לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת שבועות דף כ׳
פרק שלישי – שבועות שתים בתרא
דף כ' – ע"א
משנה . שבועות שתים שהם ארבע – שבועה שאוכל ושלא אוכל מפורש בתורה, שבועה שאכלתי ושלא אכלתי ממדרש חכמים.
האומר 'שבועה שלא אוכל' ואכל כל שהוא – לרבי עקיבא: חייב, לחכמים: פטור, שלא מצינו אוכל כל שהוא שחייב.
האומר 'שבועה שאוכל לך' – במשנה מבואר שהמשמעות שיאכל, ובברייתא מבואר שהמשמעות שלא יאכל. וליישב הסתירה יש לומר – לאביי: המשנה באין מסרבים בו שיאכל, והברייתא במסרבים בו והוא אומר 'לא אוכל' 'לא אוכל' עד שאמר 'שבועה שאוכל לך' – שנתכווין 'בשבועה יהא מה שאוכל משלך'. לרב אשי: לעולם המשמעות שיאכל, ויש לגרוס בברייתא שאמר 'שאי אוכל לך', והחידוש שאין אומרים שנתכווין לומר שיאכל ונתקל בלשונו.
האומר 'מבטא ככר זו עלי' – הרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל, ואם אכלה חייב קרבן – שנאמר 'או מבטא שפתיה אשר אסרה על נפשה'. האומר איסר עלי ככר זו – לאביי: הוא כמתפיס בשבועה – שנאמר 'או אסרה אסר על נפשה בשבועה', ונסתפק התנא האם מתפיס דינו כנשבע. לרבא: נאמר 'ואם בית אישה נדרה או אסרה איסר על נפשה בשבועה' – הטיל הכתוב 'איסר' בין נדר לשבועה, שאם אמר בלשון שבועה, כגון 'איסר שלא אוכל ככר זו' – הרי זו שבועה וחייב קרבן, ואם אמר בלשון נדר כגון 'איסר ככר זו עלי' – הרי זו נדר ופטור מקרבן.
המתפיס בשבועה – שנשבע על הכיכר וחזר ואמר על כיכר אחרת הרי זו כזו, לאביי: הוא כמוציא שבועה מפיו, ואם אכל חייב קרבן, לרבא: אינו כמוציא שבועה מפיו.
האומר הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין כיום שמת בו אביו, או כיום שמת בו פלוני, או כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם, או כיום שראה ירושלים בחורבנה, והוא נדור ובא מאותו היום (שקיבל עליו בנדר שלא יאכל בשר בימים האלו) – הרי זה אסור. לאביי: משום שמתפיס בנדר דינו כנדר. לרבא: הרי זה עיקר נדר, כיון שפירש שלא יאכל בשר, רק השמיע לנו התנא שצריך הנודר להתפיס בדבר שנדור לו מכבר כדי שיחול הנדר, והשמיע התנא שיכול גם להתפיס ביום שנהרג בו גדליה בן אחיקם [אחרי שנדר בו], והוא כדבר הנדור הגם שהיה אסור בלי הנדר.
דף כ' – ע"ב
'איש כי ידור נדר' – בדבר הנדור מתפיס, ולא בדבר האסור.
זכור ושמור נאמר בדיבור אחד – מה שאין יכול הפה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע. וללמדנו שנשים חייבות בקידוש, שכל שישנו בשמירה ישנו בזכירה.
הנשבע 'אוכל' ו'לא אוכל' ועבר על השבועה, לרב דימי בשם רבי יוחנן זה שבועת שקר – ואזהרת לאו מהנאמר 'לא תשבעו בשמי לשקר', והנשבע 'אכלתי' ו'לא אכלתי' זה שבועת שוא, ואזהרת לאו מהנאמר 'לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא'.
אזהרת שבועת שוא ושבועת שקר נאמר בדיבור אחד – לומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא הגם שאין בה מעשה. [שלא נדרוש הנאמר בה 'לא ינקה' שגם בית דין אינם מנקים אותו, רק דווקא השם לא ינקה, אבל בית דין מלקים ומנקים]. ויש אומרים: כשם שמביא קרבן על שקר מביא קרבן על שוא, כרבי עקיבא שמביא קרבן על לשון שבועה לשעבר.
***************
דף כ״א
דף כ"א – ע"א
הנשבע 'אכלתי' ו'לא אכלתי' ועבר על השבועה – לרבי אבהו בשם רבי יוחנןזה שבועת שקר. הנשבע 'אוכל' ו'לא אוכל' ועבר עליה – עובר בלאו 'לא יחל דברו'. נשבע לשנות את הידוע לאדם – זו היא שבועת שוא. ולא אמר כן רבין בפירוש בשם רבי יוחנן, רק נלמד מדבריו להלן.
כל לאו שבתורה, אם יש בו מעשה – לוקים עליו, ואם אין בו מעשה – אין לוקים עליו, חוץ מנשבע, ומימר, ומקלל את חבירו בשם.
הנשבע שבועת שוא לוקה – שנאמר 'לא תשא את שם השם אלהיך לשוא כי לא ינקה השם', בית דין של מעלה אין מנקים אותו אבל בית דין של מטה מלקים ומנקים אותו. ודורש רבי יוחנן מהנאמר 'לשוא' שתי פעמים – אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר, ופירש רבי אבהו שהוא באומר 'אכלתי' ו'לא אכלתי' שדומה לשוא שהיא לשעבר.
האומר 'שבועה שאוכל ככר זו היום' ועבר היום ולא אכל – אינו לוקה. לרבי יוחנן: שהוא לאו שאין בו מעשה [ולא מרבה מלשון 'לשוא' – שאינה דומה לה שהיא להבא]. לריש לקיש: שהיא התראת ספק ואין שמה התראה.
שנינו משנה: הנשבע פעמים על כיכר שלא יאכל, ואכלה – חייב אחת (שאין שבועה חלה על שבועה), 'זו היא שבועת ביטוי שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד' – אין הכוונה למעט 'אכלתי' ו'לא אכלתי' ושלא כרבי אבהו, אלא הכוונה לשבועת להבא הדומה לה, והיינו 'אוכל' ולא אכל, למעט ממלקות במזיד (אבל בשוגג חייב קרבן).
בסיפא שנינו: הנשבע לשנות את הידוע – 'זו היא שבועת שוא שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה פטור'. 'זו היא' – למעט 'אכלתי' ו'לא אכלתי', אבל לא למעט ממלקות במזיד, אלא שזו היא שבשוגג פטור מקרבן, אבל 'אכלתי' ו'לא אכלתי' חייב קרבן הגם שהיא לשעבר, וכרבי עקיבא.
דף כ"א – ע"ב
כל איסורים שבתורה לוקים עליהם, א. לרבי שמעון: בכל שהוא, ולא אמרו כזית רק לעניין קרבן בשוגג. ב. לרבי עקיבא: כל איסורים בכזית חוץ מהנשבע שלא יאכל שלוקה בכל שהוא, הואיל ואם פירש שלא יאכל כל שהוא חייב בכל שהוא, כך גם בסתם חייב בכל שהוא. ג. לחכמים: גם בשבועה אינו לוקה רק בכזית כל שלא פירש שאוסר עצמו בכל שהוא.
נזיר ששרה פת ביין ויש בה כדי לצרף כזית מהיין והפת – לרבי עקיבא חייב.
האומר 'שבועה שלא אוכל', ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – לרבי שמעון: פטור, שמושבע ועומד מהר סיני גם על משהו. לחכמים: חייב. לרב ושמואל ורבי יוחנן: בכולל דברים המותרים בדברים האסורים, שהשבועה חלה על דבר מצוה בכולל. לריש לקיש: גם בכולל פטור, ואי אתה מוצא אלא במפרש ואוסר עליו חצי שיעור לחכמים, או בסתם לרבי עקיבא שהנשבע אוסר עצמו בכל שהוא.
***************
דף כ"ב – ע"א
אלו חייבים באכילה פחות מכזית: א. האוכל נמלה שלימה – לפי שהיא בריה. ב. האוכל הקדש שוה פרוטה. ג. הנשבע ומפרש שאוסר עליו כל שהוא. ד. האומר 'קונם ככר זו עלי' – אוסר עצמו בכל שהוא שבה, כיון שלא הזכיר לשון אכילה [ואם אכל במזיד לוקה במשהו, ואם אכל בשוגג – לסובר יש מעילה בקונמות חייב בשווה פרוטה]. אבל אם אמר 'אכילה מזו עלי קונם', אינו חייב אלא בכזית. ה. הנשבע שלא יטעום.
לרבי עקיבא לא מצינו מדבר ואוסר על עצמו ומביא קרבן על דיבור רק בשבועה. אבל במגדף – מדבר וחוטא הוא, ונזיר – אינו מביא קרבן על חטא רק להתיר לו יין, והקדש – אוסר על כל העולם, ובקונמות – סובר שאין מעילה בקונמות.
האוסר על עצמו שתי ככרות בקונם, ואמר 'אכילה מזו עלי קונם, אכילה מזו עלי קונם' – אינו חייב עד שיאכל כזית מאחת מהם, אבל אם אכל כזית אחד משניהם אינו מצטרף. אך אם אמר 'אכילה משתיהם עלי קונם', ואכל כזית משניהם – הרי הם מצטרפות.
האומר 'שבועה שלא אוכל משתי הככרות' ואכל משניהם כזית אחד – לחכמים: אינם מצטרפות, לפי שהם חלוקות לחטאות, שאם אכל כזית מכל אחת בהעלם אחד מביא שתי קרבנות. לרבי מאיר: שבועות כקונמות ומצטרף. רבינא – העמיד המחלוקת של חכמים ורבי מאירבאופן אחר: לחכמים – יש מעילה בקונמות, ואם אסר על עצמו שתי ככרות בקונם, ואכל משתיהם שוה פרוטה, מצטרפות. ורבי מאיר סובר שאין כלל מעילה בקונמות, וגם לדברי חכמים שיש מעילה הקשה: כשם שבשבועות אין שניהם מצטרפות כך גם בקונמות. וחכמים סברו כנ"ל, שבשבועות אינם מצטרפות כיון שחלוקות לחטאות.
האומר 'כיכר זו הקדש' ואכל בין הוא ובין חבירו – מעל, לפיכך יש לה פדיון. האומר 'כיכר זו עלי הקדש' – לרבי מאיר: הוא מעל וחבירו לא מעל, לפיכך אין לה פדיון. לחכמים: גם הוא לא מעל, לפי שאין מעילה בקונמות. ולרבינא יש להפוך השיטות.
דף כ"ב – ע"ב
האומר 'שבועה שלא אוכל' ואכל עפר – פטור. האומר 'שבועה שלא אוכל עפר', ואכל, נסתפק רבא אם מאחר שהזכיר לשון אכילה אינו חייב רק בכזית, או מאחר שאינו מאכל אדם חייב בכל שהוא.
האומר שבועה שלא אוכל חרצן – נסתפק רבא אם מאחר שהוא נאכל על ידי תערובת דעתו על כזית, או מאחר שאינו נאכל בפני עצמו דעתו על משהו.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן – דעתו על כזית הגם שאסור בה משום נזירות, ואין דעתו על כל שהוא.
דף כ"ג – ע"א
משנה . האומר שבועה שלא אוכל, ושתה – חייב, שהשתיה בכלל אכילה, מסברא – שדרך בני אדם לומר בואו ונטעום על אכילה ושתיה, מהכתוב – שנאמר במעשר שני 'ואכלת' על שתית יין ושכר, ויש ללמוד מ'שכר' האמור בנזיר שהכוונה ליין ולא לדבילה קעילית.
שנינו במשנה: האומר 'שבועה שלא אוכל', ואכל ושתה – חייב אחת. [ויש להוכיח שהשתיה בכלל אכילה, שאם לא כן לא היה צריך לומר זאת]. האומר 'שבועה שלא אוכל ושלא אשתה', ואכל ושתה – חייב שתים, ואין לומר שכיון שהשתיה בכלל אכילה לא חל השבועה השניה על השתיה – שמאחר שהמשיך ופירש שלא ישתה, גילה בדעתו שמה שאמר שלא יאכל נתכווין רק לאכילה.
האומר 'שבועה שלא אוכל', ואכל פת חיטים ופת שעורים וכוסמין – אינו חייב אלא אחת. אמר 'שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים וכוסמין', ואכל מהם – חייב על כל אחת ואחת, שיש כאן שבועה על כל אחת בפני עצמה, שאם היה מתכווין לשבועה אחת ולהוציא מהשבועה שאר מינים, היה אומר 'פת חיטים וכן של שעורים וכן של כוסמין'.
דף כ"ג – ע"ב
האומר שבועה שלא אשתה ושתה הרבה משקים – אינו חייב אלא אחת. שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש, ושתה, אם לא היו מונחים לפניו – אינו חייב אלא אחת, שהזכיר מינים אלו כדי להוציא מהכלל שאר משקים. אם היו מונחים לפניו – חייב על כל אחת ואחת, שאם להוציא משקים אחרים היה אומר 'שלא אשתה אלו ומיניהם'. וכן אם היה מסרהב בו חבירו שישתה עמו יין ושמן ודבש, ונשבע שלא ישתה יין שמן ודבש, חייב על כל אחת ואחת, שדי לו לומר שבועה שלא אשתה עמך, ולא היה צריך לפרט.
האומר לחבירו תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, אם השיב 'שבועה שאין לך בידיכלום' – חייב אחת. אם השיב 'שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין' – חייב על כל אחת ואחת. י"א: שחייב שלשה אשמות על כל הפרטים, אבל על מה שאמר 'שבועה שאין לך בידי' פטור, שהוא עולה על כל פרט בפני עצמו. וי"א: שחייב ד', על שלושת הפרטים ועל הכלל.
היה אצלו פרוטה מהמינים יחד: אם אמר 'שבועה שאין לך בידי כלום' – הם מצטרפות וחייב קרבן. אמר 'שבועה שאין לך בידי חיטים שעורים וכוסמין': לסובר שחייב גם על הכלל – חייב, ולסובר שאינו חייב רק על שלושת הפרטים – פטור.
האומר 'שבועה שלא אוכל', ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה, ושתה משקים שאינם ראויים לשתיה – פטור.
דף כ"ד – ע"א
האומר 'שבועה שלא אוכל', ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – לתנא קמא: חייב, לרבי שמעון: פטור.
'טעם תנא קמא' לרבי יוחנן: כשנשבע סתם, שנכלל בשבועתו נבלות ושחוטות (למסקנת הגמרא דף כד. שהנבילות ראויים לאכילה), והשבועה חלה על איסור בכולל. אבל אם אסר רק אלו – כבר מושבע ועומד מהר סיני. לריש לקיש: כשפירש שאוסר עליו חצי שיעור או לרבי עקיבא בסתם שנאסר גם בכל שהוא, שאין איסור חל על איסור בכולל אלא באיסור הבא מאליו ולא באיסור הבא על ידי עצמו.
'טעם רבי שמעון' – לריש לקיש: לפי שמושבע ועומד גם על כל שהוא, שהרי לשיטתו לוקים על כל שהוא, ולא אמרו כזית רק לקרבן. לרבי יוחנן: משום שלשיטתו אין איסור חל על איסור בכולל, שחכמים חייבו משום נבילה למי שאוכל ביום הכיפורים, שחל עליה איסור בכולל, ולרבי שמעון פטור.
'למסקנא' מה ששנינו שהנשבע שלא לאכול ואכל מאכלים שאינם ראויים פטור – הוא כמו עפר, אבל מאכלות אסורות נחשב לראוי.
האומר 'קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום', ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים – אשתו אסורה לו. ואין להוכיח מכאן שמאכלות אסורות נחשבות לראויות לאכילה – מאחר שכבר אכל קודם שבועתו החשיב אותם באכילה.
דף כ"ד – ע"ב
יש סוברים שאיסור חל על איסור באיסור כולל – כגון האוכל נבילה ביום הכיפורים, שמתוך שחל איסור יום הכיפורים בשאר אוכלים, חל האיסור גם על הנבילה, וסוברים שהוא דומה לאיסור מוסיף. וי"א שחל רק באיסור מוסיף, לפי שמוסיף איסור נוסף באותה חתיכה, אבל באיסור כולל שהוא בשתי חתיכות לא חל על האיסור.
הנשבע שלא יאכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים – לרבא, לסובר שאיסור כולל חל על האיסור, חל שבועה שניה גם על תאנים מתוך שהיא חל על הענבים. והגם שהוא איסור הבא על ידי עצמו.
יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד – טמא שאכל חלב ונותר ממוקדשים ביום הכיפורים, ארבע חטאות: משום חלב, נותר (מוסיף – שנאסר למזבח), יום הכיפורים (בכולל – חולין), טמא שאכל הקדש (כשנטמא – חל בכולל שנאסר בקדשים הנאכלים). אשם: משום מעילה (בכולל – בשר ועור). ורבי מאיר הוסיף שאם היה שבת והוציא בפיו בשעת אכילה, חייב חטאת נוסף משום שבת. ואמרו לו שזו אינה מפני האכילה.
נשבע שלא יאכל תמרים וחלב – חלה השבועה בכולל גם על החלב, וחייב על אכילתו קרבן עולה ויורד. ולא מנה התנא קרבן זה משום: א. שהוא איסור הבא על ידי עצמו, ומנה קדשים שהוא בכור. ב. ששבועה יש לה שאלה, וקדשים בבכור. ג. שאינו קרבן קבוע, ומנה טומאה כגון בנשיא וכדעת רבי אליעזר שמביא שעיר. ד. שחל השבועה על פחות משיעור. ה. שבחטאות מנה רק את אלו שבזדונם כרת וזה זדונו בלאו (אמנם באשם מנה הגם שאין זדון מעילה בכרת). ו. שחל השבועה גם בדבר שאין בו ממש.
***************