ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בהעלותך – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

"אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (ח, א)

המנורה רומזת לחכמת התורה הקדושה כמו שנאמר 'הרוצה להחכים ידרים', והמנורה היתה בדרום. יש הרומזים ששבעת הקנים רומזים לשבעים ימי שנות האדם בעולם, ובאה התורה להורות לאדם שלא יאבד יום אחד מחייו ללא עיסוק ולימוד בתורה הקדושה. בעיירה שאץ המושלגת לא היה מלמד אחד, מי שרצה מלמד לבנו היה צריך לשכור מלמד פרטי שיגיע במיוחד ולשלם מכיסו הון רב. הוריו של מאירק'ה בן השבע היו עניים והזאטוט הקטן כל כך רוצה ללמוד תורה, כל כך שואף לגדולות… מה עשו הוריו? הם מכרו את כל חפציהם המעטים, כולל התכשיטים וחסכו פרוטה לפרוטה כדי לאגור סכום נכבד שיספיק למימון מלמד שיבטיח את עתידו של בנם. עיניו של מאירק'ה הקטן זרחו מאושר כאשר בוקר אחד אמר לו אביו: 'בני היקר, יש לי בשורה משמחת, מיד אחרי חג הפסח, יגיע לעיירה אי"ה מלמד מהטובים ביותר באירופה ששכרנו עבורך. מאירק'ה קפץ והרעיף על אביו חיבוק ונשיקות… הוא יצא אל השלג והחל להעיף כדורים לבנבנים ליער. כמה טוב לי – הוא צהל – אני מתחיל ללמוד תורה, אני לא אהיה עגלון ולא חייט או סנדלר, אני אהיה תלמיד חכם. עוד יומיים חג הפסח… מאירק'ה סופר את השניות ואת הדקות ואת הימים הספורים שעוד נותרו… תהיה סבלן מאירק'ה שלי – אמרה אמא – ותכין דרשה קצרה להקביל את פני המלמד שלך. מאיר הקטן הכין מדרש חז"ל ממסכת עבודה זרה על היום שבו הקב"ה יאחז ספר תורה בחיקו ויודיע לאומות העולם שמי שעסק בתורה יבוא ויקבל את שכרו. אני רוצה להיות – יאמר מאירק'ה למלמד – מאילו שיקבלו שכר על עיסוקם בתורה ולא מאותם שעסקו בבניית גשרים ומרחצאות… המלמד בוודאי יצבוט את לחיי, הרהר לעצמו… והנה הגיע הבוקר המיוחל שלאחר חג הפסח, בני הבית מחכים ומחכים והמלמד לא מגיע… עברו שעות הצהרים והגיע הערב אך אין סימן לבואו של המלמד. עוד יום חלף וגם בו המלמד לא מגיע. מאירק'ה מתחיל להתרגל לכך שהמלמד לא הגיע, הוא ילד, וכאשר ילד לא לומד הוא משתובב, מטפס על עצים, עוזר לשואב המים ומעביר את הזמן… הוא חוזר הביתה והנה הוא רואה את אמא בצד המטבח עומדת ובוכה… ליבו הקטן נרעד, הוא מעולם לא ראה את אמו בוכה כך. מאירק'ה אזר אומץ, הוא ניגש לאימא ושואל אמא למה את בוכה ? אני בוכה מאירק'ה שלי, כי המלמד שלך מתמהמה, כבר יומיים שהוא מאחר… אולי הוא חזר בו? מי יודע ? אבל אמא, את בעצמך אמרת שהדרכים מושלגות ויש עיכובים לא צפויים, אני בטוח שמחר הוא יבוא . נכון מאירק'ה שלי, אני מקווה ומאמינה שמחר הוא יבוא, אבל מה עם התורה שלא למדת היום? את התורה של היום לא תוכל להשלים מחר ועל זה אני בוכה… מאירק'ה ירד מעל ערימת העצים, הוא נכנס לחדרו והרגיש איך המילים והדמעות של אימא מחבקות אותו חזק חזק, צורבות את ליבו כ'מכוות אש' וזועקות אליו, מאירק'ה! מה יהא על התורה של היום ? מאירק'ה הקטן גדל ולימים הפך לרבי מאיר שפירא – ראש ישיבת חכמי לובלין. המילים של אימא היוו כמנוע לייסוד המפעל האדיר 'לימוד הדף היומי' בו זוכים להשתתף רבבות עמך בית ישראל.

"זאת אשר ללווים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד" (ח, כד)

כתב רש"י: במקום אחר אומר: מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובגיל שלושים עובד. מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. (חולין כד, א ) הייתי בלונדון ושוחחתי עם הרב פרידמן, ראש ישיבה בעיר, שסיפר לי את הסיפור הבא. בין התלמידים היה בחור קשה קליטה, "קשה לשמוע ומהיר לאבד זה חלק רע", כדברי המשנה (אבות ה'). ישב וקלץ, וכלום. אילו היה זה תלמיד אחר היה משלחו מכבר, אבל אביו היה מחשובי תומכי הקהילה. גם אילו היה דורש להושיב בובה ליד הסטנדר, היו מצייתים. מכל מקום, חייב היה להיות שלם עם עצמו, קרא לאב והראהו את דברי הגמרא, שתלמיד שאינו רואה ברכה בלימודו חמש שנים, שוב אינו רואה. ידע שיש כזו תופעה ובנו הוא דוגמא, ויחליט. אמר האב: איני איש חינוך, תחליטו אתם. ענה ראש הישיבה: היודע אתה, אני מוכן לטוס עם הבחור לארץ ישראל, ולשאול את הסטייפלר! נואו פרובלם, אני מממן את כרטיסי הטיסה ! 'אומר ועושה'. נחתו בארץ והתפללו אצל הכותל המערבי, נסעו לבני ברק ונכנסו אל הסטייפלר. הרב פרידמן כתב שמאז החל הבחור ללמוד גמרא עברו יותר מחמש שנים ואינו רואה סימן ברכה בלימודו, אינו משתתף בשיעורים ואינו לומד עם חבריו, אולי ראוי שיצא לשוק החיים. קרא הסטייפלר פעם, ופעמיים, והשנים עוקבים אחריו בלב הולם. הניח את הפתקה, ופנה אל הבחור: אתה לומד בישיבה?! כן. ומה אתה לומד? גמרא? ! לא. אינו מבין גמרא. משנה?! לא, גם משנה אינו מבין. הסטייפלר ממשיך בנועם: אז מה אתה לומד? הלכה, קיצור שלחן ערוך, חיי אדם. ואת זה אתה מבין ? כן, לא הכל, אז הוא שואל וחוזר הרבה, כדי לזכור, ומשרטט טבלאות, חבל שלא הביא איתו. הסטייפלר פנה אל הרב פרידמן: אתם ראש הישיבה? נענה בחיוב. נו, שתצליחו. כי אם אני הייתי ראש הישיבה, ואתם המגיד שיעור, הייתי מפטר אתכם! – איך מתייאשים מתלמיד שמתעלה בהתמדה מיום ליום, בכל יום לומד הלכה חדשה, ממש: כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו! האם זה נקרא שאינו רואה סימן בר כה בלימודו?!"… ואין הדברים אמורים רק לגבי בחור מוגבל זה – הדברים אמורים לגבי כל אחד ואחד! ולמעשה, השקפתו זו של הסטייפלר היא גמרא ערוכה! הכל יודעים אותה, אלא שלא הכל מעיינים בה ומפיקים לקחה – ששנינו (עירובין נד, ב) שהיה לרבי פריד א תלמיד, שהיה מלמדו [כל דבר, לפני שידעו (רש"י)] ארבע מאות פעמים, וידע. יום אחד נדרש רבי פריד א לדבר מצוה. [הודיע לתלמיד שיתכן ויקראוהו באמצע הלימוד. ברם, לא קראוהו.] לימדו [ארבע מאות פעם] ולא ידע. שאלו מה אירע, ואמר: מאז שהודעתני שיתכן ותיאלץ ללכת, הוסחה דעתי. חשבתי שהנה אתה קם והולך ונוטשני באמצע. אמר לו: ניחא. עתה התרכז ואלמדך. לימדו ארבע מאות פעמים נוספות. יצאה בת קול ואמרה לרבי פרידא: רצונך שיוסיפו על ימיך ארבע מאות שנה, או לזכות כל דורך לעולם הבא. העדיף לזכות דורו לעולם הבא, ואמר הקדוש ברוך הוא: תנו לו זו וזו. וידועים דברי הגאון רבי חיים שמולאביץ' זצ"ל, שהכל מתפעלים מרבי פרידא, ואילו הוא מתפעל מהתלמיד: איזה כח רצון, איזה דביקות במשימה, ללמוד כל דבר ודבר ארבע מאות פעם! כיון שכך, שאלו את מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי זי"ע: מדוע לא זכה התלמיד לשכר זה?! וענה, שמצד התלמיד אין זו רבותא, שהלא חייב הוא ללמוד תורה, ואם אינו מבין אלא בארבע מאות פעמים, מחובתו ללמוד כך. משל למה הדבר דומה, לאדם שנשרו שיניו. האם נתפעל ממנו שמרכך את הלחם וטוחן את המצה ועמל בבישול דייסה, הלא אין לו ברירה! להתפעל, צריך מרבי פרידא שהקדיש לו זמן רב כל כך – והשאלה, מדוע קיבל רבי פרידא את שכרו רק אז? והתשובה, שבאותו יום לימד שמונה מאות פעם, אם כן, ראוי שיעניקו לו שמונה מאות שנות חיים! מוכח מכך, שעל ארבע מאות הפעמים הראשונות אין מקבלים שכר, שכן חיוב הן: "ושננתם לבניך" אלו התלמידים (רש"י דברים ו) ושכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל על מה שעושה יותר מחיובו מקבל שכר גם בעולם הזה (בבא קמא ט, ב) וארבע מאות הפעמים הנוספות עקב פיזור דעתו של התלמיד היו יותר מחיובו, וקיבל עליהן שכר. (והגדת)

"על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" (ט, יח)

מעשה בתלמיד חכם נכבד מירושלים, שנסע לחו"ל לאסוף כסף לישיבתו. במטוס, פגש בגאון רבי דן סגל, והחלו לשוחח בדברי תורה, בין הדברים הזכיר, כי זו לו הפעם הראשונה שהוא נוסע לחו"ל לאסוף תרומות לישיבתו, וסיפר על החששות המקננים בליבו. אמר לו: רבי, עצה לי אליך, כשאתה נכנס לגבירים לבקש מהם תרומה, אל תדבר אל הגביר, דבר אל הקב"ה ישירות, הגביר רק שומע!!! אותו תלמיד חכם עשה כדבריו, ואכן ראה ברכה מיוחדת, ובכל כתובת קיבל סכום יפה מאד. במהלך שהותו בחו"ל הגיע לאחד העשירים, שבשעה שנתנו לו בארץ את כתובתו, אמרו לו כי העשיר הזה תמיד דורש בשלומך ובשלום משפחתך. סיפר אותו תלמיד חכם: הפעם הרגשתי אני בא בזכות עצמי, אני אדבר אליו כחבר… נכנסתי לביתו של אותו גביר ואכן כיבד אותי כראוי, ושאל בשלומי, ומה מעשי, ואמר כי מאוד היה רוצה להשתתף ולזכות בהחזקת הישיבה. הרגשתי סוף סוף שיש לי עם מי לדבר… ודיברתי אליו כחבר שיעזור לי. כשסיימנו, הלה הוציא מכיסו שטר של… חמש דולר ונתן לי.

"ויצעק העם אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש" (יא, ב)

וברש"י, שקעה במקומה בארץ, שאילו היתה חוזרת לאחת הרוחות, היתה מקפלת ושורפת תחתיה כל אותו הרוח. מעשה נפלא כשלעצמו, ויפה שבעתיים כשמפיקים ממנו את לקחו. בימי מלחמת נפוליאון, כשהקיסר הצרפתי כבש את אירופה בסערה, הגיעו גדודיו לעיר קטנה בפולניה, קוז'ניץ שמה. באחד הימים פרצה במקום שריפה. וזה דבר השריפות, שהיו מכלות כפרים ועיירות לעיתים תכופות, הבתים עשויים היו עץ, והגגות מחופים קש, ובכל בקתה תנור, אותו הסיקו בימות הגשמים, להחזיק מעמד בקור הנורא ולבישול ואפיה, ולכל תנור ארובה, לנקז את העשן הרב. די היה בהתלהטות האש ובכמה גיצים שיצאו מאחת הארובות, כדי שגג הקש יתלקח, הבקתה תעלה באש, הרוח תסיט אותה לבקתה הבאה, ורחוב שלם יהיה לאדי פחמים. דא עקא, שכאשר היתה פורצת שריפה, לא היו ברזי שריפות בנמצא, לא היו כלל ברזים בנמצא. הייתה באר שכונתית, בה שאבו מים בדליים, וכשהייתה פורצת שריפה, היו הכל רצים בדליים חצי מלאים, שהיו ככוסיות ננסים מול עמוד האש הרועם, הכובש בקתה אחר בקתה ללא רחם… לאושרם של תושבי קוז'ניץ שהה בעירם חייל הכיבוש, ומפקדו ראה עצמו מחוייב לשלום נתיניו ורכושם. מיד הזעיק את חייליו החסונים והורה להם לשאוב מים ולהעבירם בשרשרת למקום השריפה המשתוללת, פעולה שהיה בה משום הבעת רצון טוב יותר מאשר תועלת… בקוז'ניץ פעל באותם ימים איש אלוקים קדוש, המגיד מקוז'ניץ זצ"ל, שר התורה ועמוד העבודה, גאון בנגלה ובנסתר, חלש וידוע חולי מנעוריו, שכאשר הגיע לעבודת הבורא היה מתגבר כארי, ללא מליצה. כאשר השריפה השתוללה, והייתה סכנה שתכלה את כל העיר, ביקש המגיד הקדוש שישאוהו אל מקום השריפה. עשו כן, נשאוהו ממיטתו והושיבוהו על כיסא, הביאוהו למקום השריפה, בו עמלו החיילים לשווא, העמידו את הכיסא לארץ, והמגיד הקדוש הביט באש – וראה זה פלא, היא התערבלה לפתע, התכנסה במקומה והחלה לדעוך. תוך רגע קט שקעה האש. נפעם ונרגש הודה הגנרל לרב הקדוש, איש הפלא. לא עבר זמן רב, והגדוד הצטווה להמשיך במסעו לתוככי רוסיה, שם ספג הצבא הצרפתי את מפלתו הניצחת ונמלט בעור שניו מערבה, נסוג מרוסיה ומפולין, ושב לצרפת דרך גרמניה. שם, בגרמניה, הודיעו לגנרל ששריפה פרצה בעיר, יואיל לשלח את חיילי הגדוד לעזור בפעולות הכיבוי. אין צורך בכך, אמר הגנרל, מיהר למקום השריפה והורה להביא בפניו את הרב המקומי. הרב הובא, רב "מתקדם", זקנקנו קצוץ ומטופח, עניבתו מסמרת למקומה בסיכת פנינה, וכנפות מעילו מתנפנפות ברוח. התייצב לפני הגנרל, וזה הורה בשרביטו על האש המשתוללת. כבודו הוא הרב המקומי? שאל הגנרל. אכן כך, השיב הרב. אם כן, יואיל נא לכבות את השריפה! פקד הגנרל. איך, כיצד?! תמה הרב. מה פירוש איך? יביט כבודו באש, ותשקע! הרב היה המום. לא הבין. איני יכול! הצטדק. אם כן, אינך רב! מתחזה אתה, הרעים הגנרל, ובו במקום הדיחו ממשרתו והורה להלקותו חמישים מלקות… (מעיין השבוע)