לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום רביעי כ״א שבט תשפ"ד
מסכת בבא קמא דף צ׳
מכר עבד ושייר לעצמו שלושים יום/איש ואשה שמכרו ביחד נכסי מלוג/התוקע לחבירו/שיעור בושת/פרע ראש אשה בשוק/סנהדרין שראו אחד שהרג נפש
דף צ' – ע"א
המוכר עבד כנעני ופסק עם הלוקח על מנת שישמש עדיין המוכר שלושים יום, לרבי מאיר אם הראשון הכהו בתוך שלושים יום ועמד יום או יומיים ומת פטור כדין אדון המכה עבדו וכמו שנאמר 'אך אם יום או יומים יעמוד לא יקום כי כספו הוא' כיון שיש לו בו קנין פירות וסובר שהוא כקניין הגוף, לרבי יהודה הראשון חייב מיתה והשני פטור שסובר קנין פירות אינו כקניין הגוף, לרב יוסי שניהם פטורים שמסתפק אם קנין פירות כקניין הגוף וספק נפשות להקל, לרבי אליעזר שניהם חייבים שנאמר 'כי כספו הוא' שצריך שיהא כספו המיוחד לו וכאן מיוחד לזה לגוף ולזה לפירות, ואינו דומה לשותפים שיש לכל אחד חלק בגוף ובפירות.
איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג כאחד לרבי אליעזר לא עשו כלום שקנוי לה לגוף ולו לפירות ואין זה מיוחד לא לזה ולא לזה, ואם מת אחד מהם זה הנשאר בחיים מוציא מיד הלקוחות.
חציו עבד וחציו בן חורין ועבד של שני שותפים לרבי אלעזר אינו יוצא בראשי אברים שאינם חוזרים כיון שאינם מיוחדים לאחד מהם.
משנה . התוקע לחבירו [הכהו על אזנו או תוקע ממש] נותן לו סלע משום בושת, לרבי יהודה בשם רבי יוסי הגלילי נותן לו מנה צורי, סטרו על הלחי נותן מאתיים זוז, לאחר ידו, משכו באזנו, תלש שערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש אשה בשוק נותן ד' מאות זוז.
דף צ' – ע"ב
שיעור בושת, לת"ק הכל לפי כבודו, לרבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואים אותם כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
פרע ראש אשה בשוק שמשלם בושת אע"פ שהיא הורידה פעם כיסוי ראשה כדי להציל שמן, וכן החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי כשאחרים חבלו בו חייב, וכן הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי משום בל תשחית אחרים חייבים.
סנהדרין שראו אחד שהרג את הנפש, לרבי טרפון מקצתם נעשו עדים ויעידו בפני חבריהם שראו עמו והאחרים נעשים דיינים, לרבי עקיבא כולם עדים ולא דיינים, והיינו אם ראו בלילה אבל אם ראו ביום אינם צריכים עדות ודנין ביום על פי ראייתם, ולכו"ע אין עד נעשה דיין (לתוספות היינו עד המעיד, י"מ משום עדות שאי אתה יכול להזימה, לרשב"ם דכתיב ועמדו שני אנשים לפני ה' היינו שני עדים לפני הדיינים, לר"י שנאמר ביום הנחילו את בניו שדווקא אם שמעו הדיינים ביום יכולים להעמיד לכ"א בחלקו, ד"ה כגון שראוה), אבל עד הרואה ולא העיד נעשה דיין בדיני ממונות ולא בדיני נפשות לרבי עקיבא, לרשב"ם גם לא בממונות.
'והכה איש את רעהו באבן או באגרוף', לשמעון התימני מה אגרוף מיוחד לעדים ויכולים להביאו לבית דין לאומדנא אם ראוי לעשות חבלה זו אף כל שמסור לבית דין ולעדים, ולכן אם נאבד האבן מהעדים אע"פ שהעדים ראו אותה אבל בית דין לא ראו ואי אפשר לאומדו פטור, לרבי עקיבא מה אבן ואגרוף שמיוחד לעדים לבד ואין בית דין צריכים לראותו, אבל אם יצא האבן מתחת ידי המכה ונאבד מיד ולא ראו העדים פטור.
***************
יום חמישי כ״ב שבט תשפ"ד
מסכת בבא קמא דף צ״א
שור תם או מועד שהמית אדם והזיק/אומד לנזקין/המבעית חבירו/בייש ברוק/זמן לחבלות
האם רשאי אדם לחבול בעצמו/קוצץ נטיעות
דף צ"א – ע"א
שור תם שהמית אדם והזיק משום שחייב מיתהדנים אותו דיני נפשות ואין דנים אותו דיני ממונות שתם אינו משלם אלא מגופו והרי הוא נסקל, ולא מהני אם דנים תחילה דין הממונות ולבינתיים יחרוש שדות בשכירות וישלם לניזק מדמי השכירות ואחר כך ידינו למיתה שאין דמי החרישה בכלל גופו של שור אלא שאר נכסי המזיק.
שור מועד שהמית אדם והזיק דנים אותו דיני ממונות, והבעלים משלמים מן העליה, וחוזרים ודנים אותו דיני נפשות, קדמו ודנו דיני נפשות לשמעון התימני אין דנים אותו דיני ממונות משום שסובר שצריך אומדנת בית דין אם השור ראוי לנגיחות אלו ולא משהים השור לאומדנת בית דין משום עינוי הדין, או אפילו לרבי עקיבא שאין בית דין צריך לשער ההיזק אלא סומכים על העדים וכגון שברח בעל השור שאי אפשר לדון אותו שאין חבין לאדם אלא בפניו, אבל אם קבלו עדים על הנגיחות וברח משכירים השור לחרישה ומשלם לניזק ואחרי כן ידינו דיני נפשות.
אומדים לנזקים אם חפץ זה ראוי להיזק זה, וכמו שדרש רבי שמעון התימני פסוק 'כי הכה איש את רעהו באבן או באגרוף' שאגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים אם ראוי אגרוף זה לעשות חבלה זו.
המבעית את חבירו כגון שתקע באזנו וחירשו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים כיון שהתוקע לא עשה מעשה בגופו ונתחרש בזה הוא הפחיד את עצמו ומדעתו נבעת(ובתוספתא משמע שהוא גזירת הכתוב, ד"ה לא משום), אחזו ותקע באזנו וחירשו חייב משום מעשה בידיים.
חמשה דברים שהחובל משלם אומדים אותו ונותנים לו מיד וכן ריפוי ושבת צריך לאמוד ולשער כמה ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה ונותן מיד, אמדוהו והיה מתנונה והולך אין נותנים לו אלא כמו שאמדוהו, אמדוהו והבריא נותנים לו כל מה שאמדוהו שמן השמים ריחמו עליו.
רקק והגיע בו הרוק חייב משום בושת, אבל הגיע בבגדו פטור, וכן אם ביישו בדברים.
רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק נותן לו ד' מאות זוז, לת"ק הכל לפי כבודו ולעני לא נותנים כל כך, לרבי עקיבא אפילו עניים שבישראל רואים אותם כאילו הם בני אברהם יצחק ויעקב.
אין נותנים זמן לשלם חבלות, ודווקא במקום שיש חיסרון ממון אבל לבושת שאין בו חיסרון ממון נותנים זמן.
דף צ"א – ע"ב
תנא במשנה סובר שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, והוא שיטת רבי אליעזר הקפר ברבי שנאמר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש' שציער עצמו מן היין וקל וחומר המצער עצמו מכל דבר, ותנא בברייתא חולק וסובר שמה שנאמר בחיוב שבועה 'להרע או להיטיב' מה הטבה רשות אף להרע רשות שמותר להרע ולחבול בעצמו [אבל נשבע להרע לאחרים אין השבועה חל שאין לו רשות לחבול בהם].
מקרעים בגדים על המת ואין בזה משום דרכי האמורי, לרבי אלעזר הקורע יותר מדאי עובר משום בל תשחית וגם למ"ד שמותר לחבול בעצמו היינו משום שיכול לרפאות את עצמו ומודה שאסור לקלקל בגדים שאי אפשר לתקן (ועל צורבא דרבנן שאני, ד"ה עובר משום), ורבי יוחנן קרא לבגדים מכבדותא שמכבדים בעליהם.
ההורג שור של חבירו או קוצץ נטיעות ואומר שהבעלים ציוו לו כך חייב, ואם השור עומד להריגה כגון שהמית אדם והנטיעות עומדות לקציצה כגון אשרה פטור אפילו אם הבעלים טוען שרצה לעשות המצוה בעצמו ואיבד ממנו המצוה ששוה דמים שתולים לומר שהבעלים שכח שציווה לו כך.
'ושפך את דמו וכסהו בעפר' מי ששפך יכסה, חבירו שקידם וכסה רבן גמליאל חייבו שיתן לשוחט עשרה זהובים (קראו לאחד לתורה ועלה חבירו ואמר ר"ת שיתן לו תרנגולת לשחוט, עוד פטרו שיענה אמן, ועוד שאין דנים בבבל, ד"ה וחייבו).
דקל הטוען קב תמרים אסור לקוצצו, ועץ זית כיון שזיתים חשובים אם טוען רובע הקב אסור לקוצצו, ואם דמיו יקרים לבניין יותר משבח פירות מותר.
רבי חנינא אמר שמת בנו לפני הזמן מפני שקצץ תאנה לפני זמנו.
דקלים שגדילים בין גפנים מותר לעוקרם שמחלישים היין ודמי הגפנים יקרים מדמי התמרים (מיהו כשקונים קרקע מנכסי מלוג קונים דקלים ולא גפנים שגפנים עדיף רק אם טורח בהם משא"כ בנכסי אשתו שלא יטרח, ומתקיים יותר, ד"ה למחר אייתי לי).
***************
