ישראל נמשלו לזית. מה זית זה מוציא את שמנו רק לאחר שכותשים וסוחטים אותו, כך גם ישראל מגלים את מעלותיהם לאחר שמביאים עליהם ייסורים.

מסופר על הגאון ר' נחום מהורדנא, שכידוע לא היה איש כמוהו אשר שבע מרורים סבל ומכאובים, שכאשר חלה, אמרו לו תלמידיו: "רבנו, הרי מצינו בחז״ל אודות רבי יוחנן שבאו עליו ייסורים ואמר: 'לא הן ולא שכרן', ומאז הרפו ממנו, אף כבודו יאמר כן ורצון יראיו יעשה!״

אמר להם: "בואו ואמשול לכם משל. למה הדבר דומה: פעם ביקש המלך לבקר ולראות מקרוב את סדרי הערים והתנהגות מושלי המחוזות שתחת שלטונו, ודווקא אז קרה שלא היה שום אסור בבית הסוהר המרכזי, ושר בית הסוהר חשש לגורלו, שמא יחשוד בו המלך שהוא לוקח שוחד ומשחרר אסירים שלא כחוק.

יצא לרחובה של עיר וביקש מיושב קרנות, בטל ממלאכה, שיאות לישב בבית הסוהר מספר ימים וכתמורה יקבל תשלום נאות.

הלה הביע את הסכמתו בשמחה, ויעש כן.

לימים, אחר ביקור המלך, נתפס אותו איש עני בגלל מעשה פלילי, נשפט ונגזר עליו לרצות מספר שנים בבית הסוהר. אלא שלמרבה הפלא סירב הפעם אותו עני ואמר: "לא הן ולא שכרן! איני חפץ יותר בבית הסוהר ומוותר אני על השכר".

אמר לו הממונה: ״טיפש שבעולם! בעבר, אכן, היית נקי מכל פשע ואשמה, על כן נתתי הבררה בידך, שאם רצונך להיכנס לבית הסוהר תפוצה תמורת תשלום, ולא – הנך חופשי לנפשך. אך לא כן הפעם, שיש אחריך קופה של שרצים, עליך לשבת בכלא על כרחך".

רבותינו וגדולי קדמונינו שהיו נקיי כפיים וברי לבב, ללא שום כתם ורבב, וייסוריהם לא היו אלא ייסורים של אהבה לשם שכר, יכלו לומר: ״לא הם ולא שכרם״, אבל איך נעז אנחנו בבושת פנינו לומר לייסורים הבאים עלינו, שהם גמול וענישה על מעשינו ומחדלנו: ״לא הן ולא שכרן״?

הקדוש ברוך הוא עשה עמנו חסד, נתן לנו קצת ייסורים כדי לנקות אותנו, ויש לקבלם בהבנה״. וכבר אמר שלמה המלך: "כני את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בו ירצה״(משלי, ג' יב')

סיפר הגה״צ רבי יעקב גלינסקי זצ״ל: מעשה בחולה אנוש ששכב על ערש דווי והיה מתייסר בייסורים קשים ומרים. הוא היה מחובר למכשיר הנשמה ולמכשירים שונים שבאמצעותם נשאר בחיים.

הרופא המטפל בו, כשראה את גודל ייסוריו הרבים, החליט שממילא אין לחולה סיכויים, וחבל שיתענה בייסורים קשים ומרים. על כן הסיר את כל המכשירים שהחולה היה מחובר אליהם, ולאחר זמן מה הלך החולה לבית עולמו.

כעבור מספר ימים נתגלה החולה אל הרופא בחלום ואמר לו ״נותרו לי לחיות עוד

ארבעה ימי חיים של ייסורים קשים ומרים ובאמצעותם היו נפתחים בפני שערי גן עדן, ואילו עכשיו, כשהסרת ממני את המכשירים, גרמת בכך שאמות ארבעה ימים קודם, ואינני יודע כמה זמן יקח עד שאזכה להתנקות משארית עוונותיי״. (כידוע, ייסורים בעולם הזה ממרקים יותר מאשר ייסורי גיהינום). הרופא התעורר משנתו והחליט על אתר לשוב בתשובה שלמה.

(״לשכנו תדרשו" ח״א עמ' שיא')

הפרשה פותחת בשמן זית. ולכאורה זה מתאים לחומש ויקרא בפרשיות הקרבנות והמנחות?

כמו גם פרשת תצוה חלה בדרך כלל עם פרשת זכור, מה הקשר ביניהם?

התשובה היא: עמלק בא לקרר את האמונה במציאות ה' (אמבטיה רותחת) לא בשביל שלל, חבל ארץ, אלא נטו בשביל "לקרר את האמבטיה".

גם המן מזרעו של עמלק: מגילת (גילוי) אסתר (נסתר) צריכים לצרף את כל הסיפורים במגילה כדי לראות את מציאות ה'.

המן מנסה להראות שזה צירוף מקרים..

כן הוא שמן זית לא נגלה לעיני המתבונן אלא לאחר כתישה, שאז מקבלים שמן זית זך. מי שלא יתבונן בתפוקתו של שמן הזית – לא יוציא ממנו מאומה ולא יוכל להאיר את מקומו..

אדם שלא יתבונן יישאר בחושך לעולם.

(אמונה שלמה)

מראה פניהם של שלושת החיילים שנכנסו לכפר הקטן העיד כי הם הגיעו היישר משדה הקרב. הייתה זו שעת צהריים חמה, והם נראו רעבים, עייפים ומאובקים. השלושה הגיעו לביתו של ראש הכפר, ודפקו על דלתו בחוזקה. "יש לנו צו חתום מהמושל הצבאי" אמרו לראש הכפר המבוהל, "ובו אתה מצווה לדאוג לכל הפלוגה שלנו לאוכל. אם תוך שעתיים לא תכין ארוחה למאתיים איש – החיילים יורשו לפשוט על בתי הכפר ולחפש אוכל בעצמם". ראש הכפר בחן את הצו בייאוש. המלחמה שהשתוללה באזור דלדלה את מאגרי המזון. שדות התבואה נשרפו ומחסני המזון התרוקנו. בקושי היה לתושבי הכפר מה לאכול, וכיצד יצליח להאכיל גדוד שלם של חיילים רעבים, אף אחד מהתושבים לא יתרום ולו פירור מזון לטובת החיילים. כל אחד יציע שהאחרים יתנו משלהם. בימי מלחמה אלו, כל אחד דואג רק לעצמו. החיילים חזרו לפלוגתם, וראש הכפר נותר בביתו, מודאג ואובד עצות. לפתע הבריק במוחו רעיון. הוא נכנס למחסן ביתו, הוציא סיר ענק וצעד אתו לכיוון מרכז הכפר. הוא בחר שלוש אבנים גדולות וחלקות, והכניס אותן אל תוך הסיר. אנשי הכפר הביטו בו בתמיהה, והוא הסביר את מעשיו: "בעוד שעתיים עלינו

להאכיל את גדוד החיילים. מאחר שמוצרי המזון אזלו בכפר, החלטתי להכין להם מרק מאבנים". "מרק מאבנים" השתוממו אנשי הכפר, "איך אפשר להכין מרק מאבנים". "זהו סוד כמוס שאני נושא עמי שנים רבות", אמר ראש הכפר בעודו מבעיר את האש מתחת לסיר. "זה מתכון מיוחד שעזר לי לשרוד בתקופות קשות בחיי, ואני מוכן ללמד אתכם אותו". שמחו התושבים והתאספו סביב ראש הכפר. מילא ראש הכפר את הסיר במים והחל לבחוש. "מרק האבנים יוצא מאוד טעים", הסביר, "אבל אם מוסיפים לו מעט מלח וכמה ירקות, הוא הופך למעדן מלכים של ממש. אבל בוודאי עכשיו אין לכם כלום. לא נורא. הפעם אני רק אלמד אתכם, ואחרי המלחמה תוכלו להכין אותו עם תוספות". קפצה אחת מהנשים ואמרה: "רק רגע, נראה לי שיש לי בבית צרור פטרוזיליה מיותר. אלך להביא אותו". הוסיפה עוד אחד: "מלח, לי יש קצת מלח. אני הולך להביא מהבית. פתאום השתפר זיכרונם של כל תושבי הכפר באורח פלא. כל אחד נזכר שיש לו בבית משהו קטן לתרום למרק, ובתוך דקות אחדות מצאו את דרכם אל הסיר גזרים, קישואים, גריסים ושעועית, ואפילו נתח דלעת הראוי להתכבד. כאשר הגיע גדוד החיילים לכפר, היה המרק העשיר מוכן. הכמות הגדולה הספיקה לכל החיילים, והם אכלו ושבעו. התושבים חזרו לבתיהם שמחים וטובי לב. למחרת בבוקר, כאשר יצא ראש הכפר מביתו, הוא מצא את כל התושבים מחכים ליד דלתו, ובפיהם תרעומת. "רימית אותנו, עבדת עלינו", צעקו לעברו. "גרמת לכולנו להביא לך ירקות ומוצרי מזון, ואתה עצמך לא השקעת במרק אלא רק שלוש אבנים מהרחוב…" "אני רוצה שתחזיר לי את הפטרוזיליה", צעק אחד האנשים. "ואני דורשת שתחזיר לי את תפוחי האדמה", צעק אחר. "מכולם אתה לוקח, ורק מעצמך לא הבאת כלום". המהומה התגברה, עד שאחד מזקני הכפר השתיק את כל המתקהלים ואמר: "ראש הכפר הוא איש ישר והגון, והוא הציל את הכפר שלנו מזעמם של החיילים. בחכמתו ובטוב לבו, הוא גרם לכולנו לתרום מעט מהמזון שכל אחד מאתנו מחביא, ובכוחות משותפים השבענו את רעבונם של החיילים. אם ראש הכפר לא היה שם את שלוש האבנים הראשונות בסיר, מי יודע מה היה עולה בגורל הכפר הקטן שלנו…"

בפרשתנו מובא דבר הקב"ה למשה, לצוות את בני ישראל להרים את תרומתם לבניית משכן. כשמשה הצטער על כך שהוא עצמו לא תורם משהו משלו למשכן, אמר לו הקב"ה שעליו לדעת שמעלתו שלו גדולה יותר מכל הנותנים, כי הוא מזכה אותם ומצווה עליהם, ורק בזכותו הם תורמים.

כך הדבר בכל עניין בחיים. לפעמים רואים אנו אדם פועל ויוזם למען הכלל, ומקדיש את כל זמנו לטובת הסובבים אותו. הוא מתרים אנשים ורותם אותם לפעולה, אף על פי שלו עצמו אין מה לתרום. יש אנשים שיחשבו שזה לא בסדר לדרוש מהאחרים בלי שאתה תורם מעצמך, אך הפרשה מלמדת אותנו שאדם יקר כזה – זכות הרבים תלויה בו, שהרי כל המצוות שכל האנשים עשו, נעשו בזכותו. לאדם כזה, הפועל למען הכלל, יש עזרה מיוחדת ממרום, כי לפעמים בעזרת שלוש אבנים שלא שוות כלום, אפשר לעשות דברים גדולים מאוד. (שלום לעם)

הבעל הטורים כתב 'כתית' רומז לשני המוקדשים, מקדש ראשון ת"י שנים, ומקדש שני ת"כ שנים, לומר שמצווה זו של הדלקת נרות במקדש יהיה נוהג כך וכך שנים. ע"כ. ולכאורה אין שום רמז בפסוק להדלקה בבית שלישי שיבנה במהרה בימינו.

אלא יש לבאר על פי הפסוק (תהילים קכז-א) 'אם ד' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו', נקדים מה שעמדו הקדמונים, הרי שני המקדשים שחרבו הם פועל ריק ח"ו, והיו כלא היו, חלילה מלומר כן. ועוד יש לדייק, כי הכוונה על העתיד, אם ד' לא 'יבנה' לשון עתיד, אם כן למה כתוב שווא 'עמלו' לשון עבר הווה ליה למימר שווא 'יעמלו' גם כן לשון עתיד.

אלא אפשר להבין על פי משל למה הדבר דומה, למלך גדול אשר נפשו איותה והשתוקק לנטוע בגן ביתו המפואר את העצים הגבוהים והמיוחדים הנמצאים בקצוי תבל הרחוקים, שכידוע יש במדינות אפריקה הרחוקה עצים מיוחדים להפליא, כמו למשל עץ שגידולו הוא לרוחב ולא לגובה, ורוחב ענפיו מגיעים למרחק רב, וכמו כן ישנם עצים שיש להם ענפים כמו מקלות ארוכים מאד ואין להם עלים בכלל, ועוד סוגים של עצים מיוחדים שגדילים רק שם, על כן רצה המלך שבגן ביתו המלא עם כל מיני עצים, שגם מהסוגים היפים האלה יפארו את הגן שלו. והמלך קרא לאנשי מקצוע המבינים בנטיעות וכו' וציווה להם שמוכרחים לנטוע בגנו את העצים הללו המרהיבים ביופיים לכל רואיהם, אבל אנשי המקצוע הסבירו למלך שזה בלתי אפשרי לנטוע עצי כאלו בגנו, כי רק האקלים והאוויר של אותן המדינות מסוגלים להצמיח עצים כאלה, אבל בסביבה של המלך ובארצו האוויר והאקלים אינם מתאימים, ולא יחזיקו מעמד, ולא תצליח הנטיעה, וחבל להשקיע מאמצים, כידוע שלכל ארץ וארץ יש לה הטבע והאוויר לסוגי נטיעות שונות ולא בכל מקום אפשר לצמוח כל צומח מן האדמה. אבל המלך לא קיבל את ההסברים של בעלי המקצוע ונתן פקודה שבכל מחיר הם מוכרחים לדאוג ולשמוע בקולו ולנטוע גם אצלו את העצים המיוחדים הללו. בלית ברירה, כי מוכרחים לקיים מצות המלך התחילו האגרונומים לטכס עצה איך להעביר מהתם להכא את העצים המיוחדים האלה, ובכן בעלי המקצוע נסעו למקום הרחוק והנידח הנ"ל, היכן שנמצאים העצים המיוחדים וטיכסו עצה ומצאו דרך איך לבצע את פקודת המלך, ובכן הגיעו לידי מסקנה ומצאו פתרון על ידי שהוציאו את העצים עצמם עם חלקת אדמה נוספת בכדי שהעצים ישארו הלאה עם האדמה המיוחדת שלהם, ועל ידי זה ימשיכו לגדול גם במקומות אחרים, המבצע היה קשה מאוד להוביל את העצים עם האדמה ממקום רחוק עד לגינת המלך אבל פקודת המלך אין להשיב, ובכן כך היה ונטעו בגינת המלך את העצים יחד עם הרבה מהאדמה שהביאו איתם. עברו כמה חדשים והנטיעות החדשות הצליחו במקצת והעצים המשיכו גם במקום החדש הזה לחיות את החיים שלהם, אבל ברבות הזמן החלו העצים להתייבש ולהראות סימני נפילה, והכל ראו שבאמת אין כאן מקומם הטבעי, ואין העצים מתרגלים לאוויר והאקלים החדש, וכאן אין הם ממשיכים בחיות שלהם ומתייבשים והולכים ונופלים לארץ כסתם עצים ריקים ומאבדים מיופים הנאה והמיוחד. בראות המלך הכישלון של העברת העצים ממקומם הטבעי הצטער מאוד שלא הצליח במשימתו, אבל לא אמר נואש ולא נסוג מתוכניתו ובכל זאת רצה בכל מאודו להתפאר בעצים המיוחדים בגן שלו, לכן ציווה על בעלי המקצוע הגננים שעליהם להתחיל ולנסות עוד הפעם במבצע המסובך הזה, ועוד פעם לנסוע למרחקים ולהביא השתילים, ועוד פעם לנטוע, כי אולי בפעם הראשונה לא הצליחו אבל אולי בפעם השנייה כן יצליחו. ואכן המשרתים הנאמנים לקחו על עצמם את המשימה הגדולה ולנסות שנית, וכל העבודה נעשתה מחדש ונטעו שוב את העצים עם האדמה שלהם בגן ביתו של המלך, ואכן המלך שמח מאוד וקיווה בכל לבו שהפעם ישתרשו העצים ויגדלו ביופיים תמיד ויפארו את גן ביתו לשם ולתפארת. אבל מה מאוד גדלה האכזבה ששוב שנית קרה מה שקרה שאחרי זמן מה התחילו הענפים לנפול ארצה והעצים התחילו להתייבש ולאבד מחיותם ולבסוף נהרסו כליל ולא נשאר מהעצים שום דבר, והצער של המלך היה גדול מאוד. עד שהמלך החליט שהוא בכבודו ובעצמו מוכרח לנסוע למקום ההוא ולפקח בעצמו על עבודת הובלת העצים והאדמה ולתת עצות הגונות לבעלי מקצוע ולפקח עליהם שלא יתרשלו ויוציאו הרבה מהאדמה ולעטוף את האדמה יחד עם העצים ועוד פרטים חשובים, הכל בכדי שההעברה תצליח, ואכן כך היה על ידי שהמלך בעצמו עמד על משמרתו והובילו בפעם השלישית, אכן הצליחו והעצים גדלו והתרחבו וענפיהם התפזרו לארכו ולרחבו של הגן והיה לשם ולתפארת לכל באי שערי הגן. אמר המלך לעבדיו ולעושי דברו, אל תחשבו שעבודתכם הקודמת בשתי הפעמים הייתה לריק חס וחלילה, שהרי בפעמים הקודמות הלכה לאיבוד הנטיעה שלכם ולא נשאר מאומה, לא כן, אלא גם עבודתכם הקודמת הייתה לטובה, כי על ידי זה שאתם הבאתם פעמיים את העצים יחד עם האדמה, למרות שלא נקלטו באדמה ולא המשיכו לגדול, אבל האוויר התרגל לעצים החדשים וגם האדמה שלנו התרגלה לקלוט את האדמה של המדינה הרחוקה הנ"ל, לכן עכשיו שהבאנו את העצים בפעם השלישית כבר נקלטו באדמה לטובה, כי האוויר התרגל כבר לעצים הללו, ולכן עבודתכם הקודמת לא הייתה לריק אלא עזר ועזר לפעם השלישית להקלט יפה. הנמשל מובן, שבית המקדש הוא קדוש בקדושה עליונה למעלה  מהמשוער, וקצרה בינתנו להבין ולהשכיל גודל חשיבותו, ולכן כשנבנה הבית המקדש הראשון אמנם נתקיים כמה שנים אבל לא להצליח במעמדו ולא נקלט בארץ המגושמות הזאת ובית המקדש לא התרגל לאוויר הארץ, ולכן בעוונותינו הרבים נחרב בית המקדש הראשון, אבל הקב"ה מלך מלכי המלכים רצה להיטיב עם הבריות וציווה לבנותו מחדש, ואכן נבנה בית המקדש השני בתקוה שיהיה בנין בית עולמים לעד ולנצח, אבל שוב לא זכינו ובית המקדש לא התרגל לאוויר הלא צח והלא נקי של הארץ המגושמות, ונחרב בפעם השנייה. מה עשה הקב"ה הבטיח לנו שבית המקדש השלישי יבנה על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו וירד מן השמים בנוי ומושלם בתכלית השלימות ואז יתקיים אי"ה לעולמי עד, ובית המקדש יהיה לו קיום חזק בעולם הזה. אבל זה רק תודות ובגלל שני בתי המקדש הקודמים שבנו אותם והארץ התרגלה להיות בתוכה קודש קדשים, ועתה למרות שנחרבו, אבל בכל זאת נשאר הטעם וההרגל של בית המקדש, ואויר הארץ הגשמי התרגל כבר לקדושה העליונה של בית המקדש, לכן יש תקוה שבית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו יתקיים לעד ולנצח, וזה הודות לבתים הקודמים שעזרו להתרגל לבניין מקודש. ועל פי זה מבואר דברי הבעל הטורים, 'כתית למאור' בא הרמז בתיבת 'כתית' לרמז שיכתתו אלו מקדשים, ושלא תאמר אם כן הוי פועל בטל לזה אמר להעלות נר תמיד, כלומר שדבר זה נצרך להעלות נר תמיד היינו בבית שלישי שיהיה נצחי ותמידי, ועל כן להעלות הוא מבניין כבד.

(ישמח משה)

פירש רש"י עד שתהא השלהבת עולה מאליה.

ובכדי לבאר את פירש רש"י על פי הסבר לאיש שיושב לו בביתו קופא מקור, סערות רוחות וגשמים בחוץ, חלונות הבית רועדים מפרצי הרוח החודרים דרך חרכיו, עד שהסערה שולטת פנימה בכל פינות חדריו, ארכבותיו דא לדא נקשן, ואין עצה אלא להדליק את האור כדי לחמם את עצמותיו היבשות. בתוך הבית מונחים להם עצים טובים, באין ברירה אחרת בידו ניגש הוא אל המלאכה למלאות צרכו במעט עצים אלה, הצית בהם את האש אשר חיש מהר נדלקו, אך לא עלתה בהם השלהבת כראוי עקב הכמות הקטנה שבהם, וממילא לא היה בה בכדי לחמם את הבית ולגרש הקור השורר בין כתליו. ביודעו פרק בטבעה של האש, טרח ואסף מכל פינות ביתו כלים מכלים שונים על מנת לנפנף בהם על יד האש, בכדי שינשב בה הרוח וללבות את השלהבת להיות עולה יפה, וכשגם עצה זו לא הפיקה את התועלת הרצויה נשכב הוא עצמו בפישוט ידיים ורגלים אצל האור, ובכל כוחו נפח בפיו אנה ואנה, ובכל זאת עדיין בוששה השלהבת מלעלות, אמר בלבו, חדא מחדא לא אתיא, ניתי חדא מתרתי, ובבת אחת נפח בפיו בכל כוחו ובשתי כפות ידיו נפנף בכלים. באותה שעה נכנס חברו לתוך ביתו, ומצאו שוכב על הארץ, לחייו נפוחות ואדומות מרוב יגיעה, ידיו עולות ויורדות ומנפנפות ברוח, זיעה מכסה את כל גופו, ומראהו כאחד המבוהלים והמטורפים, נעמד הלה משתומם למראה עיניו, שמא יצא חברו מדעתו, או מחלה איומה תקפתו, חיש מהר רץ אליו וצעק לקראתו, מה לך ידידי כל הבהלה הזאת. ענהו האיש, רצוני להעלות את שלהבת האש למען תטיב לחמם את קירות הבית, וכבר נסיתי את כל התחבולות וללא הצלחה, בשמוע חברו דברים אלו מילא את פיו בצחוק ולעג לעומתו שוטה שכמותך, האינך רואה כי מעטים המה העצים אשר בהם הצית את האש, עליך לקום וללקט עצים מרובים להוסיף על האש ואז תעלה השלהבת מאליה. והנמשל מובן הוא, ההתלהבות הרוחנית זקוקה לעצי העבודה בכדי שתעלה בקרב לב האדם, ולחנם יטרח להרבות אש הקדושה בתוככי נפשו, אם לא יוסיף עצים למערכה גדרים וסייגים בתורת ד', והן הם דברי הבית אהרן זי"ע בפרשתן וז"ל, "שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, היינו שצריך לייגע עצמו

בעבדות  עד  שתהא  שלהבת  עולה  מאליה,  כי  ממילא  יעלה התלהבות ולא שיכווין לזה, ולא כשוטים המחפשים ומצפים להתלהבות, רק שצריך לעמול בעבדות, והשלהבת תעלה מאליה", עכ"ל.  (דברי זקנים)

הרב שבתאי אשכנזי הכהן, הידוע בכינויו הש"ך, על שם ספרו "שפתי כהן" מביא כי שלוש פעמים בפרשת הכהונה מופיעות המילים "לכהנו לי": בפעם הראשונה נאמר כאן: "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו" לכהנו לי".

בפעם השנייה נאמר (פסוק ג') "ועשו את בגדי אהרן לקדשו לכהנו לי".

ובפעם השלישית נאמר (פסוק ד') "ועשו בגדי קדש לאהרן אחיך ולבניו לכהנו לי".

המילה "לי" היא בגימטרייה ארבעים, והפסוקים הללו מרמזים על שלושה כוהנים גדולים ששימשו בבית המקדש, כל אחד מהם במשך תקופה של ארבעים שנה.

אהרן הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה.

עלי הכהן שימש בכהונה גדולה במשך ארבעים שנה, כמו שנאמר בפסוק (שמואל א' פרק ד' פסוק י"ח) "והוא שפט את ישראל ארבעים שנה".

השלישי היה שמעון הצדיק ששימש ככהן גדול בימי בית שני ואף הוא כהן בתפקיד רם זה במשך ארבעים שנה.

(הרב צבי פולק)

נראה לי על פי אמרם ז"ל (שבת קיג.) ר' יוחנן הוי קרי למאני מכבדותא, וכן אמרו (שבת קמה:) מפני מה תלמידי חכמים שבבל מצויינים מפני שאינן בני תורה, הרי דהבגדים נותנין כבוד לאיש לפני העם, וכן גורמים שיתנהג אדם בקדושה אם יביט אל בגדיו שהוא מצויין בעם, ע"כ צריך להיות גם מצוין במעשיו, והנה אהרן לא היה צריך לזה שיהיה בגדיו מזכירין אותו שיהיה גם מעשיו מצויינים, אלא רק שיהיה לו 'לכבוד ולתפארת'. ובדרך אגב נוסיף לכאן העובדא הידועה, שכשנתקבל הגה"ק רבי ר' שמעלקא מניקלשבורג זצ"ל לאב"ד בעיר גדולה לאלוקים וקיבלו פניו ולנשק כפות ידיו הטהורות, ביקש שימתינו קצת עליו, שצריך להכין עצמו כדי שיוכל לקבל אותם, וכשסגר עצמו בחדר, הרהיבו איזה אנשים ועמדו מאחורי הדלת ורצו לשמוע ולדעת מה המה הכנותיו, ולתמיהתם שמעו איך שהגה"ק זצ"ל אומר לעצמו פעמים אין מספר "שלום עליכם מורינו ורבינו", "יחי אדונינו", "ברוכים הבאים צדיק דורינו" וכולם עמדו משתוממים, הרה"ק שהרגיש ברוח קדשו על המתרחש, ביקש להכניס אליו את האנשים, ואמר להם האם אתם יודעים מה פירוש המשנה (אבות פ"ב מ"י) 'יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך', הפירוש הוא, הכבוד שחברך מכבד אותך, יהיה ערכו בעיניך, כאילו אתה בעצמך היית מכבד עצמך, שאין דבר מגונה מזה, כן יהיה בעיניך למשא ולמותר הכבוד שחברך מכבד אותך.  (משיב דברים)

באחד הכפרים בארץ, היה רב שהיה מנסה להשפיע על התושבים לקיים מצוות, ולא עלה בידו.

הרב ניסה בכל דרך להשפיע עליהם. שוב ושוב חזר על דרישותיו, אך הם בשלהם, רחוקים מאוד מתורה ומצוות, ומתגאים בדבר אחד: "יש לנו לב טוב, אנו דואגים אחד לשני, עושים חסד ולא עושים רע לאף אחד״.

מה עשה הרב? יום אחד הכריז שאורח חשוב שבא אליו לביקור, מת בפתאומיות והציבור נקרא לבוא וליטול חלק בלווייתו.

בשעה היעודה הגיע כל הציבור והרב החל לזעוק ולהספיד את הנפטר בבכי תמרורים: ״איזה צדיק הוא היה, איזה לב טוב היה לו, אף פעם הוא לא גנב, לא רצח, לא העליב אף אחד, איזה לב טוב היה לו״.

וכך הספיד הרב ובכה, וגם הציבור, כשראו את הרב בוכה, בכו יחד אתו וליוו את הנפטר עד לבית הקברות. ואז קרא הרב ואמר: ״הוציאו את המת וקברו אותו!״

פתחו את הארון, והנה, כבשה מתה.

כעסו כולם על הרב ואמרו לו: ״שיקרת אותנו?!״

אמר להם הרב: ״לא שיקרתי! אם יהודי הוא מי שיש לו לב טוב, אז גם הכבש הזה הוא יהודי – הוא מעולם לא גנב, מעולם לא רצח. היה לו לב טוב. אם מה שנדרש מיהודי הוא רק לב טוב גם הכבשה הזו יכולה ללכת לגן עדן…״

(מפי הרב נסים יגן זצ״ל)

וקשה דהיה לי לומר להיפוך, ושמות בני ישראל יהיו על האבנים. ועוד דפתוחי חותם פירש רש"י לעיל שהוא כחריצת חותמי טבעות לחתום אגרות. והלא בחותם טבעת האותיות חרוצות עליו הפוכות כדי כשיחתום יהיו על הנייר ישרות, ואם גם על אבני החושן היו האותיות הפוכות כעל חותם, האיך היו קראו אותם. ונראה שלא חקקו בעבר החיצון של האבנים, כי אז היה מקולקל זיו והדר האבנים, אלא חקקו את האבנים בצד השני למטה כלפי פנים באותיות הפוכות, ומכיוון שהיו אבנים טובות ומאירות כזכוכית, היו נראות האותיות היטב למעלה לצד הקורא, ושפיר היו ישרות. וזה שאמר הכתוב, והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, כי השמות היו נחקקים בצד האבנים שלמטה, ועיקר עובי האבן היה שוכב על אותן האותיות, וביאר הכתוב דלמה היה כן, משום פתוחי חותם, משום שהאותיות היו צריכות להיות נחקקות הפוכות כחותם, לכן הוצרכו להיות למטה כדי שהקורא יקרא אותן ישרות מלמעלה.