו, הרי שהם יבינו שאינו רוצה שיתעכבו ונותן טעם לפגם בכל ההרגשה שלהם . אם כן, שואל בספר אוצר הרעיון והמחשבה, מדוע פונה אברהם אבינו – שאין לנו מכניס אורחים גדול ממנו – אל האורחים ואומר להם: ואחר תעבורו ? ומתרץ בדרך צחות כך: הנה אברהם אבינו נעשה לו נס שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, כדי שלא יבואו אורחים, והרי אין בעל הנס מכיר בניסו, ישב אברהם אבינו וחשב מה קורה כאן שכבר שלשה ימים ששום אורח לא רוצה להגיע? אולי יש איזה פגם בהכנסת אורחים שלי, שבגלל זה אנשים מרגישים כאן שלא בנוח? חשב וחשב, והגיע למסקנה שאולי העובדה שתמיד היה פונה אל האנשים בגמר הסעודה ומחייב אותם לברך ולהודות למי שהעולם שלו, לבורא עולם, אולי זו הסיבה שאנשים לא רוצים להגיע, כי לא תמיד הם רוצים להתעכב . לכן כשראה את המלאכים אמר להם, וסעדו לבכם ואחר תעבורו, אין לכם מה לחשוש שתתעכבו בסיום האוכל אלא מיד תוכלו ללכת…
"כן תעשה כאשר דברת" (יח, ה)
רבי מנחם מווישיווא, התמסר לבחורי ישיבתו, וכבר בסיום תקופת הלימוד, דאג למזונם לזמן הבא וקבע ימים אצל בעלי הבתים. פעם נודע לו על כמה שנוהגים צרות עין באורחים, ונותנים להם לחם צר ומים לחץ, בעוד שלעצמם מכינים הם סעודות הגונות. אמר עליהם הרבי, למה נאמר אצל אברהם ואקחה פת־לחם, ובאמת הביא להם לשונות בקר בחרדל? כי בא לרמז לקמצנים, שנותנים לאורחים פת־לחם ואומרים להם סעדו לבכם, אבל זה בתנאי שכן תעשה כאשר דברת, כאשר גם אתה בעצמך תאכל פת חרבה, אבל אם לעצמך אתה דואג לסעודה דשנה, דאג גם לאורחים.. .
"ויקח בן בקר רך וטוב" (יח, ז)
כתב רש"י ג' פרים היו כדי להאכילן ג' לשונות בחרדל (ב"מ פז ) . תמה רבי אשר זאב ורנר, רבה של טבריה, לשם מה היה צריך אברהם אבינו לשחוט שלוש פרות לשלושת אורחיו, כדי לתת להם לשון בחרדל, וכי לא היה יכול להסתפק בלשון אחת? אלא שמוסר השכל למדנו, שכל אורח בפני עצמו צריך לשון ושפה מיוחדת, ולהלך נגד רוחו של כל אחד .
"למה זה צחקה שרה" (יח, יג)
כאשר התבשר אברהם אבינו שעתיד להיוולד לו בן, נאמר, ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד. על צחוק זה לא שאל השם למה זה צחק אברהם, ומדוע שאל רק על צחוקה של שרה? הרמב"ם אומר, כי נבואה הנאמרת מפי השם, יכולה להשתנות לפי מעשי האנשים עליהם נאמרה הנבואה, אך נבואה הנאמרת מפי נביא, אינה יכולה להשתנות, כדי שלא יחשיבוהו לנביא שקר . לפי דברי הרמב"ם הללו אפשר לפרש, כי כששמע אברהם אבינו את הבשורה מפי השם, צחק בלבו מפני שידע שנבואה מפי השם יכולה להשתנות לפי מעשיו, וחשש שאינו ראוי לנס כזה, ואולי עוונותיו יגרמו שהנס לא יתקיים . מה שאין כן שרה, ששמעה את הנבואה היו מפי אברהם אבינו, ויש לכך דין כאלו שמעה מנביא, ובשורה כזו אינה יכולה להשתנות וודאי שהיא תתקיים, לכן שאל השם למה זה צחקה שרה, הרי שמעה נבואה זו מפי נביא ולא מפי השם. (משך חכמה )
"למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו" (יח, יט )
אמרו חז"ל: שלושה סימנים יש באומה זו [ישראל] רחמנים ביישנין וגומלי חסדים… גומלי חסדים דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו… לעשות צדקה ומשפט" (יבמות עט ) . מעשה באברך צעיר שבתור בחור היה מפורסם כבעל חסד גדול, אך לא כמתמיד ושקדן, הוא היה בעל לב-טוב ועין טובה באופן יוצא מן הרגיל. לאחר נישואיו ביקש להתקבל בכולל אברכים (הידוע כיום ככולל חזו"א בב"ב), אך הושב בשלילה ע"י מנהל הכולל . הדבר הגיע לידיעת החזון איש, הוא קרא למנהל הכולל וביקש ממנו להכניס את האברך. המנהל טען ונימק את סירובו בטענה שהכולל מיועד עבור אברכים גדולי תורה מופלגים, אריות מובהקים . הגיב על כך החזו"א ואמר: כשם שכולל צריך שימצא בו אברך שישמש כדמות של התמדה בתורה, כך צריך שימצא בו אברך שהוא דמות של חסד ! (מעשה איש)
"ויצא לוט וידבר אל חתניו לוקחי בנותיו" (יט, יד)
ברש"י מפרש את כפל הלשון: חתניו – שתי בנות נשואות… לוקחי בנותיו – שאותן שבבית ארוסות להן . המהרא"ץ בריסק הביא פירוש מחודש ומקורי בדרך רמז: לפי דרך העולם אם משיאים בת לבחור מתאים ומושלם במעלותיו, אזי כאילו נתווסף לו עוד ילד בבית, ואם היו לו עד עכשיו שלושה ילדים, יש לו עכשיו ארבעה ילדים, ומורגש מה שאמרו חז"ל "חתנו כבנו" (תנחומא, וישב, י), אבל אם חס ושלום אין זוכים לכך, והבת מתחתנת עם בחור מדרגה נמוכה, אזי נחשב כאילו נפחת ממנו ילד, ומתקיים בו הפסוק "כי יסיר את בתך מאחריך" (דברים ז, ד), ובמקום שהיו לו עד עכשיו שלושה ילדים, יהיו לו עכשיו רק שני ילדים, שהרי בתו עזבה אותו והלכה אחרי בעלה, בדרך אחרת לגמרי . נמצא שלפעמים החתן לוקח את הבת מן האב, ולפעמים אדרבה הבת מכניסה עוד ילד למשפחה . זהו שמרמז לנו הפסוק, שללוט היו חתנים כאלה שלקחו ממנו את בנותיו, והפרידו אותן ממנו, ולא חתנים כאלה אשר נתווספים לבני ביתו, ולכן נאמר 'אל חתניו לוקחי בנותיו' . (להתעדן באהבתך )
"ויכרתו שניהם ברית" (כא, כז)
רבי שמחה בונם מפשיסחא הורה פעם אחת לרתום את העגלה ולנסוע לוורשה. בבואו לעיר עצר ליד בית מרזח ונכנס פנימה. הוא התיישב ליד שני אנשים פשוטים, סבלים במקצועם, והקשיב לשיחתם . האחד שאל את חברו אם כבר למד את פרשת היום בחומש, ונענה בחיוב. שאל הראשון, נאמר בפרשה ויכרתו שניהם ברית, איך כרת אברהם אבינו ברית עם גוי ורשע כמו אבימלך ? השיב השני, גם לי הוקשה הפסוק הזה, כי היה די לומר ויכרתו ברית, ולמה נאמר שניהם? אלא התורה מגלה לנו שאף שכרתו ברית, נשארו 'שניהם', שני עולמות שונים . לאחר ששמע רבי בונם את הדברים יצא וחזר לפשיסחא, ואז גילה שכל מטרת נסיעתו לא הייתה אלא כדי לשמוע את דברי שני הצדיקים הנסתרים האלה .
"וילכו שניהם יחדיו" (כב, ו )
מפיו של המשפיע הנודע רבי מנדל פוטרפס, נשתמר הסיפור הנפלא הבא, שקבלו מדורות העבר. פעם ישב רש"י הקדוש עם אחד מנכדיו, מאלו שלא התפרסמו בעולם כבעלי התוספות, והנכד פתח בשאלה . בפרשת עקידת יצחק, נאמרה התיבה 'יחדיו' שלש פעמים. בתחלה ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו… וילכו שניהם יחדיו', ושם פירשת שאברהם ידע שמטרת ההליכה היא לעקוד את יצחק בנו, ולמרות זאת הלך בשמחה וברצון כיצחק שלא חש בדבר. שוב לאחר מכן נאמר, ויאמר אברהם אלוקים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו', וגם שם פירשת שאף שיצחק כבר הבין שעומד הוא לעלות לקרבן עולה, הלך בשמחה עם אביו ולבם שווה יחדיו. אולם בפעם השלישית, כאשר שבו מהעקידה, נאמר וישב אברהם אל נעריו, ויקמו וילכו יחדיו אל־באר שבע, ושם לא פירשת מאומה. מדוע אם כן? הסביר רש"י הק' פנים לנכדו ואמר, את הפעם השלישית הותרתי בעבורך לפרש, ובכן מה באמת באה תיבת 'יחדיו' ללמדנו? נענה הנכד ואמר, חושבני, שלימוד גדול יש לנו כאן בעבודת ה' יתברך, כי באותה שעה ששבו אברהם ויצחק מנסיון העקידה, אחר שעמדו בו בגבורה ובמסירות נפש אמתית, עד שזכות זו מגינה על ישראל לעולם, לא חשו השניים שום גדלות וגבהות־הלב על־כך, וילכו יחדיו באותה הרגשה של ביטול כאותם שני הנערים שהלכו אתם, ישמעאל ואליעזר, וכשם שהם לא ידעו מאומה על המעשה הגדול והעצום שעשו, ולא חשו שום הרגשת גאווה בדבר, כך לא חשו אברהם ויצחק מאומה .
"ויקרא אליו מלאך ה'… ויאמר אל תשלח ידך… (כב, יא –יב )
בשעת המחלוקת לשם שמים של הגר"א מוילנא זיע"א על תלמידי הבעש"ט הקדוש זיע"א, רצו לעשות חרם כנגד כל תלמידי הבעש"ט ומאמרם, וכן עשו בכתב בכל מיני תוקף אשר חתמו עליו חכמי וילנא . עד שבאו אל הגאון ר' זלמן אשר היה הראשון והחשוב מתלמידי הגר"א, והם סמכו שבוודאי יחתום עמם, אך כאשר באו אליו השיב כי לא יחתום על החרם . נבהלו ושאלו מה זאת, ואם רבינו הגר"א מסכים איך הוא לא מסכים? השיב להם בשאלה: למה בעקידת יצחק כתיב "והאלקים ניסה" ואח"כ כתיב "ויקרא אליו מלאך ה'"? לא ידעו להשיב, וביקשו שהוא יפרש להם הדבר . השיב, כי מתחילה כאשר נאמרה העקידה, שהיא הריגת נפש אין רשות לשמוע ממלאך, כי פיקוח נפש דוחה שבת, וצריך עדים והתראה וסנהדרין עם דרישה וחקירה וכו', אולם בשביל שלא להרוג, היה נאמן לומר גם מלאך. והנה מהגמרא (פסחים נב) מוכח שחרם נחשב כהריגה, א"כ אין מלאך נאמן על זה, רק מפי השי"ת בלבד. כאשר הגיעו דברים אלו להגר"א זיע"א, נתבטל כל הענין החרם.
