ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וישב – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו" (לז, ה )
ה"כתב סופר", שואל: א. ויחלום יוסף חלום – ולא נאמר מה חלם בו. ב. החלום הזה אכן היה נגד השבטים כפי שרואים בהמשך, שנאמר ויוסיפו 'עוד' שנוא אותו. אך צריך ביאור מדוע שנאוהו טרם שמעו את החלום… והוא מבאר פשט נפלא ומחודש: יוסף חלם את חלום האלומות המפורסם, אלא שבחלום עצמו הוא חלם שהוא מספר אותו לאחיו והם שונאים אותו בשל החלום. וזהו ביאור הלשון: "ויחלום יוסף חלום", ובאמצעו חלם "ויספר אותו לאחיו ויוסיפו עוד שנוא אותו". אם כן, מדוע סיפר להם יוסף את החלום כלל? משום שיוסף ידע והרגיש שחלומותיו אינם דמיונות בעלמא והם כעין נבואה, וקיימא לן שהכובש נבואתו חייב מיתה (סנהדרין פט, א). לפיכך אף על פי שחלם כבר שכאשר יספר להם יכעסו עליו מאוד, לא יכל להימנע מכך. על פי זה הוא מבאר את הפסוק הבא במתיקות: "ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה", אין 'נא' אלא לשון בקשה, לפי שחלם את ההמשך וידע שיכעסו עליו, לכן הוצרך להקדים בפיוס… (במחשבה תחילה)
"וילך יוסף אחר אחיו" (לז, יז)
חוזר היה רבי מרדכי חיים מסלונים ואומר בשם רבי שמואל מסלונים: "יוסף הצדיק פנה אל המלאך ואמר 'את אחי אנכי מבקש', מבקש אני להיות איתם באחדות, ואף על פי שהמלאך אמר 'נסעו מזה', דהיינו שהם התרחקו מהאחווה עמו, עדיין 'וילך יוסף אחר אחיו', כי או חברותא או מיתותא" !
"וישמע ראובן ויעלהו מידם" (לז, כא )
ישב פעם בעל ה'דברי חיים" מצאנז עם רבי ישראל משקלוב ואמר: "יודע מדוע נחשב מעשה ההצלה של ראובן שהציע להשליכו אל הבור, יותר מאשר יהודה שהציע למכור אותו למצרים? מפני שראובן אמנם הציע להשליכו לבור מלא נחשים ועקרבים, אולם הבור היה בארץ ישראל, ושם שמור האדם יותר אפילו אם נחשים ועקרבים מסובבים אותו, אולם יהודה הציע למכור את יוסף לישמעאלים ולהוציאו לחוץ לארץ, ושם גם אם האדם זוכה לעלות לגדלה, הריהו קרוב אל המיתה יותר מאשר לחיים"…
"ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה" (לז, כב)
ותמוה: הרי חז״ל דרשו על הפסוק ״והבור ריק אין בו מים״ מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו (שבת כב), ואם כן, איזו הצלה היתה זו כשהשליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים? התירוץ הוא שראובן קודם כל רצה להוציא אותו מידי האחים, כי הבחירה שבאדם אינה בידי שמים, ואדם כבעל בחירה יכול להרוג זולתו אפילו הוא נקי וחף מפשע, אבל נחשים ועקרבים אינם בעלי בחירה, ותעמוד לו זכותו. (אור החיים)
"והנה אורח ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאות וצרי ולוט" (לז, כה )
אומר רש"י למה פרסם הכתוב את משאם, להודיע מתן שכרן של צדיקים, שאין דרכן של ערביים לשאת אלא נפט ועטרן שריחן רע, ולזה נזדמנו בשמים, שלא יוזק מריח רע. שואל ר' חיים שמואלביץ זצ"ל שיש להתבונן הרי יוסף הולך למצרים ולא יודע מה ילד יום, והיה כל כך בצער, ומה משנה לו בעת כזאת מה הם נושאים נפט או בשמים? אלא אנו רואים מזה שכשגוזרים עונש מן השמים אז העונש מדויק בדייקנות עד מאוד, ולכן גם כשנמכר ולוקחים אותו למצרים, כיון שריח נפט לא היה מגיע לו, לכן היו צריכים לשאת הפעם דבר שאין רגילים בו כדי שלא להוסיף צער יותר ממה שמגיע לו. "היא מוצאת" (לח, כה) "אמר רבי יוחנן משום רשב"י: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן, מתמר, שנאמר היא מוצאת" (ברכות מג:) ידוע היה גודל המאמץ והקירוב שהשקיע, טיפח והפרה הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין בתלמידיו כבניו. אחד מהם היה יוצא דופן: בחור כשרוני מאוד, גם בקנה המידה של ישיבת יח"ל שהכילה בתוכה אריות תורניים. כשרונו לא התבטא רק בתפיסה, אלא במעלות כולן: זיכרון חד, כושר ניתוח, תפיסה מהירה, יכולת הסברה וכושר ריכוז והתמדה יוצאי דופן . בחור זה קירב הגר"מ שפירא בעבותות אהבה, יען ידע שאין תוכו מצוין כברו וללא יד מכוונת עתיד הוא לצאת מעולמה של תורה. אך אליה וקוץ בה, ככל שקירבו רבי מאיר, כך הלכה שחצנותו של הבחור וגדלה. באחת ההזדמנויות בעת רעווא דרעווין, נשא רבי מאיר דברים בהיכל החשוך קמעא בפני התלמידים ופישט רעיון מסובך ועמוק. הבחור הלז קפץ בקול: "אה, זה מלבי"ם". רבי מאיר שאיש חינוך היה בכל מהותו, נתן בו עיניו הטובות והפטיר בכאב: "לא בני, אין זה מלבי"ם, כי אם 'מלבין' [פני חברו ברבים]"… (במחשבה תחילה)
"ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח" (לט, ב)
פשט הדברים הוא, שמאחר והקב"ה היה עם יוסף, הוא זכה להיות איש מצליח, הברכה שרתה במעשה ידיו, ובשל כך הוא זכה למצוא חן בעיני אדוניו פוטיפר. אולם משמעות נוספת טמונה בכתוב, שאותה נבין לפי מה שאומרים העולם בשם ה'חפץ חיים', שהנה יש לשאול על נוסח ברכת החודש, מדוע מבקשים בברכת החודש פעמיים על יראת שמים, בפעם הראשונה: "חיים של יראת שמים ויראת חטא", ולאחר מכן חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים" ? אלא, שלאחר הבקשה הראשונה של יראת שמים, אנו מוסיפים ומבקשים: "חיים של עשר וכבוד", ומי שרוצה עושר, חייב לחזור ולבקש שוב ושוב שיזכה ליראת שמים ! לפי זה הסבר הפסוק הוא, שעל אף היות יוסף איש מצליח, לא גרע הדבר מיראת השמים שבו, אלא אדרבה – "ויהי ה' את יוסף", וכפי שמבאר רש"י שהיה שם השם שגור בפיו תדיר.
"ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה" (לט, יב)
יש להבין, מדוע עזב יוסף בגדו בידה ועל ידי כן הביא עצמו לידי חשד, והרי מן הראוי היה לחטוף מידה את הבגד כדי שלא תעליל עליו ? אלא יוסף הצדיק רצה להתרחק ככל המוקדם מן הנסיון, ואילו היה נאבק עמה אף לרגע קטן כדי לחטוף מידה את הבגד, הרי הוא מעמיד עצמו עוד רגע במקום סכנה, ולו אף לזמן קצר ביותר, ואת זאת רצה יוסף הצדיק למנוע מכל וכל, ולכן מסר נפשו לברוח ולהימלט ממקום הסכנה, כאשר ינוס האדם מפני אש מתלקחת. (שיחות מוסר)
"ויהי אחר הדברים האלה" (מ, א )
וברש"י: לפי שהרגילה אותה ארורה את הצדיק בפי כולם לדבר בו הביא להם הקב"ה סרחונם של אלו שיפנו אליהם ולא אליו. ועוד שתבוא הרווחה לצדיק על ידיהם. הנה מכאן יקבל האדם הבטה והשקפה אחרת לגמרי על החדשות המפליאות המופיעים על העיתונים מידי יום ביום, כי כולם מתרחשים ונשמעים במחשבה ובכוונה מאת השי"ת נורא העלילות, והוא היודע נסתרות סיבת פרסום כל דבר בעולם כקטון כגדול, כי יתכן ששני שרים גדולים ונכבדים כאלה (שר המשקים ושר האופים) הקרה לפניהם מכשול ונתפרסם בפי כל אך ורק לתכלית מיוחדת להסיר חרפת נבל מאותו (יוסף ה)צדיק, והמכשול וכן הפרסום הכל במכוון. (דעת תורה)
"והזכרתני אל פרעה" (מ, יד)
מעשה נורא, עם לקח מוסרי מאלף בצידו, וכדאי להטות אוזן לדברים ולשאוב מהם חכמה ומוסר, כי כל אחד מאיתנו עובר התרחשויות דומות, גם אם הן אינן קשורות ישירות למעשה שלפנינו. אישה קשישה וערירית שעברה את השואה, נעזרה במשך שנים רבות מאחת משכנותיה, שהגיעה אליה מדי יום ביומו, וסייעה לה בכל עניינה. השכנה עשתה זאת במסירות רבה, וגם בימים שבהם הייתה עסוקה מאוד, הגיעה לבית הקשישה ושהתה לצידה ועזרה לה . הקשישה הלכה ונחלשה, והכל הבינו שהנה מגיע הזמן שבו תעזוב את העולם. גם השכנה שבאה לעזור לה, הרגישה בכך, וביום אחד לאחר שהגישה לה את העזרה הנדרשת, אמרה לה: 'אני מבקשת שתזכרי אותי בצוואתך'. הבקשה הייתה 'מובנת'. אני הרי הייתי לך לעזר במשך תקופה כה ממושכת, לכן היה מן הראוי 'שתזכרי ' אותי… הקשישה לא הגיבה. לאחר תקופה קצרה אכן הלכה לעולמה. משפתחו את הצוואה, מצאו בה דבר מדהים. בחלק הראשון של המסמך היא אכן כותבת שדירתה הגדולה תועבר ברבות הימים לידיה של השכנה שעזרה לה. אבל לצוואה היה גם נספח שנכתב ונחתם ע"י עורך דין, נספח זה נכתב באותו יום שבו ביקשה השכנה 'לזכור אותה', ובו היה כתוב שהדירה תועבר למישהו אחר ולא לשכנה! והעילה לכך, ברורה כשמש. אם עד לאותה בקשה, חשבה הקשישה שהעזרה של השכנה הייתה אמיתית, וכוונתה הייתה לעזור לה, הרי שלאחר שביקשה שיזכרו אותה בצוואה, התברר למפרע שזו הייתה כל כוונתה, וממילא לא מגיע לה כלום. פעמים הישועה ממתינה לאדם – מעבר לדלת, ואם תהיה לו סבלנות, ולא יעשה דברים לא – הגיוניים, הוא יקבל אותה על מגש של כסף, וללא כל בעיות. אבל ברגע שהאדם מוציא מפיו מילים מיותרות, כמו אלו שאמרה השכנה, הוא מאבד בידיים את מה שרוצים לתת לו. כל זה מזכיר לנו את מה שאמר יוסף לשר המשקים ברגע שהשתחרר מבית האסורים, 'והזכרתני אל פרעה', ובדיוק אז קרה ש'ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו' . (ברכי נפשי )
"כי אם זכרתני איתך" (מ, יד )
הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זי"ע סיפר, כי פעם אחת למד מוסר השכל ממשרתת. מעשה שהיה במשרתת שהגיע אליה בשורה לא נעימה מהוריה, וכשעברתי דרך ביתה, הקשיבו אזני דברי עקרת הבית באומרה אליה, חזקי ואמצי לבך ואל תבכי, כי מה יאמרו הבריות בוודאי בעל הבית עשה לך רעה וציער אותך. ומזה למדתי מוסר, כי מה שיארע לאדם וכל הרפתקאות אשר יעברו עליו, אל יתרעם ויקבל באהבה, כי מה יאמרו הבריות בוודאי בעל הבית של עולם ומלואו עשה לו רע חלילה, ובאמת מאיתו לא תצא הרעות, וכל מה דעביד לטב עביד. (ישא ברכה פר' קדושים )
"זכרתני"… "והזכרתני" (מ, יד)
יהודי חסידי בוורשא פנה אל רבו פעם בשאלה: היות והוא סובל במחמיצות בקיבתו, פקדו עליו הרופאים לאכול רק מאכלים קלים ותכופים לבישולם, הרשאי הוא איפוא לאכול פשטידה (קוגל) בשבת? ענה לו הרב – רשאי הנך לאכול פשטידה בשבת ולא יזיק לך מאומה בעזרת ה' יתברך, שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא אין לך איפוא ממה לחשוש. שוב חזר האיש ושאל האמנם, רבי, לא יזיק לי? והיה בטוח שיקבל הבטחה נוספת. אמר לו הרב, לא, שוב אסור לך לאכול! הישנות שאלתך מוכיחה שאמונתך בכוחה של השבת רופפת היא, משום כך אסור לך לסמוך על זאת, אלא עליך למלא בדיוק אחרי הוראות הרופא. בזה מובן גם אצל יוסף, אלמלי הסתפק יוסף בבקשה אחת משר המשקים "כי אם זכרתני" לא היה בכך משום עוול, השתדלות שכזו לא היתה מהווה סתירה לבטחונו, ואילו הוא שנה פעם נוספת "והזכרתני אל פרעה", פעמיים שטח את בקשתו לפני שר המשקים, בכך היתה משום הגדשת הסאה לבעל בטחון כיוסף הצדיק, בכך מתח על עצמו חשד שאף הבקשה הראשונה נובעת היתה מחוסר בטחון דק מן הדק לפי ערכו בבחינת "הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה" ונענש בשתי שנים נוספות .
"ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו" (מ, כג )
הרה"ק רבי אהרן מטיטוב זיע"א נכד הבעש"ט הקדוש זיע"א קודם שנתפרסם לצדיק, היה חי בעוני ובדוחק גדול. פעם אחת כאשר הגיע יום השבת ולא היה לו שום דבר מצרכי השבת, לא יכול רבי אהרן להבליג יותר על צערו הגדול, ופנה למתפללי בית הכנסת בקובלנה: היתכן הדבר שנכדו של הבעש"ט יהיה כל כך נעזב ונידח מבני העיר, עד שגם לחם צר ומים לחץ לא יהיה לו? התעוררות רבה היתה בין המתפללים, והתחייבו לשלם עבורו כל אחד ואחד מבעלי הבתים סך קבוע בכל שבוע, וגמרו אומר שאחרי השבת יתאספו לסדר את העניין . כשהלכו בעלי הבתים לביתם נמלך רבי אהרן בדעתו, מה המעשה אשר עשה עתה, כל ימיו נזהר מלבקש טובות מבני אדם והיה בוטח תמיד בה' שבוודאי ישלח לו עזרתו מקודש, ועתה עזב את הביטחון בה' ופנה לבשר ודם, ולא עוד אלא השתמש לצורך זה גם בזקנו הבעש"ט הקדוש. נצטער מאד על זה עד שלבסוף שפך שיחו לפני השי"ת והפציר בתפילה, שבני העיר ישכחו אותו ואת הבטחתם ולא יעשו דבר לטובתו. וכך הוה, תפילתו נתקבלה ובני העיר שכחו לגמרי כל מה שנדברו ביום השבת. הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זיע"א סיפר מעשה זה ואמר, שמתוך הסיפור הזה יובנו דברי המדרש בעניין שר המשקים "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים זה יוסף". וקשה, הלא יוסף באמת פנה אל שר המשקים בבקשה שיזכירהו לפני פרעה, אלא שהכתוב אומר "ולא זכר שר המשקים את יוסף, וישכחהו", והטעם הוא, כי יוסף הצדיק התחרט אחר כך על שפנה אל בשר ודם, ופעל בתפלתו ששר המשקים ישכחהו, לכן אמר המדרש, שיוסף שם מבטחו.
