לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
מסכת שבועות דף ל״ד
דף ל"ד – ע"א
שנינו שלרבי אליעזר חייב בשבועת העדות בכל תביעת ממון, ולרבי עקיבא יש תביעת ממון שהוא חייב ויש שהוא פטור, שנאמר 'לאחת מאלה' –י"א: שנחלקו במשביע עדי קרקע, י"א: שנחלקו במשביע עדי קנס.
דיני ממונות דנים בידיעה בלי ראיה, ובראיה בלי ידיעה (ראה דף לג:). דיני נפשות – בידיעה בלי ראיה, כגון גמל האוחר בין הגמלים ונמצא גמל הרוג בצידו, או מי שרץ אחר חבירו ומצא סייף בידו ודם מטפטף והרוג מפרפר, לרבי אחא: בידוע שזה הרג, לרבי שמעון בן שטח: אי אפשר להרוג. ולדברי הכל אין דנים בראיה בלי ידיעה, כגון אם רואה חבירו הורג נפש ולא ראה אם הרג לישראל או לגוי, אם טריפה או שלם.
לרבי יוסי הגלילי משביע עדי קנס פטור – שלא מצאנו בראיה בלי ידיעה, כגון שראה שבעל ולא ראה אם בת ישראל או נכרית, אם בתולה או בעולה.
דף ל"ד – ע"ב
האומר לחבירו: 'מנה מניתיך בפני פלוני ופלוני', והעדים ראו אותו מבחוץ, והנתבע לא הכיר בהם: אמר 'לא היו דברים מעולם' – הוחזק כפרן ואינו נאמן עוד בשבועה. אמר 'שלי נטלתי' – נאמן.
האומר לחבירו: 'מנה מניתי לך בצד עמוד זה', והלה השיב: 'לא עברתי בצד עמוד זה', ובאו עדים שהשתין שם מים – י"א: שהוחזק כפרן. וי"א: שנאמן. 'הטעם' – י"א: משום שלא נתכווין לומר שמעולם לא עבר רק בעסק זה. וי"א: משום שכל דבר שאינו מונח על האדם לזכור, אינו זוכר.
לרבי שמעון שבועת הפיקדון לא עשה בה מזיד כשוגג, והגם שלא נאמר בה 'ונעלם', לומדים גזירה שוה ממעילה שאינה רק בשוגג. ואין לומדים משבועת העדות שחייב בה גם מזיד – משום שדומה יותר למעילה שהרי בשניהם נאמר 'מעילה', ונוהגת בכל אדם, ונהנה מעבירה, והם בקרבן קבוע, ויש בהם חומש ואשם. אבל לעדות דומה בפחות מכך, שבשניהם נאמר לשון 'תחטא', ודינו עם ההדיוט, ושניהם בשבועה, ובתביעה וכפירה, ונאמר בהם 'אואין'. ואין חוזרים ולומדים שבועת העדות משבועת הפיקדון שאינה רק בשוגג (וזה שהקשו במערבא על דברי רבי שמעון) – לפי שהיא כתובה אצל שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו שנאמר בהם 'ונעלם' ובה לא נאמר 'ונעלם', ללמד שמזיד כשוגג.
***************
דף ל״ה
דף ל"ה – ע"א
משנה . השביע שיעידו שאיש פלוני אמר ליתן לי מאתים זוז ולא נתן – פטורים, שלומדים בגזירה שווה 'תחטא' מהנאמר 'תחטא' בשבועת הפיקדון שאינם חייבים רק בתביעת ממון.
השביעם 'כשתדעו לי עדות תבואו ותעידו' – פטורים, שנאמר 'ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע', רק מי שקדמה עדות לשבועה ולא אם קדמה שבועה לעדות.
עמד בבית הכנסת או שראה סיעת בני אדם עומדים – אם אמר: 'משביע אני עליכם שאם אתם יודעים לי עדות תבואו ותעידו', אף על גב שהעד ביניהם והוא עומד בצד – פטורים, שנאמר 'והוא עד' והרי לא ייחד עדים. ואם אמר 'כל העומדים כאן' – חייבים, שהרי ייחד עדים.
אמר לשנים: 'משביע אני עליכם פלוני ופלוני שאם אתם יודעים לי עדות שתבואו ותעידו', ואמרו: 'שבועה שאין אנו יודעים לך עדות', והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול, פטורים, שנאמר 'אם לא יגיד ונשא עונו', בראויים להגדה הכתוב מדבר.
שלח התובע ביד עבדו, או שאמר להם הנתבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעים עדות לתובע שתבואו ותעידו – פטורים, עד שישמעו מהתובע, שנאמר אם 'לוא' יגיד, ודרשו חכמים אם לו לא יגיד ונשא עונו, אבל אם לאחר לא יגיד פטור.
משנה . 'אמר לשנים משביעני עליכם, מצוה אני עליכם, אוסרכם אני', – הרי אלו חייבים, לרב יהודה: כגון שאמר משביעני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מצוה אני עליכם בצוואה האמורה בתורה, אוסרכם אני באיסור האמור בתורה. לאביי: כגון שאמר משביע אני עליכם בשבועה, מצוה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה. וכן הדין כשאמר להם כובלכם אני בשבועה.
השביעם בשמים ובארץ – פטורים. השביע בשם – כמו שם של אלף דלת, בי' ה', בשד-י, בצבאו-ת, בחנון ורחום (כלומר במי שהוא חנון), בארך אפים, ברב חסד ובכל כינוי – חייבים.
המברך השם באחד מאלו, או המקלל אביו ואמו בשמות אלו – לרבי מאיר: חייב, לחכמים: פטור.
אמר לעדים אחד מהמקראות שבקללות, כגון יככה השם אם לא תבואו ותעידו, או שהיה אחד קורא קללות ואמר לעדים כן יככה – הרי זו אלה הכתובה בתורה וחייבים. אמר להם אל יכך ויברכך וייטיב לך אם תעידו – לרבי מאיר: חייבים, שמכלל לאו אתה שומע הן, לחכמים: פטורים.
אלו הם השמות שאינם נמחקים: קל. אלקיך. אלוקים. אלוקיכם. אהיה אשר אהיה. אלף דלת. י' ה'. שד-י. צבאו-ת – לת"ק: אינו נמחק, לרבי יוסי: נמחק, שלא נקרא צבאו-ת אלא על שם ישראל. ואין הלכה כדבריו. אלו הם השמות שנמחקים: הגדול. הגבור. הנורא. האדיר. והחזק. והאמיץ. העזוז. חנון ורחום. ארך אפים. ורב חסד.
דף ל"ה – ע"ב
כתב א' ל' משם אלוקים, או י' ה' משם הוי"ה – אינו נמחק. כתב ש' ד' משם שד-י, א' ד' משם אדנ-י, צ' ב' משם צבאו-ת – נמחקים. {לרבי יוסי שם צבאו-ת כולו נמחק}.
כל הטפל לשם – לתנא קמא: בין מלפניו כגון 'ל' מלה', 'ב' מבה', 'ו' מוה', 'מ' ממה', 'ש' משה', 'כ' מכה', ובין לאחריו כגון 'נו מאלקינו', 'הם' מאלקיהם, 'כם' מאלקיכם – נמחק. לאחרים: לאחריו – אינו נמחק שקידשו השם. וכן הלכה.
כל השמות האמור באברהם – קודש, חוץ מהנאמר 'ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך', שנתכווין למלאך. לחנינא ורבי אלעזר בן עזריה: גם זה קודש, שאמר כלפי שכינה, ומכאן למדנו שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה.
כל השמות האמור בלוט – חול, חוץ מהנאמר 'אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן' וגו', מי שיש בידו להמית ולהחיות זה הקדוש ברוך הוא.
כל השמות האמור בנבות – קודש.
כל השמות האמור במיכה – לת"ק: כולם חול, לרבי אליעזר: 'אלף' 'למד' – חול חוץ מהנאמר 'כל ימי היות בית האלהים בשילה' שקודש, 'יוד' 'הי' – קודש.
כל השמות האמור בגבעת בנימין – לרבי אליעזר: חול, לרבי יהושע: קודש.
כל 'שלמה' האמור בשיר השירים קודש – שהוא שיר למי שהשלום שלו, חוץ מאחד מהם, י"א: 'כרמי שלי לפני האלף לך שלמה' ששלמה היה נוטל אלף לעבודת המלכות, ומאתים חכמים לעסוק בתורה. וי"א: שפסוק זה גם קודש, כי אלף היה נוטל להקדוש ברוך הוא ומאתיים לעבודת המלך. ופסוק 'הנה מטתו שלשלמה ששים' – הוא חול.
לשמואל מלכות הנוטל אחד מששה לעבודת המלכות – אינה נענשת כמו שעשה שלמה, ושמפרש כיש אומרים שאלף נטל להקדוש ברוך הוא ומאתיים לעבודת המלך.
כל 'מלכיא' האמור בדניאל – חול, חוץ מהנאמר 'אנת מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב לך' שהוא קודש. וי"א: שגם 'מראי חלמא לשנאך ופשרה לערך' קודש, שלא יתכן שאמר לנבוכדנצר שיחול חלומו על שונאיו שהם ישראל. לתנא קמא נתכווין לשונאים שהיו לו מעובדי כוכבים.
שבועת העדות – לרבי חנינא בר אידי: אין חיוב שבועת העדות אלא בשם השם – שנאמר בעדות 'ושמעה קול אלה', ונאמר בסוטה 'אלה', מה להלן שבועה אף כאן שבועה ומה להלן בשם אף כאן בשם. לחכמים: חייבים העדים גם בכינוי, ושבועה לומדים ממה שנאמר אלה שהיא בשבועה כמו שנאמר בסוטה בשבועת האלה. וגם אם השביע בשבועה בלי אלה חייבים, שנאמר 'ושמעה קול אלה' – 'ושמעה אלה' 'ושמעה קול'.
דף ל"ו – ע"א
'אלה', היא לשון שבועה – שנאמר 'ויבא אתו באלה' וגו', ונאמר 'וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים'.
'ארור', לשון נידוי – שנאמר 'אורו מרוז אמר מלאך ה', אורו ארור יושביה', שנידה ברק את יושבי מרוז בארבע מאות נידויים. לשון קללה – שנאמר 'ואלה יעמדו על הקללה', ונאמר 'ארור האיש אשר יעשה פסל' וגו'. לשון שבועה – שנאמר 'וישבע יהושע בעת ההיא לאמר, ארור האיש לפני ה' וגו'. ואין לומר שהשביע וקילל – שלא נאמר 'וארור'.
'אמן', לשון שבועה – שנאמר 'ואמרה האשה אמן אמן'. לשון קבלת דברים – שנאמר 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם ואמר כל העם אמן'. לשון האמנת דברים – שנאמר 'ויאמר ירמיה הנביא אמן כן יעשה ה' יקם ה' את דבריך'.
האומר 'לאו' או 'הן' שני פעמים – לשון שבועה, שנאמר 'ולא יהיה עוד המים למבול ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול', ונאמר 'כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי'. וכן אם אמר 'הן הן', בו לשון שבועה כמו לאו לאו.
'מקלל בכינוי' לרבי מאיר: חייב סקילה, שנאמר 'איש איש כי יקלל אלוקיו' גם בכינוי. לחכמים: רק בשם המיוחד – חייב מיתה, שנאמר 'ונקב שם ה' מות יומת', ובכינוי – באזהרה.
המקלל עצמו וחבירו – לדברי הכל חייב גם בכינוי.
השונה משנה שיש בה לשון קללה, כגון יככה השם, ואחר עומד בצידו, יהפוך לשון המשנה ויאמר יכהו השם, שלא יהיה משמע שמקלל את העומד לידו. וכן כשאומר את הפסוק 'גם קל יתצך לנצח'.
'מכלל לאו אתה שומע הן' – לרבי מאיר רק באיסור ולא בממון,וכן בסוטה שהוא איסור שיש בו ממון אין אומרים. ולפיכך נאמר 'הנקי' לדרוש 'חנקי' אם שטית. וכן בשבועת העדות שהוא איסור שיש בו ממון אין אומרים מכלל לאו הן. אבל בשתויי יין ופרועי ראש שנכנסו למקדש לומדים מכלל הן לאו שחייבים מיתה, כיון שהוא איסור.
הדרן עלך פרק שבועת העדות
פרק חמישי – שבועת הפיקדון
דף ל"ו – ע"ב
משנה . שבועת פיקדון – נוהגת באנשים ובנשים ברחוקים ובקרובים, בכשרים להעיד ובפסולים.
נשבע מפי עצמו – חייב, בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין. מושבע מפי אחרים – לרבי מאיר: אינו חייב עד שיכפור בבית דין, לחכמים: חייב, גם שלא בפני בית דין.
חייב אשם בכסף שקלים על זדון השבועה – שידע שכופר בפיקדון ושיתחייב קרבן. וכן על שגגתה עם זדון הפקדון – שידע שכופר בפיקדון ולא ידע שיתחייב קרבן. אבל אינו חייב על שגגתה לבדה, אם לא ידע שיש לו פקדון, שהוא אנוס.
השביע עליו חמש פעמים – בין בפני בית דין ובין שלא בפני בית דין וכפר, חייב על כל אחת, מפני שיכול לחזור ולהודות ונמצא שבכל אחת כפר ממון.
היו חמשה תובעים אותו ואמרו לו תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, אם אמר שבועה שאין לכם בידי – אינו חייב רק אחת. אם אמר שבועה שאין לך בידי ולא לך ולא לך – א. לתנא קמא: חייב על כל אחת, ב. לרבי אליעזר: רק אם יאמר שבועה באחרונה, ג. לרבי שמעון: עד שיאמר שבועה לכל אחד.
'אמר לו תן לי פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה שיש לי בידך', אם השיב שבועה שאין לך בידי – אינו חייב אלא אחת. אם השיב שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה – חייב על כל אחת.
'אמר לו תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך', אם השיב שבועה שאין לך בידי – אינו חייב אלא אחת. אם השיב שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין – חייב על כל אחת. לרבי מאיר: גם אם אמר חיטה ושעורה וכוסמת חייב על כל אחת, שחיטה בכלל חיטים ושעורה בכלל שעורים וכוסמת בכלל כוסמין. (להלן דף לח.).
'אמר לו אנסת ופיתית בתי', והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, משביעך אני ואמר אמן – לתנא קמא: חייב, שכפר באונס ופגם שמשלם על פי עצמו, לרבי שמעון: פטור, שכפר בקנס שאינו משלם על פי עצמו.
אמר לו 'גנבת שורי', אם אומר 'לא גנבתי', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – חייב. אם אומר 'גנבתי אבל לא טבחתי ומכרתי', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – פטור, שאינו משלם ד' וה' על פי עצמו. אמר לו 'המית שורך שורי', והוא אומר 'לא המית', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – חייב. אמר לו 'המית שורך עבדי', והוא אומר 'לא המית', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – פטור, שאינו משלם שלושים שקלים על פי עצמו. אמר לו 'חבלת ועשית בי חבורה', והוא אומר 'לא חבלתי ולא עשיתי בך חבורה', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – חייב. אמר לו עבדו 'הפלת שיני וסימית עיני', והוא אומר 'לא הפלתי ולא סימיתי', 'משביעך אני' ואמר 'אמן' – פטור, שאינו נעשה בן חורין על פי עצמו.
דף ל"ז – ע"א
הזיד בשבועת הפיקדון והתרו בו – הסתפקו בגמרא אם מביא קרבן, או שלוקה ואינו מביא קרבן, או שלוקה ומביא קרבן. לרבה – פטור מכלום גם אם לא התרו בו, שמאחר שיש עדים שכפר אין זה רק כפירת דברים.
חמורה שבועת הפיקדון משבועת עדות – שחייבים על זדונה מכות ועל שגגתה אשם בכסף שקלים, ובשבועת העדות מביא קרבן על זדונה שהוא קל ממכות. ולצד שאם התרו בו מביא קרבן, אמרו כך לרבי שמעון שסובר שזדון שבועת הפקדון לא ניתן לכפרה. ויש שאמרו חומר לשיטת חכמים, שזדונה ושגגתה באשם בכסף שקלים, מה שאין כן בעדות שמביא חטאת בת דנקא.
הכופר בממון שיש עליו עדים – לרבה: פטור, שלא מועיל לו כפירתו שהרי בין כך ישלם, וכפירת דברים הוא. ונדחו דבריו מברייתא. לרבי יוחנן: (להלן ע"ב) חייב. אבל אם יש עליו שטר – פטור, שאין מביאים קרבן על כפירת שיעבוד קרקעות.
'וכחש בה' – פרט לשני אחים ושני שותפים שתבעו לאחד לווית מנה משנינו, והוא מודה שלוה מנה אבל רק מאחד מהם, שאין כאן כפירת ממון אלא כפירת דברים. 'ונשבע על שקר' – פרט לאומר לויתי אבל לא לויתי בשטר, או לויתי ולא לויתי בעדים, שמודה בממון ואין כאן אלא כפירת דברים.
'היו שני כיתי עדים וכפרה ראשונה ואחר כך כפרה שניה', שניה – חייבת, שבשעת כפירה לא היו עדים ראויים להעיד חוץ מהם. ראשונה – אם היתה שניה בשעת כפירה קרובים בנשותיהם, חייבת, גם אם היו הנשים גוססות. ואם לא היו קרובים, לרבה שכפירת ממון שיש עליו עדים אינה כפירה, פטורה.
דף ל"ז – ע"ב
בעל הבית שטען טענת גנב בפיקדון, ונשבע והודה ובאו עדים: אם עד שלא באו עדים הודה – משלם קרן וחומש ואשם, ופטור מחיוב כפל משום מודה בקנס. ואם משבאו עדים הודה – משלם כפל משום עדים, ואשם משום שבועה (אבל מחומש פטור). ולרבה אינו מביא קרבן אלא אם היו העדים קרובים בנשותיהם בשעת שבועה.
הגוזל שדה מחבירו ושטפה נהר – לרבי אליעזר: חייב להעמיד לו שדה, שדורש ריבוי ומיעוט 'וכחש בעמיתו' – ריבה, 'בפקדון או בתשומת יד' – מיעט, 'או מכל אשר ישבע' – חזר וריבה, ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל חוץ משטרות. לחכמים: אומר לו הרי שלך לפניך, שדורשים כלל ופרט וכלל שיהא כעין הפרט שהוא מטלטל וגופו ממון, יצאו קרקעות שאינם מטלטלים, ועבדים שהוקשו לקרקעות, ושטרות שאין גופם ממון.
משביע עדי קרקע (לרבי אליעזר) – לרבי אלעזר: חייב בקרבן כמו שנתרבה קרקע להשבה. לרבי יוחנן: פטור, שלעניין קרבן מודה רבי אליעזר שנאמר 'מכל' ולא הכל. וכן הדין כשאומר לחבירו גנבת את עבדי והלה כפר, שעבד הוקש לקרקע.
דף ל"ח – ע"א
היו תובעים אותו וכפר לכולם:
א. לרבי מאיר: אם אמר 'לא לך לא לך', זה פרט – וחייב על כל אחת ואחת. אם אמר 'לא לך ולא לך', לשמואל: הוא כלל – וחייב רק אחת, לרבי יוחנן: הוא פרט – וחייב על כל אחת, ורק שבועה שאין לכם בידי הוא כלל.
ב. לרבי יהודה: אם אמר 'לא לך ולא לך' – חייב על כל אחת, אם אמר 'לא לך לא לך' – חייב אחת.
ג. לרבי אליעזר: רק אם אמר שבועה לבסוף, כגון לא לך ולא לך שבועה – חייב על אחת.
ד. לרבי שמעון: אינו פרט – עד שיאמר שבועה לכל אחד.
ה. לרבי: בין אם אמר ו' ובין אם אמר בלי ו' הוא פרט – וחייב על כל אחת.
'שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין' – י"א: שחייב שלשה אשמות על שלשה פרטים, אבל על מה שאמר 'שבועה שאין לך בידי' פטור – שהוא עולה על כל פרט בפני עצמו. וי"א: שחייב ארבעה, על שלשה פרטים והכלל.
היה אצל נשבע פרוטה מהמינים יחד: אם אומר 'שבועה שאין לך בידי כלום' – מצטרף וחייב קרבן. אם אומר 'שבועה שאין לך בידי חיטים שעורים וכוסמין' – לסובר שחייב גם על הכלל חייב, ולסובר שאינו חייב רק על שלשה פרטים, פטור.
היו תובעים אותו 'תן לנו פיקדון תשומת יד וגזל ואבידה שיש לנו בידך', אם אמר לאחד מהם 'שבועה שאין לך בידי פיקדון תשומת יד גזל ואבידה, ולא לך ולא לך ולא לך ולא לך' – חייב עשרים חטאות, ש'ולא לך' עולה על כל פרט ופרט, וכפר לכל אחד ארבעה כפירות.
דף ל"ח – ע"ב
האומר 'אנסת ופתית את בתי' – לרבי שמעון: פטור, שהרי הוא תובע קנס ולא בושת ופגם, שאין אדם מניח דבר שהוא קצוב ותובע דבר שאינו קצוב. לחכמים: חייב, שבושת ופגם הוא תובע ולא קנס, שאין אדם מניח דבר שאם הודה בו הנתבע לא נפטר ותובע דבר שאם הודה בו ייפטר.
הדרן עלך פרק שבועת הפקדון
פרק ששי – שבועת הדיינין
משנה . שבועת הדיינים שמשביעים למודה במקצת, צריך שיהא הטענה שתי כסף, והודאה בשווה פרוטה. ואם אין ההודאה ממין הטענה – פטור.
'שתי כסף יש לי בידך', ונתבע משיב'אין לך בידי אלא פרוטה' – פטור. 'שתי כסף ופרוטה לי בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי אלא פרוטה' – חייב (מבואר להלן דף לט:).
'מנה לי בידך', אם נתבע משיב 'אין לך בידי' – פטור. 'מנה לי בידך', ואם נתבע משיב 'אין לך בידי אלא חמשים דינר' – חייב. 'מנה לאבא בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי רק חמישים דינר' – פטור, מפני שהוא כמשיב אבידה.
'מנה לי בידך', אמר לו הן, למחר אמר 'תנהו לי' אם נתבע משיב 'נתתי לך' – פטור. אם נתבע משיב 'אין לך בידי' – חייב. 'מנה לי בידך', אמר לו 'הן', 'אל תתנהו לי אלא בעדים', למחר אמר לו 'תנהו לי', ונתבע משיב 'נתתי לך' – חייב, מפני שצריך לתת בעדים.
'ליטרא זהב יש לי בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי רק ליטרא כסף' – פטור. 'דינר זהב יש לי בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי רק דינר כסף וטריסית ופונדיות ופרוטה' – חייב, שהכל מין מטבע אחת.
'כור תבואה לי בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי רק לתך קטנית' – פטור. 'כור פירות לי בידך', ונתבע משיב 'אין לך בידי אלא לתך קטנית' – חייב, שהקטנית בכלל פירות.
טענו חיטים והודה לו בשעורים – לתנא קמא: פטור משבועה, לרבן גמליאל: חייב.
הטוען לחבירו כדי שמן והודה לו בקנקנים – לאדמון: ישבע, שהרי הודה לו מקצת ממין הטענה, לחכמים: פטור, שאין זה הודאה ממין הטענה.
טענו כלים וקרקע – הודה בכלים וכפר בקרקע, או בקרקע וכפר בכלים, או שהודה במקצת קרקע, – פטור. הודה במקצת הכלים – חייב, שנכסים שאין להם אחריות זוקק הנכסים שיש להם אחריות להישבע עליהם בגלגול שבועה.
במה משביעים? לרבי חנינא בר אידי: בשם המיוחד, לחכמים: בכינוי,ומתפיסים בידו ספר תורה. לא התפיס כלום – נעשה כטועה בדבר משנה וחוזר. השביע בתפילין – לרב פפא הוא כטועה בדבר משנה וחוזר, ואין הלכה כדבריו. ולתלמיד חכם משביעים לכתחילה בתפילין. ונשבע מעומד, ותלמיד חכם מיושב.
***************