לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ט"ו אדר תשע"ח
מסכת עבודה זרה דף מ"ו
דף מ"ו ע"א
העכו"ם העובדים את ההרים ואת הגבעות – הם מותרים ועובדיהם בסייף. את הזרעים ואת הירקות – הם אסורים אע"פ שלא נזרעו מתחילה לשם כך (כרבי יוסי בר יהודה), ועובדיהם בסייף.
אבני הר שנדלדלו – י"א שמותרות, שלמדים גזירה שוה מהר ובהמה בעלת מום או מאילן יבש ומבהמה תמה, שכל שאין בו תפיסת ידי אדם, אע"פ שנשתנה מברייתו מותר. וי"א שאסורות, שנאמר 'שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו'.
השתחוה לביצה ולא זקף אותה – לסובר אבני הר שנדלדלו מותרות הביצה מותרת, ולסובר שאסורות אסורה.
זקף ביצה להשתחוות לה ולא השתחוה לה – למאן דאמר ע"ז של ישראל אסורה מיד, אסורה. ולמאן דאמר שאינה אסורה עד שתעבד, מותרת. בא עובד כוכבים והשתחוה לה – נסתפק חזקיה אם אסורה, וכדין ישראל שזקף לבינה להשתחוות לה והשתחוה לה עכו"ם, או שלא אמרו כן אלא בלבינה שזקיפתה ניכרת. ולא נפשט הספק.
דף מ"ו ע"ב
המשתחוה להר, נסתפק רמי בר חמא אם אבניו אסורות למזבח או לא – אם יש נעבד במחובר אצל גבוה או לא. ואם נאמר שיש נעבד במחובר, עדין יש ספק אם מכשירי קרבן כקרבן ונעבד אסור בהם, או לא. רבא אסרם בקל וחומר, מה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה, שנאמר 'לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב' ואפילו במחובר, נעבד שאסור בתלוש להדיוט, אינו דין שאסור במחובר לגבוה. ואין דורשים קל וחומר להיפך, ומה נעבד שאסור בתלוש אצל הדיוט מותר במחובר לגבוה שנאמר אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם בין להדיוט ובין לגבוה, אתנן שמותר בתלוש להדיוט אינו דין שמותר במחובר לגבוה (ו'בית ה' אלוקיך' שמשמע גם במחובר בא לדרשה אחרת, ראה בסמוך), כי הכלל הוא שאם אפשר לדרוש קולא וחומרא 'לחומרא פרכינן'.
'בית ה' אלהיך' – לרבי אליעזר ממעט פרה שמותר להביאה מאתנן, לפי ששחיטתה בהר הזיתים ואינה באה לבית. ולחכמים בא לרבות ריקועים שעושים ציפוי לכותל ההיכל, לפי שעשוי לנוי אסור להביאו מאתנן.
טמא מת שחל שביעי שלו בשבת ערב הפסח – היה רבי אליעזר דן לחומרא להצריכו הזאה בשבת ולחייבו בפסח, מה שחיטה שהיא מלאכה דוחה שבת, כל שכן הזאה שהיא שבות שתדחה שבת. והשיב ר"ע שידון לקולא ולפוטרו בפסח, כי מה הזאה שהיא שבות אינה דוחה שבת, שחיטה שהיא מלאכה אינו דין שלא תדחה. ואע"פ שהכלל הוא 'לחומרא פרכינן', ר"ע היה מקובל מר"א עצמו שהזאה אינה דוחה שבת.
*************
שבת קודש ט"ז אדר תשע"ח
מסכת עבודה זרה דף מ"ז
דף מ"ז ע"א
המשתחוה לקמת חטים – נסתפק רמי בר חמא מה דין הקמח למנחות, אם יש שינוי בנעבד או לא. וללשון ראשון נפשט בגמרא שאין שינוי בנעבד ואסור, שהרי האסורים למזבח שעיברו ולבסוף נרבעו וולדותיהם אסורים, אע"פ שנשתנה העובר לבהמה. וללשון שני לא נפשט, שאין ראיה מעובר שמתחילה בהמה היה ודלת ננעלה בפניו, מה שאין כן חטים שנשתנו לקמח.
האסורים למזבח – אם נרבעו ולבסוף עיברו, לת"ק לדותיהם מותרים, ולרבי אליעזר אסורים. ואם עיברו ולבסוף נרבעו, לדברי הכל אסורים.
המשתחוה לדקל – אם נטעו מתחילה לשם ע"ז, לולבו אסור גם להדיוט. נטעו ולבסוף עבדו, לרבי יוסי ב"ר יהודה אסור גם להדיוט, ולחכמים מותר להדיוט, ולמצוה נסתפק ריש לקיש אם הוא מאוס לגבוה או לא.
ולרב דימי היה ספיקו של ריש לקיש בלולב הבא מאשירה שביטלה – אם יש דיחוי אצל מצוות, והואיל ומתחילה לא היה ראוי שוב אינו ראוי לעולם, או שאין דיחוי.
כיסה את הדם ונתגלה – פטור מלכסות. כיסהו הרוח וחזר ונתגלה – חייב לכסות. ופירש רב פפא שאין אומרים 'הואיל ואידחי אידחי', שאין דיחוי אצל מצוות. וריש לקיש נסתפק אם רב פפא אמר כן בתורת וודאי, או שהוא ספק אם יש דיחוי, ומספק צריך להחמיר ולכסות.
המשתחוה לבהמה – נסתפק רב פפא אם צמרה מותר לתכלת. ולתכלת של בגדי כהנים תלוי בספיקו של רמי בר חמא אם מכשירי קרבן כקרבן ואם יש שינוי בנעבד, ולענין תכלת של מצות ציצית תלוי בספיקו של ריש לקיש במשתחוה לדקל אם לולבו אסור למצוה או לא.
ועוד נסתפק רב פפא מה דין קרניה לחצוצרות, שוקיה לחלילין, בני מעיה לנימי כינור – למאן דאמר עיקר שירה בפה – אם מאחר שאינו אלא לבסם את הקול מותר, או לא. ולמ"ד עיקר שירה בכלי, וודאי אסור.
המשתחוה למים שבספל – המים אסורים גם להדיוט. השתחוה למעין היוצאת מקרקע שלו, להדיוט מותר לפי שהוא מחובר, ולנסכים נסתפק רבה אם מימיו מותרים לפי שהשתחוה למים שלפניו והם כבר הלכו, או שנשתחוה לכל קילוחו של נהר והילוכו. ואם היה מעין של רבים, מותרים.
דף מ"ז ע"ב
מי שהיה כותלו סמוך לעבודת כוכבים ונפל – אסור לבנותו, שבונה כותל לע"ז. כיצד יעשה, כונס בתוך שלו ד' אמות ובונה. היה מקום הכותל שלו ושל ע"ז, חלקו בעובי הכותל עולה לד' אמות, שאם עובי הכותל שתי אמות, עולה לו אמה ומרחיק שלש אמות ובונה. אבני הכותל עציו ועפרו מטמאים (גם של חלקו, שאין ברירה). לת"ק כשרץ, שנאמר 'שקץ תשקצנו', ולר' עקיבא כנדה, שנאמר 'תזרם כמו דוה צא תאמר לו', מה נדה מטמאה במשא כך ע"ז.
ואותם ד' אמות שהוא מרחיק ישתמש בהם לבית הכסא – כדי שלא ירויח לע"ז. ומשתמש לתינוקות או שעושה לה גדר בקוצים משום צניעות.
איזהו צנוע – הנפנה בלילה בצניעות כדרך שנפנה ביום, שיהא נפנה מיושב, ומגלה טפח וטפחיים כשיעור שנתנו חכמים.
שלשה בתים הם לענין ביטול ע"ז: א. בית שבנאו מתחלה לע"ז, אסור גם אם לא השתחוה לו (ואם בנאו הגוי יבטלנו ע"י שיתוץ ממנו קצת, ואם של ישראל הוא אסור לעולם). ב. סיידו וכיידו לע"ז וחידש, נוטל מה שחידש ומותר. ג. הכניס לתוכה ע"ז והוציאה, מותר.
המשתחוה לבית לאחר שנבנה – אע"פ שלא נבנה מתחילה לשם ע"ז, לדעת רב אסרו, שתלוש ולבסוף חברו דינו כתלוש. ולא נמנה במנין הבתים שבמשנתינו, שלענין ביטול דינו שוה לבית שבנאו לשם ע"ז.
שלש אבנים הן לענין ביטול ע"ז: א. אבן שחצבה מתחלה לבימוס (שמושיב עליה צלם ועובדים גם את הבימוס עצמו), אסורה (גם אם לא העמיד עליה, ואם גוי חצבה יבטלנה ע"י שיחסרנה מעט, ואם ישראל חצבה אסורה לעולם). ב. היתה חצובה כבר, וסיידה וכיידה לשם ע"ז, אפילו לא כייד בגופה של אבן, צריך ליטול מה שסייד וכייד ומותרת. ואפילו אם סייד וכיייד בגופה של אבן, כשנטל מה שחידש מותרת, ואין אומרים שהוא כאבן שחצבה מתחילה לשם ע"ז. ג. העמיד עליה ע"ז וסילקה, מותרת.
*************
