כיסופים – ששת הנסיונות של האביר יעקב

כיסופים

ממשה רבנו עד החפץ חיים, היו חכמים שהשתוקקו לעלות לארץ ועשו כל מאמץ לשם כך, אך תוחלתם נכזבה * הסיבה שבגינה חזר הגר"א מנסיעתו לארץ, הבית של החפץ חיים בפתח-תקוה, ששת הנסיונות של האביר יעקב, והצדיק שהיה ניצוץ של משה רבנו * עליה וקוץ בה

| עובדיה חן |

כמעט בכל דור ודור, השתוקקו גדולי ישראל שישבו בגלות – לעלות לחונן את עפר ארץ ישראל, לפחות לעת זקנתם, כדי לבלות בה שארית ימיהם ולזכות להיטמן בעפרה. חלק גדול מהם הצליחו לממש את חלומם, אך חלקם משום מה לא הצליחו בשום פנים ואופן על אף נסיונות חוזרים ונשנים.

מהם ידועים הגר"א והבעל שם טוב שניסו לעלות לארץ כמה פעמים, ולא עלתה בידם. מעניין שתלמידיהם הצליחו לממש את העליה לארץ, שבאה כתוצאה מהתעוררותם של רבותיהם, אבל הגר"א והבעל שם טוב עצמם לא הצליחו לעלות.

רבנו הגר"א בערך בשנת תק"כ היה בדרכו לארץ ישראל, ובאמצע הנסיעה חזר בו. יש מסורת הגורסת כי טעם חזרתו של הגר"א מנסיעתו לארץ ישראל היתה מחמת שבאותה שנה חל להיות ראש השנה בשבת וסבר להלכה שיש לתקוע בארץ ישראל, כיון ששם עיקר ראש השנה הוא ביום הראשון, ובמקרה כזה שחל ראש השנה רק יום א' חייבים לתקוע אף בשבת, אך כיון שאין זה תלוי בידו אלא בבעל תוקע או בדעת ב"ד ואם לא יסכימו לו לתקוע, א"כ מבטל ממנו מצות עשה של תקיעת שופר. משא"כ בחו"ל ששני הימים כיומא אריכתא דמו, א"כ אין לתקוע כשחל ר"ה בשבת. ואף שיש מצות ישוב ארץ ישראל, הרי לדעת הרמב"ם בזמן הזה היא רק מדרבנן, לכן נמנע מלעלות לארץ ישראל.

אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה

על החפץ חיים מסופר כי בסוף ימיו התכונן לעלות לארץ ישראל, וכבר הכינו לו בית בעיר פתח-תקוה. עד היום בית זה מכונה בפי כל "ביתו של החפץ חיים". כאשר נפרד מבני קהילתו, הפצירו בו כי ישאר, אך בלבו גמלה ההחלטה לזכות לחונן עפרה של ארץ ישראל, וכבר העמיד במקומו ראש ישיבה בישיבת ראדין. הכל היה מוכן לקראת הנסיעה, אך דא עקא אשתו חלתה, והוא הוכרח להשאר, ולדרוש ברופאים עד שהתרפאה.

אחר שנתרפאה, רצה שוב לצאת לנסיעה, אך שוב עכבוהו מן השמים, ובתו נפלה למשכב. כעת הוצרך להמתין עד שהתרפאה. כשסוף סוף, רצה לצאת לארץ ישראל בפעם השלישית, קבעו הרופאים כי הוא מדי מבוגר לצאת לנסיעה כזו, והוא חייב להשאר במקומו.

הצטער החפץ חיים עד מאד, על כי לא עלתה בידו להגיע לארץ הקודש. ראו תלמידיו את כאבו הגדול ושאלוהו בתמיהה, הרי המשיח יבוא ויקבץ את כל הגלויות, ואף אתה תבוא עמו?! אמר להם הח"ח: אינו דומה מי שירצה להיכנס אחר כך לארץ, למי שכבר זכה להיכנס ולהיות בארץ ישראל…

אף מזוודה מיוחדת היתה לו, שבה היה שם את חפציו הנחוצים ביותר, כדי שכשיבוא המשיח, מיד יהיה מוכן לעלות לארץ ישראל.

היו חכמים שהיו ממש בדרכם לארץ ישראל, ורגע לפני הסתלקו במפתיע מן העולם. כך היה עם הגאון הקדוש רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל. רבי יעקב אהב מאוד את ארץ ישראל ושאף לעלות אליה, אך בני קהילתו בתאפילאלת התנגדו, עיכבו ומנעו ממנו לעזוב אותם. הוא ניסה לעלות לארץ שש פעמים, ורק בפעם הששית, בשנת ה'תר"ם (1879), הצליח לשכנע את בני קהילתו, שבנו רבי מסעוד, ישמש כרב הקהילה במקומו, והם הניחו לו לצאת לדרכו. בדרכו לארץ ישראל עבר דרך אלג'יריה, תוניסיה, לוב ומצרים. בט"ו בטבת הוא הגיע לאלכסנדריה ושהה בה מעט, ובי"ז בטבת הגיע לעיר דמנהור הסמוכה, שם חלה לפתע קשות, ונפטר בכ' בטבת ה'תר"ם (4 בינואר 1880) ונקבר בדמנהור.

על אם הדרך

היו גם חכמים שבדרכם לארץ, עברו במדינה מסוימת, ומסיבות מסוימות נשארו בה עד סוף חייהם.

מתוכם כעין החשמל, הגאון המקובל רבי שמעון לביא זצ"ל, מחבר ספר "כתם פז" על הזוהר ומחבר הפיוט "בר יוחאי", אשר בכל העולם נתפרסם שמו.

רבי שמעון היה במקורו מספרד. בעקבות הגרוש, ברחה משפחתו למרוקו – שם התמנה לרב. לימים, גמר בלבו לעלות לארץ ישראל ובדרכו עצר בלוב. בהיותו שם נגע ללבו מצבם הרוחני של יהודי המקום, והחליט להישאר במקום להגדיל תורה ולהאדירה.

חפץ ה' בידו צלח, והוא הביא לתנופה רוחנית בקרב הקהילה והחזיר עטרה ליושנה. הוא אירגן את בתי הדין הרבניים, הדריך רבנים וחינך דור של חכמים גדולים בתורה. מקום קבורתו באלד'הרה, הפך למקום קדוש ליהודים ולמוסלמים שייחסו לו מעשי נסים רבים.

על הגאון ר' אהרן קוטלר זצ"ל מסופר שכאשר היה עדיין בליטא, התאפשר לו להימלט מידי הנאצים, אך שררה אצלו התלבטות גדולה מאוד: האם להיענות למכתביו של הגאון ר' משה פינשטיין זצ"ל שהפציר בו להגיע לארה"ב ולהצטרף אליו "להפרחת שממות המדבר הרוחני האמריקני", או לעלות לארץ ישראל ולהצטרף אל העולם הרוחני המתפתח. הצדדים היו שוים ולא היתה בידו החלטה ברורה. הוא הטיל את גורל הגר"א, ולפניו הופיע הפסוק: "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה" (שמות ד, כז). התשובה היתה ברורה. הגר"א פירש זאת כך: 'ויאמר ה' אל אהרן' (רמז לשמו: אהרן קוטלר), 'לך לקראת משה המדברה' (ידידו רבי משה פיינשטיין, שהיה אז במעין מדבר – שכן ארה"ב היתה אז מאד ירודה מבחינה רוחנית). ואכן הרב קוטלר קיבל את הסימן, הגיע לארה"ב, ותוך זמן קצר הקים את הישיבה בעיר לייקווד בניו ג'רסי, מהישיבות הגדולות בעולם, והשפיע רבות על יהדות ארה"ב.

ממשה עד משה

ערגתו ותשוקתו של הגאון הקדוש רבי כלפון משה הכהן זצ"ל לעלות לארץ הקודש, בערה כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו, ותמיד ייחל להגות בתורה באוירה המחכים. כמשה רבנו בשעתו, משאת נפשו היתה לעלות ציונה ולחונן את עפרה הקדוש של ארץ ישראל.

ואכן, כל ימיו עשה מאמצים גדולים וכבירים לעלות לארץ, אלא שמן השמים מנעוהו. כל מאמציו עלו בתוהו ולא עלה בידו להגשים את חלומו. היו גם פעמים שהכל כבר היה מוכן לנסיעה, וברגע האחרון התבטלה מסיבות שונות.

ומדוע עשה ה' ככה? כנראה ראה הקב"ה כי אם יעלה ארצה, יזנחו צאן מרעיתו ותשאר עדת ה' בעיר ג'רבא כצאן אשר אין להם רועה, ולכן נמנע ממנו לעלות.

בנו רבי שושן, ניסה לצדד ולומר סיבה אחרת למניעותיו הרבות של אביו לעלות לארץ ישראל. לטענתו, אביו היה ניצוץ ממשה רבנו עליו השלום, והראיה לכך כי בדברים רבים נמצא מכנה משותף ביניהם. לבד ממה שנקרא על שמו, גם אחז תמיד במדותיו הקדושות: ענוה, קדושה, הרבצת תורה, גדרת פרצות הדור, מסירות נפש בעד עמו, ודאגה לכל עניני הציבור בגשמי ורוחני. סיוע להנחה זו, נלמד מכך שעל אף שרבי כלפון עקב חולשתו לא היה מתענה רק תעניות הכרחיות, בכל זאת בז' באדר יום פטירת משה רבנו ע"ה, נוהג היה להתענות מִדי שנה.

עוד בהיותו צעיר לימים, סערו והמו בקרבו געגועים טמירים לעלות ולהתיישב בארץ חמדה. בשנת התרנ"ח והוא בן כ"ד שנים, ניסה את נסיונו הראשון לעלות ארצה. היה זה בעצת ידידו ורעו הצדיק רבי נסים נחום זצ"ל מטריפולי, עמו היה בקשרי ידידות, עוד מביקורו בטריפולי בדרכו לרפא את עיניו.

רבי נסים הציע לרבי כלפון לעלות עמו לירושלים עיר הקודש, והבטיחו כי כל הוצאות הנסיעה יהיו על חשבונו. אך תנאי אחד התנה עמו, שמספר שעות בכל יום, יקבע ללמוד עמו בצוותא, ובזמן הנותר, יעשה מה שלבו חפץ. יתירה מזו, הבטיחו רבי נסים כי יתן לו בעד לימוד זה משכורת קבועה.

רבי כלפון כמובן קיבל את ההצעה בזרועות פתוחות וכמוצא שלל רב, הן תמיד ייחל בכל לבו לעלות לארץ הקודש משאת נפשו, והנה הזדמנות פז. ואכן, הכינו רבי כלפון ובני ביתו את עצמם לנסיעה, ארזו מזוודות, וסידרו את כל הדרוש. מקום המפגש עם רבי נסים נקבע בעיר מאלטה, ומשם תוכנן כי יסעו יחדיו.

אך מן השמים רצו אחרת. כאשר הכל כבר היה ערוך ומוכן לנסיעה, הזדמן לג'רבא באופן בלתי צפוי אביו – הגאון רבי שלום הכהן זצ"ל שהיה רבה של העיר זרזיס. כאשר שמע כי בנו עומד לנסוע ארצה, ניסה להניאו באמרו "למה לך למהר? לפי חשבוני בשנת תרע"ז יבוא המשיח ותהיה גאולת ישראל, ואז נעלה כולנו יחדיו".

מכיון שמצות כיבוד אב ואם עמדה בראש מעייניו, לא ניסה אפילו להתווכח ולערער, ועל אף אי הנעימות מידידו רבי נסים נחום, ולמרות שהיה הכל מוכן ומזומן לנסיעה, דחה עלייתו מפני כבוד אביו.

כל ימיו של אותו צדיק, מצטער היה על שעת כושר זו שחמקה מידו והוחמצה.

אף בערוב ימיו לאחר מלחמת העולם השנייה, פעל רבות כדי לעלות לארץ האבות. לשם כך, הוא התכתב עם הרבנים בארץ ועם ראשי הסוכנות, בתחינה כי ישלחו לו רשיון עליה. השגת רשיונות בתקופה ההיא, היתה הישג כביר, שכן בארץ פעלה עדיין מדיניות "הספר הלבן" על ידי הבריטים, שמגמתה היתה כידוע לצמצם ככל האפשר את מספר היהודים העולים לארץ.

בשנת התש"ט, הושג חפצו והרישיון המיוחל הגיע סוף סוף. בנו רבי שושן נסע תיכף לעיר הבירה תוניס כדי להסדיר את המסמכים, הוויזה והדרכונים של כל המשפחה לקראת עלייתם לארץ המובטחת. רבי כלפון השלים את ההכנות האחרונות, אסף את גווילי כתבי ידו שעוד לא ראו אור הדפוס, ועטפם לבל יירטבו באונייה שעמה נערך לעשות את הדרך.

הכל היה מוכן, אלא שרצון ה' היה אחרת. בדיוק אז תקפה אותו מחלה אנושה. הרופאים כמובן אסרו עליו להסתכן בטלטולי הדרך הקשים של החורף, והמליצו לו להמתין לחודשי הקיץ. אך המחלה הכריעתו מיום ליום, ולא עזבה אותו עד יומו האחרון.

בעת מחלתו, צער רב היה ממלא את לבו, ועל פניו היתה שרויה כמין עננה של תוגה. לא מעצם המחלה דאב לבו, אלא על כי מפאת המחלה ניטלה ממנו האפשרות למלאות את משאלת חייו. "אין אני מצטער מחמת המחלה או המוות, יודע אני כי דבר זה יגיע היום או מחר" אמר בצער למקורביו "צערי הגדול, הוא בשל העובדה כי לא זכיתי בחיי לחונן את עפרה של ארץ הקודש".

לעלות לארץ הקדש, אמנם לא זכה, אך לפחות חלק ונחלה בארץ, דאג שיהיה לו. מקומץ המעות שהיו בידו, רכש חלקת אדמה בשכונת בית-הכרם בירושלים. "כשאבוא לארץ ישראל" – אמר – "אף אם אהיה חקלאי פשוט, ואעבוד את אדמתה הקדושה של ארץ ישראל – דיי". לרדת מדרגת רבה של ג'רבא, לעובד אדמה פשוט שאף אחד לא שם לבו לחשיבותו, לא אכפת היה לו, ובלבד לחיות בארץ ישראל. גם בדרשותיו, היה משדל את קהל עדתו, שאף אם אין ביכולתם לעלות לארץ ישראל, לכל הפחות יקנו שם חלקת קרקע.

אמנם בחיי חיותו, לא זכה רבי כלפון לממש את חלום חייו ולחונן את עפרה של ארצנו הקדושה, אשר כה אהב, פעל והתפלל מעמקי לבו למענה, אך לאחר יותר מיובל שנים מפטירתו, זכה והגיעו עצמותיו לארץ, ובה נטמן למנוחת עולמים.

ואת עפרה יחוננו

עוד משחר נעוריו, משאת נפשו של הגאון הקדוש רבי מצליח מאזוז זצ"ל היתה לעלות ציונה ולחונן את עפרה הקדוש של ארץ ישראל. חיבתו לארץ הקודש היתה עצומה, ותמיד ייחל להגות בתורה באוירה המחכים.

את ביתו בחוץ לארץ, ראה כדירת עראי, שבכל הזדמנות ניתן לעקור ממנה ולעלות ארצה. בשל כך, נמנע מלרכוש דירת קבע בתונס, וכל ימיו חי בשכירות. גם בזמן שעבד בבית הדין במשכורת ממשלתית, והממשלה התוניסאית עודדה את עובדי המדינה לרכוש דירה ולהוריד את התשלום עליה מהמשכורת מדי חודש, סירב להצעה.

כאמור, כבר משנת התש"ו, עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, שאף לראות עצמו פוסע בין סמטאות האבן בירושלים, נושא תפלה בהרי צפת האפופים בענני קדושה, ודומע ליד שריד בית מקדשנו הכותל המערבי…

כצעד ראשון, פנה אל הרבנות הראשית בתונס וביקש מהם להגיש עבורו מכתב בקשה לסוכנות היהודית בארץ ישראל, על מנת שינפיקו תעודות עליה למשפחתו ולהוריו.

ואכן, פקיד הרבנות הראשית בתונס ניסח מכתב בקשה מפורט וברור. אלא שלא כך רצו משמים! הסוכנות היהודית השיבה תשובה ביום ז' בחשון התש"ו, כי יש לפנות לועדת העליה בתונס מאחר שאזלו רשיונות העליה. רבי מצליח פנה לועדת העליה, אך לא התקבלה כל תגובה.

למרות חוסר ההיענות מהגורמים הרשמיים, לא איבד תקוה, וניסה לחשוב על דרכים חילופיות. גם בשנת התשי"ב, כאשר כיהן במשרה חשובה כחבר בית הדין בתונס במשכורת ממשלתית מכובדת, אהבתו לארץ ישראל לא משה מלבו, והוא ניסה לעלות לארץ בדרכים שונות.

מאז שנודע לרבי מצליח על ההתפרקות הרוחנית השוררת בארץ, הוריד מעל הפרק את ענין העלייה של משפחתו. ישוב ארץ ישראל עם כל מעלתו וחשיבותו, אינו יכול לבוא על חשבון חינוך הבנים!

באחת מההתכתבויות הרבות שלו עם הגאון רבי עובדיה הדאיה זצ"ל, איחל לו האחרון בסוף אחד המכתבים שיזכה להתיישב בארץ הקדש. בתגובה, שלח לו רבי מצליח מכתב ארוך (בערך משנת התשי"ד), בו הסיח את לבו וגולל לפניו בארוכה את השתלשלות העניינים והסיבות שמנעוהו בעבר ובהווה מלעלות לארץ, כשהסיבה העיקרית היא המצב הרוחני השורר בארץ.

בשנות חייו האחרונות, חל שינוי-מה בהתייחסותו לעלייה לארץ. במכתבים ששלחו לו עמיתו הגאון רבי רפאל כצ'יר צבאן זצ"ל, ורבי שמואל עידאן זצ"ל, הם סיפרו שיש ריכוזים רבים של יהודים שומרי מצוות, וניתן לפתח עוד ועוד גרעינים תורניים כאלה, להקים ישיבות ולהגדיל תורה ולהאדירה. "בוא אלינו לבקר והתרשם במו עיניך!" הציעו.

רבי מצליח נטה להסכים, אך שמר על החלטתו בסודיות גמורה. חשש שהדברים יישמעו לשלטונות בתונס שהיו עוינים מאוד, והם ישללו ממנו את דרכונו, ובכך יסתם הגולל על יציאתו מתונס. ויסוד היה לו לחששו. בשנת התשכ"ה כאשר ביקש לחדש את דרכונו, סרבו לאשר לו. מיד קבע פגישה עם אחד מבכירי הממשל וביקש נימוק הגיוני לסירוב. לאחר בדיקה קצרה נאמר לו כי עברה שמועה שנסע לישראל כתייר! נדהם הרב מהלשונות הרעים ומדיבורי השקר וקרא: "בבקשה, יכולים אתם לבדוק בדרכון שלי ולראות בעצמכם כי מעולם לא עזבתי את תוניסיה!". ואכן נבדק ונמצא כדבריו, ודרכונו חודש.

כבכל צעד בחייו, גם בצעד משמעותי זה שקל היטב את מעשיו. עתוני ה"נטורי קרתא" שהיו נשלחים תדיר לביתו, היו מתארים את המצב הרוחני בארץ כשחור משחור, והוא חשש שהסוכנות היהודית תקבע לו מקום מגורים בסביבה שאינה שומרת תורה ומצוות. לפיכך, החליט על תכנית מסוימת של הגירה לצרפת עם משפחתו המצומצמת (הוריו באותו זמן כבר נפטרו), ובצרפת, כאשר יהיה חופשי ממדיניות תוניסיה, יסע לבקר בארץ כתייר, ויתור אחר מקום מגורים חרדי שבו יוכל לחנך את בניו לתורה, ואז יעלה את בני משפחתו בצורה מסודרת, ולא בתור עוֹלֶה שהסוכנות כופה עליו היכן לגור.

ואכן, כחמש פעמים נסע במיוחד לצרפת, כשמטרתו העיקרית היתה להסדיר את עלייתו לארץ. את דבר הביקורים הללו שמר בחשאיות גמורה, מחשש שהממשלה תדע על כך. אפילו בניו לא ידעו את הסיבה האמיתית שבגינה הוא נוסע לצרפת. הכל סברו כי נסיעותיו הם לצרכים אישיים.

אלא שעוף השמים הוליך את הקול, והשמועה החלה להתגלגל, וכדרכם של בני אדם אף הוסיפו נופך על הדברים. מעמדו בחוגי הממשל המקומי, גרם לו למשוך ידיו מן הרעיון לחלוטין. פרסום מסוג זה עלול היה להזיק לו!

בשנת תשכ"ה, כמעט ויצאה לפועל תכניתו להעביר את הישיבה לארץ ישראל. באותו זמן, קמו והתעודדו כמה מעולי ג'רבא תושבי שכונת פרדס כץ בבני ברק, בראשות רבי שמואל עידאן זצ"ל, להקים בית כנסת על שם רבם מרן הגאון רבי רחמים חי חויתה הכהן זצ"ל.

בהיותו בעל חזון המוסיף והולך, לא הסתפק רבי שמואל בייסוד בית הכנסת, אלא ביקש להקים בקומה העליונה שלו ישיבה, גם היא על שם רבי חויתה.

למעשה, כבר מאז פטירת רבו רבי חויתה, ביקש רבי שמואל להקים על שמו ישיבה בארץ הקדש, כפי שהיה ברצונו הטהור בימי חייו. בהיותו משמש כיושב ראש הארגון ליוצאי ג'רבא ודרום תוניסיה, פעל רבות לקדם את הקמת הישיבה, ואף קיים עם חברי הארגון ישיבות רבות בענין, אשר סוקרו בהרחבה בבטאון הארגון הנקרא "הד הדרום".

כעת, כאשר כבר המבנה של בית הכנסת קיים, חשב רבי שמואל כי יקל יותר להקים את הישיבה. בעודו תוהה על דרך הקמתה של הישיבה, ומי יעמוד בראשה, נצנץ רעיון כביר במוחו. במקום לחפש אחר תלמידים ורבנים, אין יותר מתאים מאשר להעלות לארץ את רבי מצליח יחד עם תלמידי ישיבתו, ולהקים להם את הישיבה מחדש בארץ הקודש.

ממחשבה למעשה, נטל בשמחה את קולמוסו, ושיגר לרבי מצליח מכתב ממרסייל בצרפת (שם שהה באותה עת, במסגרת עבודתו בסוכנות להעלאת יהודי תוניסיה לארץ), בו שטח את הצעתו.

אולם מסיבות שונות לא יצא הדבר לפועל, ולא זכינו שרבי מצליח יעלה לארץ הקודש. אמנם, התמלאה בסוף משאלתו של רבי שמואל, אך בצורה אחרת לצערנו – אחר שעלה הכורת על 'כסא רחמים' בתונס, נפתחה הישיבה בארץ, והיכן התמקמה בשנותיה הראשונות? בבית כנסת "בית רחמים".

את אהבתו המופלאה לארץ הקודש, כיסופיו העזים וגעגועיו הטמירים, העביר אל בניו אחריו. ערגה זו גרמה לבניו לדעת ולהבין שמקום מנוחתו האחרון הוא בלי ספק בארץ ישראל משאת נפשו, דוקא במרומי הר הזיתים המשקיף על הר הבית והכותל המערבי!